אך דמעה של ילדה קטנה

שבוע כזה, בתוך כל הקיץ המהביל הזה, ענייני דיומא שאינם משתנים, לחצים כאלה ואחרים, בחזה ובמקומות אחרים… אבל תוגה קטנה קינננה בי…

אמר כבר אחד שדברי אלוהים חיים כנראה פיו הפיץ – "ארבעה דברים קשים הם: רוח סערות בלב ים, וסופת חול במדבר, וסער מתחולל בהררי שלג, ורוח זלעפות ביום מלחמה. וקשה מכולם דמעת נערה" (עגנון, לפנים מן החומה).

אז נכון ביתי שהיא כמו מנגינה ענוגה אינה נערה, עוד תגדיל ותהיה, אך כעת היא ילדה קטנה שאך הניצה והנה לגן פניה… אך המשפט של עגנון כמו ניסר את ליבי בעודי מותירה מאחורי בוכה שם… נכון אני הפכתי רגיש, אולי מדי, עם שערי שהאפיר, נכון, היא אחרי חמש דקות מתחילה לחייך את אותו חיוך משגע, נכון, היא גם חכמה הקמצוצית הזו, היא משחקת בי כמו באותה פלסטלינה שמתנחשת בין אצבעותיה הנשיקות, אבל בכל זאת…

אני נוסע וחושב, לעוד יום עמוס לעייפא, מתגלגל ועומסו של יום מתחיל לראשי משוגר, וואוו מה אני שומע?

אז מדובר ב- Luca D'Alberto, מלחין איטלקי שהנה הפציע עם האלבום הראשון שלו, הורדתי את האלבום מבלי להכירו, כי אהבתי את העטיפה – כן אני מרשה לעצמי אחד כזה בשנה (אולי קצת יותר)… אותה אצבע חלושה נשענת על חלון לא ברור, האם הוא מוגף, האם זה עצב?

lucadalberto-endless

וכשראיתי את אותה עטיפה, יום לפני חשבתי על אמרה אחרת של אותו טיטן מילים – "אותה שעה נכנסה בי עצבות גדולה. התחלתי מצטער שאני עצוב. ובשביל שנצטערתי שאני עצוב הוכפלה עצבותי" (עגנון, אורח נטה ללון).

נכון, החוכמה המסורתית טוענת כי המוסיקה הקלאסית בירידה מתמשכת, אבל לפתע כניצנים לאחר גשם, צצים להם קלאסיים מודרניים – נאו קלאסיים, כמו לוקה ד'אלברטו, ומספרים במילים של צלילים, בקומפוזיציה שנשענת על ענקי עבר, עם חוסר פחד מלנסות אלקטרוני, דברים חדשים. אני נשבע שאני שומע שם לצד מוסיקה קאמרית גם אלקטרוניקה, מוסיקת פסקול ואף נופים של רוק… גם ההפקה של האלבום היא כזו – Martyn Heyne שהפיק אמנם ל- Nils Frahm אך גם ל Peter Broderick ואפילו ה- National.

אבל זהו הבל הבלים שכן התחושה שאלבום זה נתן בי, עם אותה דמעה ילדותית, אותה הוויה שהייתי בה, כמעט עצב שרציתי להיות שרוי בו, להתגפף עימו, כי איפשהו, ותקשיבו טוב לצלילים, לאנפופים הללו של הכינור, להקשות החלושות של עץ הפסנתר, אל מחוץ לחלון, וגם לקסם העצבות של עגנון ותראו בסוף המסדרון, אי שם משתרבב לו אור של יום חדש, של צחוק של ילדה שתשמח לה בדבר פעוט שאנו המבוגרים כבר לא משכילים לראות יפעתו המפעמת…

צלילי פסנתר מודרני ודמעה של ילדה…

מודעות פרסומת

זחוח משהו…

האלבום הזה תמיד יזכר לי תחת אותו מעטה של זחיחות… הנה אני עומד בחנות אלבומים, מבקש את האלבום הזה וההוא מאחורי הדלפק רומז לי… אבל למה את האלבום הזה? לחבריה האלה יש יותר טוב להציע, הישנים שלהם הרבה יותר טובים… ידה ידה ידה ובלה בלה בלה… אבל אני רוצה את זה… זה לטעמי, במצב שאני מצוי בו, אני רוצה את זה ומי אתה בכלל… את כל המשפט האחרון אגב גוללתי בליבי, ואולי חבל שכך, ובמחשבה שנייה אולי לא…

MI0000761065

האלבום הזה עומד איתי המון זמן, מאז שיצא, לאחר ההתפתחות שלי לכיוונים אחרים, הצליל הפחות גיטראי, לפתע פתאום היתה נסיגה לכיוון הםולק היותר מוכר עם הצליל החדש והג'אזי שנתווסף אליו…

הוא עומד עד היום בסיפריה ומסביר לי שני דברים חשובים –

לחשוב, לפני שאני פולט מה שהאינסטינקט הניאנדרטלי שלי דוחף אותי לעשות – לפני שאני מתנפל, לפני שאני שוצף, ואולי אותו אדם בכלל רצה באופן אותנטי וכן לעזור, אולי הוא רק חשב שאני לא מכיר ורצה לסייע בידי להיות מודע? אבל למה עשה זאת בצורה מתריסה של "בוא ילד אני יגיד לך מה טוב"? ובכל זאת, לחשוב לפני מעשה…

הדבר השני, היא אותה אמירה שמתקשרת לי וקצת קשה לי להסביר ולהדק מדוע ואיך –

"אני מבקש להוסיף ולהיטיב למד, איך לראות את הכורח שבדברים כולם בחזקת יופי – אזי, אהיה אחד מאלה המעניקים יופי לדברים. Amor fati זו תהא אהבתי מעתה ואילך! איני רוצה לערוך מלחמה נגד הכיעור. איני רוצה להאשים, אף את המאשימים איני רוצה להאשים. להעלים עין, זו תהא שלילתי היחידה! ובסיכומו ובכללו של דבר: ברצוני להיות ביום מן הימים לאומר הן בלבד!" – ניטשה ידע מה הוא אומר חברים, הוא פשוט רקם במילים את הכל…

והאמירה הזו תמיד סוחפת אותי לקרוא (או לשמוע) בפעם המי יודע כמה את זה…

והנה עוד דקה בדיוק מושלמת…

זוהי מוזיקה, אלו מיים, אומר הן אנוכי, כך רוצה להיות… והכל באמצעות אלבום אחד שמאן דהו חשב שלא כדאי שיהיה בתקליטיה שלי…

לשחרר את וילי

לפעמים תוך כדי ומבלי משים על האקורד הראשון, הצליל הראשון, המנעד, הענטוז של הקול – ואתה שם. כך הורדתי לאחר שיטוט את האלבום הזה – הרי כבר ששומעים תו ראשון האמת של זה מכפכפת אותך בליטוף ובמעין מבט של "אמרתי לך" מעמידה חיוך, אשר מתרחב ומתרחב עד כאב בדפנות הלסת. אבל השיר שבאמת כישף היה זה –

אז ישר הלכתי לבדוק מי האיש ומסתבר שלפעמים דברים טובים קורים בצרורות, לעיתים רחוקות אמנם, אבל כשזה מתרחש…

a2392568489_10

אני אוהב אמנים שנשמעים לא מכוונים, שירה מהבטן, ככה הם נשמעים גם במקלחת ובאולפן – עם כל הלב, בלי מניירות, בלי תיאטראליות, כזה של מה שיש יש – האמת לא צריך יותר.

השם לא רומז כהוא זה מי האיש – מדובר ב- Singer/Songwriter אינואיטי (אסקימו בשפתנו) אשר נולד אי שם בכפר נידח בצפון מערב קנדה. כבר בגיל 5 הוגלה ממשפחתו במסגרת יוזמה של ממשלת קנדה לאסימילציה של בניה הילידים. ווילי כמו בשיריו היה אינואיט שקט, ניגן את זעקתו, פשוט שר… ווילי היה מתופף בלהקת ה- Cordells, אחת מלהקות הרוק האינואיטי הראשונות, כאשר החל לחקור את שורשיו… אחז גיטרה וסיגל לעצמו נגינה ותרבות אינואטית שמתבטאת בשירתו ונגינתו, זו שמתגברת על אובדן חלק מאצבעו האמצעית בידו השמאלית.

בשנת 81 הוציא את אלבומו הראשון בשם Spirit Child וכזה הוא האלבום הזה – מצד אחד ירוק עם הרבה פריצות ילדותיות וכייפיות ומצד שני עם תרבות ונפש מלאת שנים על הכתפיים, כזו שנחקרה במשך עשור תוך סיבוביו של ווילי במחוזות הצפון תוך שירה מתנגנת.

כמו הרבה דברים טובים – האלבום לא צלח – אני אף פעם לא יודע מה טוב יותר – לאתר פנינה חבויה או שאותה פנינה תאיר לכולם ותהיה גלויה…

Tavvauvusi (להתראות בשפתו של ווילי)…

 

וואוו רדיוהד מגיעים

רדיוהד בשבילי זה יותר ממוסיקה עילאית, זה הרבה מחשבה והרבה לב – ניתן לראות זאת הן בהתמודדות של הלהקה הזו מול גחמות ה- BDS וחרמות כאלו ואחרות – הכל נעשה לאחר חשיבה, לאחר בחינה, כך במוסיקה, כך בהנהלות מחוץ לה, הכל מתוכנן ועם זאת יש פה הרבה רגש…

אז הנה מה שכתבתי בעבר באחד מהפוסטים הראשונים פה… עדיין רלוונטי – פילוספיית חיים…

רדיוהד מגיעים… רדיוהד תכף פה…

כותרת הפוסט היתה –

Radiohead, מורבידיות ואקזיסטנציאליזם- 15 צעדים לאן?

כותרת מפוצצת הא? אנסה לזקק אותה ולטעון כי רדיוהד, אותה להקה מאוקספורד אשר נחשבת בעיני רבים כלהקה החשובה ביותר אשר מתהלכת על פני האדמה כיום (ואני נמנה עליהם) אינה להקה קודרת במהותה אלא דווקא כזו שמעמידה מראה אקזיסטנציאליסטית מול פנינו ומצד שני מציעה למרוד, לא לשקוע לניהליזם אלא לקבל את המציאות ולהמשיך קדימה – לחייך נוכח המציאות.

אם כן מהו אקזיסטנציאליזם בקליפת אגוז – תורה או פילוסופיית חיים אשר התפתחה לה איפשהו בשנות ה- 20 למאה הקודמת אשר עוסקת במהותו של האדם ותכליתו. טענתה העיקרית  היא כי האדם קיים ולאחר מכן באה המשמעות. ככזו הדיסציפלינה כאמור קוראת תיגר נגד תפישה של גורל, משמעות מטאפיזית ואוניברסאלית – דוגמת הדתות הנוצרית-יהודית ודומותיהן.

פרדריך ניטשה במובן זה ידוע כפילוסוף ש"הרג את האלוהים" – אותו משוגע אץ ורץ ברחובות וצועק כי האלוהים מת וכי האנושות הרגה אותו (בספרו  "המדע העליז") ממחיש כי האל, "מכונן המוסר" בנפש האדם אינו קיים ("האם האדם הוא פשוט טעות של אלוהים, או האם אלוהים הוא פשוט טעות של האדם?" – "כה אמר זרטוסתרא") אם כך נותרנו כילדים יתומים – ומי ידריך אותנו.

כעת,  אם אותה ישות עילאית מדריכה אינה קיימת – האם נשקע לשלילת הכל – לניהליזם? מה נכון, מה לא? מה מוסרי? מהו מוסר בכלל? האם יש משמעות לקיום? ניטשה ושלל פילוסופים אחרים עסקו בממשק זה. אני חושב שגם רדיוהד – פילוסופיה מוסיקלית???

ניטשה מציע מצידו שני מונחי מפתח שיעזרו לנו להתגבר על אותו "אובדן אלוהי" – "הרצון לעוצמה" כעיקרון מכונן לחייו של "העל-אדם" (להבדיל מאדם עליון).

ניטשה מדבר על הפילוסוף העליון, אותה עוצמה רוחנית, חופשייה מכבלים, מאזיקי ממון, אידיאולוגיה, דעת קהל, פוליטיקה (מוסר עבדים-אדונים) ועוד מריעין בישין. ככזה ה"על אדם" ביכולתו לרקד על פי התהום, לקבל את הקיום כפי שהוא על חוסר המשמעות שלו, על אי ההבנה שבו, על האבסורדיות שטמון בו, ובשפתו של ניטשה – "אני אומר לכם: האדם אשר אין בו כאוס עוד, לא יוכל להוליד כוכב רוקד. אני אומר לכם: עוד יש בכם כאוס".

האנטיתזה לאותו "על אדם" הוא "האדם האחרון" אשר על פי ניטשה – הינו אינדיבידואל חלש ועייף מחייו, לא לוקח סיכונים ומחפש רק אחר נוחות וביטחון.

הוגה וסופר אחר אשר עסק בסוגיה זו הינו אלבר קאמי, אשר בספרו "הזר" כתב אודות "מרסו", אותו גיבור אבסורדי אשר רצח אדם "בגלל השמש", ובעודו כלוא בבית הסוהר ומואשם ברצח ואף מוסרית במות אימו, מגיע למשמעות חייו.

קאמי עסק באותה סוגיה אף בספרו "המיתוס של סיזיפוס" בו מובא סיפורו של אותו גיבור טראגי מהמיתולוגיה היוונית אשר מגולל אבן לראשו של הר רק על מנת שתידרדר חזרה למקום מוצאה ולשוב ולגוללה לאותו מקום (החזרתיות האין סופית הזו נוסחה אגב על ידי ניטשה ברעיון "החזרה הנצחית").

אותם גיבורים עייפים, חסרי רגש אשר חיים במציאות עם המון "רעש לבן", טכנולוגיה,  הפצצת מידע, עם אלקטרוניקה, חשמול, פלסטיקה ומיקרוגליות של הכל – עומדים בפני חוסר הבנת העולם וחוסר ההיגיון שבו – ומצד שני עם הרצון להבין פשרו ומובנו.

מה עושים שני הגיבורים האבסורדיים הללו וכן זרתוסטרא, אותו פילוסוף – נביא – יודע כל (או שמא תמהוני מוטרף) – מורדים – הם מורדים באותם חיים, כיצד? הם חיים את אותו אבסורד ואינם נכנעים לו . כך ניטשה קורא לנו להרים ראש – ניהליזם כסימן לכוח מתגבר – אין אנו צריכים את אותם כלים פרשניים לעוסים על מנת  ליצור לעצמנו טעם – עצם  הקיום הוא הטעם.

 אז מה הקשר לרדיוהד ? לטעמי, הכל.

אני חושב שרדיוהד מצליחים כפי שהם מצליחים וזאת מעבר לגאונות המוזיקלית, לטקסטים המעולים והמשתמעים לשני פנים אשר גורמים למאזין לאמץ את הפדחת,  כי הם מדברים באופן ישיר על החיים אותם אנו חיים בזמננו ומצליחים לנסח את הרגש הקולקטיבי שלנו בעידן הזה.

רדיוהד עוסקים בחיים כפי שהם – המשקפיים שהם מבקשים מאתנו, המאזינים, לעטות הינן משקפי המציאות – אין הם מציירים תמונה עגומה של המציאות אלא תיאור מהימן שלה (לפחות לדעתם).

ניתן להבחין כי האלבומים שלהם החל מ- OK Computer עוסקים באותו ניכור הנובע מהטכנולוגיה, מהאבסורדיות, מחוסר ההבנה וההיגיון שלנו, מאובדן הדרך המותוות  (אותה "חיית ברזל" אשר מתרוממת עלינו מ"רישומי פחם" של מאיר אריאל זצ"ל).

אנו אותו חזיר בכלוב על אנטיביוטיקה ב- "Fitter Happier". אנו אותו אדם אשר צועקים עליו פקודות על ידי הטלוויזיה, הרדיו המחשב והטלפון הנייד, על ידי שדות התעופה והתחבורה המודרנית, על ידי תיבת ה- Inbox וה- Junk Mail.

אותו מוטיב חוזר אם זה לגבי הניכור החברתי ב- Kid A  ו- Amnesiac. אם לגבי פוליטיזציה בדמות "זאבים"ו"כבשים" כפי שעולה ב- Hail to the thief ואם זה כל הקשור ביחסים של "בינו לבינה" כפי שעולה ב- In Rainbows.

למרות האמור תמיד יש אור במערה העגמומית הזו של רדיוהד. גם רדיוהד מציעים לנו בסופו של יום למרוד – הבחירה היא שלנו.

אנסה להמחיש את האמור בשיר 15 Step  מהאלבום In Rainbows האהוב עלי מכל אלבומי הלהקה, אני מוכרח לציין –

השיר מתחיל עם רעיון החזרתיות – תמיד חוזרים לאותה נקודה – סיזיפוס אמרנו?

ממשיך עם הייאוש האבסורדי אשר גורם לאדם להיות Numb – "בסך הכל היית בסדר בן אדם" – מה קרה לך?

לבסוף מגיע רעיון הבחירה – האם לייאוש, האם לחיים – יורק לטעמי בוחר מילים המשתמעות לשני פנים – אותם 15 צעדים יכולים להיות אותה מידת גובה לאותה לולאה בקצה הגרדום או שמא אותם 15 צעדים – הם  אותם 15 צעדים לחירות אישית אמיתית (אגב סדר הפסח היהודי בנוי מ- 15 שלבים בסופם אותה חירות).

 הבחירה היא בידינו אומר מאסטר יורק. ההחלטה היא שלנו.

 לסיום אביא מילותיו של יורק בראיון ב- Pichfork מאוגוסט 16, 2008 –

Pitchfork: You seem happier the past few years. The music seems a little more direct; your lyrics are a little more direct; your vocals aren't as obscured.

TY: I think it's always been the same. Loads of the music on OK Computer is extremely uplifting. It's only when you read the words that you'd think otherwise. That's just kind of the way it is. The whole point of creating music for me is to give voice to things that aren't normally given voice to, and a lot of those things are extremely negative. Personally speaking, I have to remain positive otherwise I'd go fucking crazy

ואולי הכי טוב לסיים עם מילותיו של אחד שבטח יודע מה הוא אומר – הכהן הגדול – לאונרד (כהן) –

There is a crack, a crack in everything
That's how the light gets in ("Anthem")

יאללה ביי

כאשר האהבה עוזבת

 

מוזר, מאוד מוזר, אבל פתאום ה- Playlist ניגן לי את זה –

מולינה לאורך כל 39 שנות חייו, ובטח ביצירה שלו, הקשיב ללב שלו, רק ללב שלו, וזה כנראה מה שקורה לאדם שחושב מהלב… הוא נגמר מהר, כי העולם שלנו לא בנוי לאנשי לב… הוא לא הקשיב למילים, לא למוסיקה, אלא ללב… השכל אולי נתן לו אבחנות, אבל אינו מסייע בהבנה, פשוט לא, כך ללא הסבר… בדיוק כך נחת עלי השיר הזה של מולינה – זה שיר ששמעתי המון, שיר יחסית מוקדם ברפרטואר של הענק הרגיש הזה. אבל השיר הזה מהווה מסד להמון משיריו של מולינה לאחר מכן, הוא עוסק באבדן, בעזיבה והנגזרת הבלתי נפרדת ממנה – שברון הלב – כאב. כן, מולינה מאוד דואלי לאורך כל יצירתו, זה מה שאהבתי גם כאן, ההתמודדות האנושית עם הרצון ליחד, להיות שם, כאשר בקודקוד מתדפקת הידיעה שזה יגמר, שזה יכאב, שיהיה קשה להתאושש… הרצון להתחבק עם מישהי שלא תהיה שם בסוף… תקשיבו למילים, זה מולינה עם הלב המדמם שמוגש על מגש, גיטרה נוקבת, פאוזות ארוכות, שקט שממלא מקום בתוך צליל, קול סדוק, והרבה אמת…

כן אתה מנסה אבל אתה יודע שזה מת… המאבק של מיצוי הסיכוי הקטן לאין הסופי והבלתי נמנע… אכן קשה להסכין שזה נגמר, אך קשה עוד יותר להתמודד עם שבריר התקווה של "אולי בכל זאת"…

והנה בדיוק לאחר השיר ועודי מהרהר בליבו של סוס, בא שיר חדש אחר של איש מוכשר מאוד, גם הוא מיוחד מאוד בדרכו… ישן וחדש, מת וחי, משהו שנגמר ומשהו שמתחיל – אותו גלגל מסתובב, ואנחנו רכובים, רכונים, מחזיקים חזק כדי לא ליפול…

גם Nick Hakim שר על שנים שעברו לאחר הכאב, זה ששם תמיד וצף לו כאשר מריחים משהו, שומעים, חווים…

מתפוצץ הלב… פשוט מתגעגע, וחצוצרה מגעגעת לה בוואדי, קוראת…

ואז כאילו מכישוף הופיעה לה לונא אבו נסאר עם השיר הענוג הזה עם המילים הרות האסון כמו ריקוד על פני תהום – עדין ומתוק עם הרבה חושך בצדדים – כך גם מולינה כנראה ניסה להתעורר מהכישוף הזה תוך התעקשות עד אסון…

"להתעקש עד אסון
עד שאין עוד לאן
הכי נמוך שאפשר
אולי רק אז אתעורר
מהכישוף הזה"

מהדהדהדהדהדהדהדהדהד…

איזה איבר זה לב…

חדר מלון

לא מזמן חלקתי עם עצמי בבדידות כמה לילות בחדר מלון בעיר זרה. באופן אירוני, או שלא, נפל על אוזני בעודי שם, האלבום האחרון של פסנתן, ואיש משוגע בפני עצמו, מר Chilly Gonzales אשר חבר לעוד איש מוטרף בשלו מר Jarvis Cocker – שם היצירה Room 29.

jarvis-cocker-chilly-gonzales-album-collaborative-room-29

מדובר באלבום, אם בכלל אפשר לקרוא לו כך, מינימלי, מצחיק (אולי עד גיחוך), אבל בדיוק במידה, לא משהו שיבהיל או יהא חסר פשר, מי שמכיר את שני הליצנים הלז. האמת היא שגם לאחר די הרבה שמיעות לא ברור לי מה המוטיב של האלבום, מצד אחד נשמע מאוד פילוסופי – לקחת נושא כל כך חסר משמעות כמו חדר מלון מסוים ולכתוב עליו, לחקור אודותיו, והרי לא ברור כלל האם האמירות המושרות באלבום הינן עובדות, אסוציאציות בדויות, פרי דמיון, או סתם מחשבה נודדת של איש מעושן…

מדובר במדיטציה, קלילה, על אף שמכילה אמירות שגורמות לחשוב, פסנתר של צ'ילי (תמיד תענוג), קול לא סדור של קוקר, קצת מיתרים ועוד יותר מעט אפקטים כאלו ואחרים. כך גם צריך להתייחס לאלבום, אני טוען, מחוסר המשמעות נוצרת לה משמעות, אבל צריך לבוא אליו כך, יחף, חף ממחשבות, הוא ינביט אותן כבר – ללא ציפיות, הרי מדובר סך הכל בחדר מלון… כל אלו אגב מסופרים מנקודת מבט של עצם או אבסטרקט המואנשים, לעיתים קוקר מושם במכונת זמן וחוזר כעצם בחדר, אולי אפילו הפסנתר עצמו שמספר סיפור אחוד עם שירתו של קוקר – (יש לזה שם מסתבר – פרוסופופיאה) – כמו החדר או הפסנתר אשר מצוי בו מספרים מה רואים קלידיהם או וילונות חלונם…

המצחיק הוא ששמעתי את האלבום לפני הנסיעה ולא הבנתי כלל… פתע בהיותי לבד, לילה ועוד לילה, חושב, שומע, מבחין, לפתע נפתחו עיני ואולי מחשבתי לסיטואציות הקרויות המה… לפתע מדובר באלבום שמושר פנימה, מחשבה מופנמת, אשר איכשהו צייצה לה החוצה, אודות אדם או מספר אנשים, כל אחד לעצמו, בסיטואציה הקרויה לו, אינו רוצה מאומה בעצם, אפילו לפתוח את המיני בר ולראות מה יש שם, אין לו רצון, אבל מצד שני מחשבתו מתדפקת ככדור שאינו מוצא מנוח ולא מאפשרת את אותה רביצה חסרת משמעות – כך האלבום מעין מחשבה פתלתלה וחסרת משמעות שהניבה יצירה…

בדיוק כמו שקוקר שר כאשר הפסנתר של צי'לי מקשקש ברקע, מדובר באכסניא נוחה להתמוטטות עצבים, מושב בשורה ראשונה לסחיטה נפשית, ואז הוא שואל –

 Is there anything sadder than a hotel room that hasn't been fucked in?

הייתי רוצה לנסות את זה, כך זה מתחיל…

עסקינן בחדר מס' 29 במלון Chateau Marmont, לוס אנג'לס – ואכן חלק מהסיפורים עוסקים בסיפורים אמיתיים, כך השיר Clara עוסק בביתו הפסנתרנית של מארק טווין אשר איבדה את בעלה והגיעה לאותו מלון ויחד עם אותו פסנתר ניסתה להחזיר את בעלה או למצער להעלותו באוב… או סיפורה של סלומה האוחזת בראשו הגדוע של יוחנן המטביל לאחר ריקוד מטלטל מול הורדוס, סיפור מצחיק ואדגי' לגבי הבל-בוי, סיפור על העבר השני, או המקום אליו אנו מנסים להגיע אליו, ולמתענניינים בכל סיפורי האלבום הנה.

והנה אותן אמירות נוקבות שכמו דוקרות כמו שמכילות אמת – לאותה סנטימנטליות בוגדנית של אותו Jerk אליו מושר השיר – You don't need a girlfriend, You need a social worker, ולאחר מכן בניגודיות מאופיין מתאר הפסנתר, המשטחים מבריקים, נראה שכל מטלית תוכל לנגב מהם הכל, המשטחים הקשים הללו, שום דבר לא יכול להשאיר עליהם סימן – ואנחנו הרי מעשינו דבקים בנו, משליכים על אחרים, קובעים עובדות שקשה לשנות…

לפתע עצמתי עיניים, הקלידים של צי'לי שכמו מציירים סיפור קלאסי שהוא פופ לאוזניים שכבר לא יודעות להקשיב לאותם כבירי עבר קלאסיים, עם הקול העלילתי של קוקר, וראיתי מחזה, על חדר, פסנתר, הרבה אנשים ואז התעופפה לה בחדר אמירה של יהודה עמיחי – "ידי החזיקה את ראשי, שהחזיק את אחרוני מחשבותיו, ומחשבותיו החזיקו את העצבות…".

משום מה האלבום המומחז הזה, מתאים גם לפסח בו אנו משימים עצמנו בעבר, כצופים המושמים אי שם בנקודת זמן שהרי "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", כך גם אנו מושמים לאותו אלמוג רוחש אשר בוהה בבני ישראל חוצים מים רבים, אותה אבן מסותתת על ידי עבד עברי וכולו וכולו… אז אם יש לכם פנאי, כי צריך פנאי, שימו אוזניות ותפליגו למלון הוליוודי, לחדר מסוים בו שמספר, מסתבר, סיפורים לרוב, אולי תפיקו הנאה, אולי תפיקו מחשבה, אולי אפילו תלמדו מזה משהו – חדר מלון אחד ואפוף…

ואז הופיע צ'ארלי…

זוכרים את סטינג עם זה? אז הנציח סטינג את החייזרות של פערי התרבות, את המורבידיות באי ההתאמה התרבותית והמחשבתית של הלך זר במדינה זרה. שיר נוסף שהצליח לעשות זאת ואולי הכי טוב שאני מכיר הוא שלום חנוך עם "עיר זרה", אבל נסחפתי כי זה לא הנושא…

הנושא הוא אומן חדש בו נתקלתי פתע, אלבום חדש כור מחצבתו, בו אותו ניכור הופך משהו חם הרבה יותר. מדובר ביוצר אנגלי בשם Charlie Cunningham, מבדפורדשייר (יכול להיות יותר אנגלי מזה?) וכעת מלונדון. אז הנה Lines, עם עטיפה של הרים נפרשים לכל עבר, אפורים, חסרי צבע…

משהו בשיר מעלה משך אותי, משהו שם הזכיר לי את קיטון הנסון בקול, בפריטה החזקה הזו ויחד עם זאת שברירית, משהו חלומי, נבנה באיטיות ונכנס עם איכויות קוליות. אני מאוד אוהב אלבומים שהם עמוסים בקשתות, אלקטרוני חלוש, מעטה על מעטה – אבל נשמעים קלילים, כמו מים בכל מיני צורות שקוצפים יחד כפכפוך משווע. כמו בהייה בלהבה קטנה אשר מרחוק נראית כמו להב אחוד וכתום ולאחר הסתכלות ממושכת מתגלים גוונים מלאים, משהו שמקיים הרבה יותר…

אבל השיר הזה לא הכין אותי למה שיבוא…

אז מסתבר שאת האנגליות שלו לקח צ'ארלי לסביליה, ספרד, הקשיב, ספג, מקום בו מתהוללת לה מנגינה אחרת בתכלית, עם הרבה חום, הרבה היסטוריה, מקום בו הגיטרה שלובה לה יחד עם הגוף והלב שמפיח בה חיים – מולדת הפלמנקו.

הקול האנגלי הזה, ששימו לב מאוד מיוחד כי בניגוד לרוב הקולות שמתחיל צלול ופתוח ומסתיים עם אובדן האוויר כיותר עכור ומגורען, אצל צ'ארלי זה הפוך, הקול שלו פתוח וצלול דווקא בסוף… וכל זה מלווה בגיטרה ספרדית, פלמנקו, מקצבים חיים, עם תרבות עניפה, ולפתע הקדרות האנגלית זו שמחפשת פיסת שמיים שמשית, מוצאת לה…

ומסתבר שהנה צ'ארלי גם אמן מילים לא קטן, הנה הוא מטיף לדברים האמיתיים ולא לחיים המערביים רדופי הכסף והכבוד – דווקא המינימום הוא היותר…

אחחח וכמה שאני אוהב פלמנקו, וכמה שזה חי פתאום וכמה שזה עושה טוב, נסיעה לאורך כביש החוף, השמש מחניפה לי, הים כמו מבקש ממני, המלודיה מכופפת את קוי הכביש תוך קבלה ואני מחייך עם הכל… זה כמו חיבוק גדול הדבר הזה שקורה תוך כדי שמיעה…

אז כנראה שהחום שבא אלינו לטובה מביא עימו רוחות חמימות שמגיעות אפילו מאנגליה האפורה, עם קצת עזרה ספרדית, אייקרמבה…