The Wizz of Me וצעד ריקוד בלתי רצוני

מכירים את זה שאתם שומעים משהו, שהוא כאילו ליד, אבל אתם בתוכו, כביכול אינו מפריע, אבל ממזר… כמו צעד ריקוד בלתי רצוני כזה, אולי אפילו תימני, אשר באורח מוזר משתלט על כולך כאשר שמעת משהו שאפילו לא שמת ליבך אליו… אתה מוצא עצמך שואל, מה קרה פה עכשיו… כמו מוזיקה שמוריקה נבטוטי צלילים על אוזן, כמו עשב אחרית הגשם, אותו גשם שמתדפק לכל עבר עלינו, ולפתע כאחרית דבר מבצבצת בתוך הרגבים אותה ירוקת, מבלי משים… כמו אותה עוויתה שמשתלטת…

cob-wizz-jones

אז שמעו סיפור…

הנני יושב על הספה, הטלויזיה אינה אפילו אופציה, אני עייף קמעא לעלעולי ליל, אני רוצה לחבוש אוזניות וללכת לאיבוד לפני שאני מקיץ בדרכי לצחצוח שיניים, ויום חדש… חושב על אותן טיפות מתדפקות בחלון, ועל כמה בא לי לבצע איזה ריקוד בלתי רצוני, כן, ההוא שסיפרתי בו מעלה…

ואז אני נזכר שקיבלתי הודעה מאחד שבדרך כלל הודעות שלו מגלות לי טפח ולעיתים אף טפחיים… כך היה גם כאן.

זה היה לינק לזה –

נו חככתי בראשי תחילה, צלילים מאותה תקופה, עוד אומן גיטרה, צייר פולק… אבל Wizz Jones היה בדיוק מה שהייתי צריך באותו רגע.

אכן, ואז הכל התחבר לי, הרי John Renbourn הפיק לו את האלבום הזה, הוא גם מנגן יחד איתו באלבום על סיטאר ומפוחויות ועוד כלי פריטה, ואז גיליתי עוד שכאלו שאני מחזיק אותם כאבות מזון של הפולק הבריטי כגון: Pentangle, Ralph McTell, Bert Jansch, מייקל צ'פמן (שהוציא אלבום חדש שמציין 50 שנות יצירה!!!) וכמובן אותו Renbourn מחשיבים את הקוסם, תרשו לי לקרוא לו ככה הרי זה מתבקש ואולי הוא הקוסם מעוץ (או Oz בלעז והוא שמו בדאבל Z)???, כמקור השפעה…

כן ויש משהו פשוט לא מוסבר באומן אשפתות (במובן הטוב של המילה) כמו Wizz Jones, הוא בדיוק היחפן המוסיקאי של פעם, אותו אומן שמסתובב ללא בית, ללא גג, בין בר ופאב להתקהלות אחרת, עם גיטרה ועוד מספר חברים, וכל צעקת ליבו היא לנגן ולשיר… הוא עצמו בעצם אותו צעד ריקוד בלתי רצוני…

ויש פה באלבום מספר רגעי גיטרה עילאיים (שסיפק בין היתר עוד נגן גיטרה לא מוערך מספיק בשם Peter Berryman), קול עוטף אך לא מתחנף והנה אני מפליג… אני פשוט שט באוזניות בתוך ים שמתמשך ואני יודע שהולך להיות טוב, אני כמעט לא מאמין לגיטרה האדירה הזו ששומעות אוזני… כן ביצעתי את אותו ריקוד לא מוסבר, אותה עוויתה, זה קרה…

חברים, זה בהחלט היה יכול להפוך לפוסט טכני על טכניקת נגינה, שיטות גיטרה, אופן שימוש וכו', אבל ביננו את מי זה מעניין, האלבום הזה הוא הרבה יותר מאשר יכולת ביצוע ותהליך ביצוע פעולות ניגון, הוא מדבר פנימה, הוא נכנס עם הפולק הבריטי ונגיעות בלוז מהדלתה הרחוקה משם, הוא מתחיל ברגב האדמה שצייץ החוצה כשנבט, נמשך לאותו ים שהרטיב לי את האוזניות, בין אוושות גלים, המיות שחפים וזרעי אצות שמסתובבות מחוץ לרפסודה… ועד אותו צעד ריקוד תמהוני…

מה אומר ומה אגיד… תשוטו ואולי תפגשו את הקוסם שלכם, אני את שלי לעת עתה מצאתי…

פרא דרומי שקרן

0007867094_10.jpg

הקצתי עם הזריחה, בחוץ נפתולי הלילה מתלפפים על דמעת ירח שעומדת להתאדות מפני הזריחה המתקשה. התרנגול נבח, הכלב קרא, צפצופי חרקים שגוועים עם אור ראשון… אני עומד על משטח העץ (דק בלעז) עם כוס זכוכית קטנה של קפה שחור מהביל, אשר צובע את כל האיזור בריחות הל…

מדליק את הסיגריה האחרונה בחפיסה (ואני בכלל לא מעשן), נועל את מגפי הבוקרים שלי, אלו עם הדורבנות, מגלגל דורבן אחד על מנת להריח את קול המתכת, חובש את כובע הבוקרים, מעל בגבעה גועה אותה פרה שעושה כן כל בוקר, כמו שואלת מה יוליד לו יום…

אני יוצא אל הטנדר ומניעו באמצעות חוטים… יוצא אל הדרך הלא סלולה, מסתלסל עם האבק וגושי החול שעפים לכל עבר מפני אותם גלגלי רכב מיוזעים…

עליתם עלי, אני בכלל עירוני (לצערי), אני לא בוקר, בעצם די רוכבים עלי רוב הזמן, אני משתדל לא לקום בשעה כל כך מוקדמת (רוב הזמן ללא הצלחה) ואין לי טנדר עם גלגלי בלון ששוחקים שבילי עפר שמובילים לביתי בראש הגבעה המרוחקת כמה מיילים מבן אנוש אחר (שכאמור גם הוא אינו קיים)… אבל גם אנג'לינה (גרימשאו), זו שהעיפה לי את העכוז עם האמת שבקול שלה, אינה מהדלתה של המיסיסיפי (היא בכלל מ- Isle of Wight שבאנגליה), היא לא גדלה בבית עם 8 אחים (אלא בבית חוף עם גינה), אבא עיוור (אביה ממוצא אנגלי והוא צייר (ראו את העטיפה החמימה מעלה) אשר שר לה שירי ערש לפני השינה) ואמא עגולה שכלכלה את כולם (אמא סינית שלימדה אותה את רזי החיים בעוד צלילים נובעים ממכשירי האודיו בביתם), וכנראה לא למדה לנגן על הגיטרה בעצמה… אז למה לא לחלום. אגב היא מעידה ששמה הוא על שם שירו של הצימרמן בכבודו ובעצמו ‘Farewell Angelina’.

היא אמנם לא, אבל האלבום שלה בשם Vagabond Saint, נווד מלאך, אם תרצו, אשר יצא בשלהי 2016 מכה בדיוק בנקודות שגורמות לך לחלום, וביננו מוסיקה נועדה בשביל זה… מיתולוגייה של מוסיקת הדרום ההיא של פעם… איזה תענוג.

אז הנוודית הזו היא כמו הכלאה של המון ישויות נשיות משמעותיות וממיסות – כל אחת בדרכה – מפגש פסגה של Ma Rainey שיצאה את ביתה ופגשה לפתע את בסי סמית', וראו זה פלא עוברת לידן ביעף רכובה על תלת אופן כריסי היינד, שבילקוטה עקצוצים של ג'ניס ג'ופלין וקרן דלטון, וכולן נפגשו בכיכר הכפר לתה עם ג'ו אן קלי, עם הרבה קאונטרי, סול, פולק, בלוז והרבה אבק דרכים ואוויר נשימה…

נו עם שקר כזה – שישקרו לי כל יום… תענוגות…

בפריחה

נער מתבגר, פתאום במהלך יומו שומע משהו חדש, זעקה, קריאה, מעין צער עמום ועצור, קריאה אשר הדהוד קולה אינו מכיל את עומק הכאב… מעין שיר של אדם צעיר שפוגש בחייו לפתע והוא מבולבל – לא יודע אם לזעום, אם לבכות, אם לברוח, אם לתקוף – עיניו זורמות החוצה מחוריו, כך היה…

ואז הגיע גם הקליפ, אותם אמריקאים שמעמידים פנים כאילו הכל ורוד כאשר הכל בעצם לא…

הכל התחדד לי כאשר שמעתי את האינטרפרטציה שנתן לאותו שיר סטורג'יל סימפסון, אותו אחד שאלבומו האחרון היה האלבום הקרוב ביותר לליבי בשנה החולפת…

מדהים הוא שכיום כאשר אני מפזם את הפזמון, אחרי כל – "don't know what it means" בא לפתע “to love someone” – ממקומי כיום זה היה מתבקש, הרי זו היתה הכוונה, כנראה גם של קורט כאשר כתב את אותו שיר, אבל הוא לא אמר את זה, סטורג'יל השלים זאת, כאמור, כיום אני לא יכול שלא להשלים את האמירה גם בשיר המקורי… האם רק בהשלמה של המובן מאליו מדובר???

אז לאחר האזנה נוספת ומחשבה תשובתי היא בלאו.

התוספת הקטנה הזו יחד עם אופן ההגשה מספרים לנו סיפור שונה בתכלית. אם קורט העביר ביקורת על החברה, על המציאות, כזו המטילה מום במה שנמצא אל מול עיניו, ציניות ויאוש,  הרי סטורג'יל, אשר הקדיש את אלבומו זה לבנו הרך שזה נולד, וכותב לו מעין איגרת למתחיל בגלקסיה, מעין מסה אשר כנראה תיפול על אוזן ערלה עד אשר יחווה הבן את אותן טעויות שלמד בבשרו אביו ויגיע לבדו, דרך הרגליים כמו שאומרים, להבנה, להכרה, כי הרי אנו זן עיקש, שממאן ללמוד מההיסטוריה שלו, איכשהו החכם אינו נשמע, והפלסטיק מרעיש את הכל… אז סטורג'יל, מתאר מתוך מקום של קבלה, הוא כמעט ואינו מבקר את הנמצא אלא מגלה אותו ומבקש להתגבר עליו… אם קורט מאשים, כועס, מביע עמדה, הרי שסטורג'יל למרות הכל בוחר להביע את המילה – אהבה… אם אותו ילד בעל ראש תותח (בקליפ של סטורג'יל) מתחיל בכעס, במים סוערים חותר אי לאן, ותשמעו טוב הרי שלמרות שזה שקט, זה שקט מתוח מאוד, אפילו מחריד, גם שם משתוללת מפלצת שעירה ולא מובנת, גם שם נגדעים פרחים, אבל הנה לבסוף, המילה אשר קורט פחד להגות, הכעס לא אפשר לו להעלות על דל פיו, והנה הפזמון החבוט – לאהוב מישהו – זו הדרך כנראה להתגבר… כלי הנשיפה מלווים את האהבה ולא את אש התותחים…

סטורג'יל גדל על השיר הזה, בדיוק כמוני, אבל הפרשנות שניתנה לו היא אחרת.

לפתע עלתה לה במוחי אותה אמירה של ברנרד שואו שככל שאני מתבגר אומרת לי עוד ועוד, מספרת לי עוד ועוד היגיון… בתרגום כזה או אחר – "אנשים תמיד מאשימים את נסיבות חייהם באיך שהם. אני לא מאמין בנסיבות. האנשים שמתקדמים בעולם הזה הם האנשים שקמים ומחפשים את הנסיבות כפי שהם רוצים, ואם לא מוצאים אותן, הם יוצרים אותן" – זה בדיוק מה שטוען סטורג'יל לבנו, למרות הכל קח את החיים שלך בידיים, תתמודד, עם הקשה ביותר, תחפש, תפתור, ואם לא תמצא, תיצור… אל תהיה פאסיבי, אל תאשים, ואם תאשים תציע פיתרון – אל תעמוד מנגד… יש משהו בביקורת שמאוד מבלבל… שהרי עצם אמירת הביקורת תחילת הדרך היא, פה נותר קורט… סטורג'יל מציע, תאתר ותנסה – בסוף, מילה אחת יכולה לתאר הכל – תשתדל…

אם קורט היה ציני לגבי אותה פריחה, סטורג'יל באופן תמים תופש את אותה פריחה כשלעצמה, ככזו – זה יפה לדעתי, תמים, אך לא טיפש ובעיקר יפה…

ואולי יש פה בכלל ביקורת כלפי דור המסכים – זה שבשבילם אהבה זו דמות עגולה וצהובה עם לב בדופן פיה, אולי בעתיד לא ידע כלל מהי אהבה, מהו הפועל 'אהב', אולי לכן בוחר סטורג'יל להגות את המובן מאליו???

אני לא יודע, אולי אלו שערות השיבה בראשי שנזרקו עם הזמן, אולי עצם זה שיש לי ילדים, אולי זה בכלל משהו אחר, אני מעדיף את הגרסה האוהבת, אך זוכר שגם זו האוהבת קמה לה מצעקה…

תפרחו מהכיוון הנכון…

 

שירים, שירים

יש הבדל גדול בין רשימת שירים לבין רשימת אלבומים. בכל מקרה כאשר אני ניגש לבחון אלבום ומעבר למוסכמה (האישית שלי) שמספר מסוים של שירים חייבים להיות טובים, הרי הוא נידרש לבצע פרוצדורה כלשהי במסדרונות הלב שלי, להשפיע, לגרום, לעקם ולצייר… להבדיל שיר לא צריך לעשות זאת, הנה רשימת שירים שליוותה אותי השנה ועוד תלווה, היו עוד הרבה שירים שלא מצאו דרכם לטיוב, אבל רבים וטובים עמנו כאן… אין סדר והכל פרוע, כמו שהחיים הם…

תהנו

סיכומים, סיכומים – 2016 – חלק שני

נו, אז בהמשך ישיר לחלק הראשון ותחת אותן הנחות יסוד אגש למלאכה. ככל  שאני חושב על זה השנה האחרונה במוסיקה היתה מוזרה עבורי, מצד אחד לקריאת הסיכומים הענפים שעפים לכל עבר, המון פספסתי – ואולי כלל לא שמעתי את אותם אלבומים אשר היו הופכים את השנה ליותר רגשית עבורי, אולי – אבל זו תהייה שהולכת עימי מקדמת דנא, תמיד אני מסתכל לכל עבר על מנת לבחון האם פספסתי – ותמיד אני מפספס… מצד שני, תרתי, חיפשתי אף מתחת לשולחן, ועדיין… נו מילא… ובכל זאת…

Nick Cave – Skeleton Tree

כי נשבר הלב… לראות את הסרט, להקשיב לאלבום, לחשוב על הטירוף של אבדן ילד, הכל באלבום הזה קודר, עד שקר בעצמות… ניק קייב מביא את האמת העגומה לידי ביטוי, כנראה שזו הדרך היחידה שהכאב יכול היה לצאת ממנו, כנראה שזו התרפיה היחידה שיכלה להישפך החוצה, ואולי אף הצילה אותו… אני נשבע שהאוזניות מזנקות מחוריהן כאשר הבס הזה חותך לאורך ולרוחב… מדהים שלמרות שקייב הוא אומן אינטנסיבי במהות – האלבום הזה מכיל כמות גדולה יותר, אולי מדי, של קדרות, עצב, יגון של עננים שחורים – אבל כמו תמיד אצל האיש והמערה – המון אמת…

כי הקריאה האנושית הזו ב- I Need You קרעה לי את הצורה…

The Pines – Above the Prairie

cover art

אם האלבום של קייב מעלה היה הסיתרא אחרא, הנה המרגיע הלאומי, אחד מהאלבומים ששמעתי הכי הרבה השנה, ארבע שנים חיכיתי ללהקה האהובה ממיניאפוליס וזה השתלם בגדול… שירים של כמיהה לטוב, לרוגע, לעולם שליו יותר, לאחו, לחיות משוטטות, לבית… המון כלים אקוסטיים, קולות מחבקים, הרמוניות, אבל יחד עם זאת האלבום הזה אינו נדוש… מעין ספקטרום כזה שנע מעל פני המים, מעל הערבות הבוכיות, ביעף ציפורים – כל כך טוב… שזה מדיטטיבי, עומק ורוחב…

כי כשנסענו אהובתי ואני לעבר סופ"ש קסום זה ניגן לכל הכיוונים ואנחנו פשוט חייכנו זה לזו ושתקנו…

Cass McCombs – Mangy Love – 

Mangy Love Image

יש משהו מאוד מושך באלבום הזה – מתח הולך וגודל לכל אורכו, כמו שמו "אהבה מוכת שחין", מצד אחד קול של מים זורמים, שקט ומרגיע ומצד שני הנושאים והמילים בהם עוסקים השירים הם בלאגן אחד גדול – מעין אמביוולנטיות של חיים שאינה מעניקה מנוח… יש פה מצד אחד יופי, שפע ורגש שלעיתים מזכירים את אליוט סמית', את לאמבצ'ופ (ואולי זה לא מפתיע המפיק Rob Schnapf אחראי כאן), אבל תמיד משתחלת לה הפרעה, אם במילה, אם בשקט, אם בכלל…

כי מאז שנחה לי על הממברנה הפיסה הזו אני ממשיך לשמוע ולהתעניין… זה הולך ונהיה רק טוב יותר… וכי המטאפורה ב- I'm a Shoe ענקית…

Michael Kiwanuka – Love & Hate

טוב, מה שהיה לי לומר על עלם החמודות הזה שפכתי כאן. אבל אם בכל זאת, כמה כעכים, אלבום נועז שמתקשר עם גוספל, ג'אז, סול, ואיזה נשמה יש פה… יחד עם זאת ועם אותה אמירה של קיוואנוקה שמשאירה משקעים בפני עצמה – "אני מרגיש שהייתי פה לפני כן, אותה דפיקה בדלת" – בוחן האלבום היכן היינו ואנא פנינו מועדות, האם התקדמנו??? אלבום ענק…

וכך סיימתי שם, "אז אותו מקום בו השמש זרחה, אותה שמש שקרנית אולי שלא גילתה את מעליליה, כעת נפתחה אל מולנו, המישור נפרש, הכל גלוי ואני שרוע עדיין, מאמין שיהיה טוב… בסוף חייב להיות טוב…"

Yellow days – Harmless Melodies –

Yellow Days - Harmless Melodies EP

בבחור הבריטי הזה עם השם הלא בריטי שלו George van den Broek נתקלתי בשוטטות אחת, והנה יצא לו EP לאחרונה, סחרחר, שיכור ומבולבל – כל כך טוב – מאז שירד לכלי הנגן שלי הוא לא מפסיק לפעם… יש בו משהו ייחודי מאוד, אקלקטי מאוד, מעולה… רק עוד ועוד כאלו…

Radiohead – A Moon Shaped Pool

תוצאת תמונה עבור ‪radiohead a moon shaped pool‬‏

מה אומר ומה אגיד… הלהקה הגדולה ביותר שחיה, נושמת, רוקמת ויוצרת כיום, כבר הרבה זמן… אוסף של שירים שלא מפסיקים, וגם אם חלקם מוכרים היו בקונסטלציה כזו או אחרת… יש בעיה עם להקות כאלו, כי אני אומר לעצמי זה – to good to be true, מתי כל זה יפסק, מתי הם יחרבנו באחד, ובעוד אחד, אבל הם לא…  מי ייתן שיהיו לא לנו וודאויות לטיב כמו האלבום הבא של רדיוהד…

הנה מה שכתבתי עליהם השנה… אכן תאונות הממתינות להתרגש…

Mason Jennings – Wild Dark Metal –

תוצאת תמונה

מייסון ג'נינגס הוא סיפור אהבה משפחתי כבר… הוא איתי שנים על גבי שנים, ואין נסיעה שאין בקשה – "אבא שים לנו את מייסון" – ואני שם, בחדווה…

הטרובדור הזה מחייב והנה אני מבטיח פוסט משלו… והנה בשנה זו הוא הוציא אלבום, מושחר כמו עטיפתו, אפל יותר, רועש יותר, עוסק בנושאים שאולי לא עניינו אותו בעבר. מודה ומתוודה שלא חשבתי להכניסו כלל לרשימה זו, כלל, אבל שמעתי אותו שוב והחלטתי שלא רק שהוא בפנים אלא במקום טוב, אז הנה הוא. כי כשזה אמיתי זה אמיתי, כמאמר המשורר…

David Bowie – BlackStar/Leonard Cohen – You Want it Darker-

A white background with a large black star and smaller parts of a five-pointed star that spell out "BOWIE"A black-and-white photo of Cohen in a suit with a large black border around it

טען פעם אדם חכם בשם ויטנגשטיין לגבי עצמו כי הוא אינו אדם דתי, אבל אינו יכול שלא לראות כל בעיה מנקודת מבט דתית… אז בדיוק משום כך השניים הללו, אלו המורמים על ידי אלוהי המוסיקה, שניהם יחד…

מעבר למוות, ליצירה, לתזמון האלבום אל מול הסוף, עומק היצירה היא זו שגרמה לי להאמין שיש משהו מעבר… אין זה מובן מאליו שיוצרים ולו הגדולים ביותר ייצרו יצירות כאלו לפני מותם, בעודם נאבקים במחלות, כאשר הם לולביים, אינם עומדים כתמול שלשום… כאשר אנשים רגילים מדדים אל יומם…

זה כמעט קלישאתי לבחור בשני אלבומים אלו לככב בסיכום שנתי, זה סקסי, שניהם עברו מעולמנו, שניהם המטירו עלינו אלבומים שיקשה למצוא מישהו שאומר עליהם משהו רע, אבל רגע של מחשבה טוען למולי – ביננו, כמעט כל הקלישאות מבוססות על אמת צרופה וצרובה לרוב, כי אף גדול הציניקנים יודה שכאשר קלישאה מוצאת מקומה הנכון בלב, כאשר היא מרגישה נכון – הרי היא הנכון…

על בואי כתבתי כאן… וגם כאן.  על כהן ספדתי בפייסבוק של הבלוג, אבל האמת שקצרה לשוני או אצבעי לספוד לו… אני עדיין מהרהר במותם של שני טיטאנים אלו, עדיין שומע את שני האלבומים המהוללים הללו, עדיין לעתיד… יהי זכרם כיצירתם…

הנני, הנני…

Sturgill Simpson – A Sailor’s Guide to Earth – 

Sturgill Simpson A Sailor's Guide To Earth.jpg

אז ככה, התלבטתי מי יהא לפני מי, האם "והדרת פני זקן" (או מת) או שמא פני עתיד פנינו מועדות… הלכתי על השני… גם על אלבום זה כתבתי בעבר – אז הכתרתי את הפוסט בשם הגרנדיוזי "תחילתה של אגדה" – הדבר היחיד שאומר ממעוף שנת האזנה הוא שכותר נבחר זה אינו גרנדיוזי בעיני – משמע, האלבום, היצירה, אלו אכן אגדה.

זהו האלבום ששמעתי הכי הרבה השנה, חשבתי איתו ועימו הכי הרבה השנה, התמסרתי לו, לקולו, לשאיפותיו, לאהבה הגדולה שבו, לילדים, לבת זוג, לבית לחום אנושי, לקבלת טעויות העבר והתמודדות עם ההווה שנותר בעטיין – לכל הדברים שבהם אני מאמין כל כך…

לשנה משובחת וטובה יותר, לפחות גדולים שמתים, ליותר מוסיקה… ממטרים של צלילי עונג…

סיכומים, סיכומים – 2016

עוד אחת מאחורינו!!! משום מה בגילי, אל מול המראה המאפירה, סופרים… נו מילא. אתחיל ואומר כי שנת 2016 היתה שנה שלא ניפחה את ראותיי בחומר שגורם ללב ללבלב, אף בשוטטות הבלתי נלאית לא מצאתי את אותו עשב מוריק, את אותו פרי מיוחל, היו הרבה נעימות, שירים, מנגינות, משרים, מעוררים, מכנסים, אך משום מה לא אלו שצורבים שם בפנים ומנפקים רגעי אושר עילאי… אולי זה בכלל אני, אולי נפשי הלכה לה ולא הונבטה בצורה מספקת, אולי ליבי שלא השכיל להיפתח ולהריח שורשים, אולי דווקא קשיי היומיום אשר הגיפו החלון מפני הבא להישמע… נו מצב עובדתי שכזה…

ועוד אמירה מקדימה טרם ניפול לערש השיר… כל כך הרבה אבות מזון נאספו מעולמנו אין, השנה… הרבה מדי, כאילו הלפיד מועבר הלאה תחת מעטה החשש שלא יהא מי שירימו וישיאנו לגבהים ולפסגות ההרים הממתינות לגילוי… פרינס, גרג לייק (מקינג קרימסון ואמרסון, לייק אנד פאלמר),קית' אמרסון (מאותה מסיבה של לייק), שרון ג'ונס, ג'ון ברי מהביסטי בויס,  גם דייויד בואי וגם הכהן הגדול… ועוד נעסוק בקלישאה נשוא אלו האחרונים… מה אומר ומה אגיד, מה???

אז הנה הרשימה שלי (חלקה הראשון), מה שבכל זאת זיקק ונגע, נתן לי את אותה דקת התחמקות מיוחלת. המספור אינו קובע טיב, ומי אני שאקבע טיב מהו, אלא שכל שיר, כל אלבום יפה הוא בקונסטלציה מסוימת ובתפאורה זו ודווקא היא ולא חברתה, מעטים הם אלו אשר ניטעים הם ומושרים בכל מזג אוויר…

Marlon Williams – Marlon Williams

Marlon Williams - Marlon Williams.jpg

וכי למה? נו כי איכות מדברת בסופו של יום, הכל איכותי פה מהקול הבלתי מתקלקל של וויליאמס, עד ההפקה, עד אי סוף…כי אתה מתבלבל כשאתה שומע את כל הז'אנרים המתדפקים, זה אינו מעיד על זה,  הכל בהרמוניה של לחיצה על כפתור ה- Reapet ישר לאחר פליאה… כי האווירה היא של שמי לונדון, בעצם אין שמיים שם כלל, עם הפתעות של רגש עז שעולה כמדורה אינדיאנית מעשנת אל על… ויש פה אחד שפשוט פורם וקורע בלב – הנה הוא… (אגב מדובר בשחזור של בחור עלום בשם Terry Randazzo מ-1964 ויש באלבום עוד כיסויים כולל של מלכת האמת נינה סימון) –

או זה למשל, תשמעו זה יופי…

ישי ריבו – פחד גבהים

פחד גבהים.jpg

על שום מה ומדוע? ריבו הוא יוצר ישראלי שנולד וגדל במרסיי שבצרפת. זה מה שידעתי עליו שניגשתי לאלבום הזה… ידעתי שהוא גם אדם דתי ומאמין ושהוויה זו משתקפת בשירתו… אבל בכל זאת, הקול שלו תקשר איזשהו פולס חשמלי שחייב אותי להוריד ולהסכית…

אז האלבום הזה רוטט ורועד לכל אורכו, האמונה משרה אהבה גם על חסר אמונה כמוני, הוא גודל בלב משמיעה ושמיעה, בסיפוריו, בשפתו, ברוגע הזה של קולו של ריבו לכלי הנגן, למנגינה ולהרמוניה משנים עברו…

כן השיר ההוא למעלה, זה הממזר, פרם אותי וחיבר כחרס שבור כך שנותרו בו סדקים, לשם כניסת אור…

אבל לא רק בשיר זה מדובר, אלא לכל האורך שזורים פרחים, ריחות ניחוח מנעימי כל… קול פעמונים…

Devendra Banhart – Ape in Pink Marble

Ape in Pink Marble

הכיצד? תמיד רציתי אלבום כזה של האיש המוזר הזה. אני מקפיד לשמוע מה שהוא משחרר, ומוכרח לומר שלא התרגשתי מהאחרונים למעט מספר עדיים אשר היו פזורים תחת מעטה כזה או אחר בהם, אבל הנה זה בא, אלבום קטן, שקט, חלומי וחולמני… האלבום הזה הוא אינו הטוב ביותר שלו, אבל דבנדרה התבגר, שומעים בקולו, בהפקה, בריסון שלו לעומת העבר…כל זה הופך את האלבום לנגיש, לכזה שאפשר לישון עימו, לנוח עימו, להרהר ולחשוב – כמו לולאה נעימה שקשה להבחין בין חלקיה… ויחד עם כל זה עדיין מדובר באלבום אקלקטי ומגוון…

אני אוהב את ה- Atitude של הבחור הזה – הכל רציני ואינו רציני בו זמנית, בסוף הכל נועד לרוח… האלבום הזה מקיים את חזונו של האריאל לפיו "שוב אני מוצץ גבעול"… על כל המשתמע והמעורבל באמרת כנף זו –

Tim Hecker – Love Streams

Love Streams

האמת שלא אהבתי כל כך את החומרים הקודמים של האקר, שמעתי אותם, אפילו הרבה אבל אף פעם הניגון לא היה נכון באוזני, תמיד היתה הפרעה, רעש של צלילים קשה מדי אמרתי לעצמי, כמו חוד שנשען על העור וכמו חותך אינו חותך… אבל החתיכה האחרונה שלו אחרת בעיני, פתאום נכנסתי לתוך, עם העקצוצים הללו הלא מרפים, עם האלקטרוניקה הזעירה, זו שיש בה הרבה מעבר לשמע, הרבה לאחר שהצליל נדם… מלודיה והאקר אולי לא הולכים יחד אבל באלבום זה אף המילה הזו אינה גסה וזה נשמע כמו נסיעת אמביינט, שאולי לא מתאימה לכל שעה ביום, אבל כמעט לכל שעה… בסוף זוהי יצירה קלאסית אלקטרונית…

 

Joe Volk – Happenings and Killings –

Joe Volk - Happenings And Killings

מה? אכן מה – שחככתי בראשי אילו אלבומים היו עימי השנה וראויים לאזכור, לא עלה האלבום הזה, אבל הוא כאן – למה? כי שמעתי אותו המון השנה, בלי להרגיש הוא היה שם כמעט מאז שיצא בשלהי פברואר ועד ימים אלו מנגן ומדבר עימי… וולק יודע דבר או שניים על כיצד להנציח ריff, כיצד ליצור מבנה מתגבר של יצירה, עם יצירת פולק במסדה, עם הרבה אלקטרוניקה רכה, יחדו עם גיטרות אקוסטיות וקולו הבכייני משהו של וולק יצרו פה תבשיל מבעבע של מים נמוכים וממכרים…

ועוד דבר חשוב, האלבום הוא על ספו של הקיטש, אבל הוא נוסע על השביל ומרקד על התהום, אינו נופל לתוך ההבל… לעיתים באות יצירות מהחלון, כאלו שלא הזמנת, לא הכנסת תוך אמירת שלום מהדלת, התגנבות יחידים, ולפתע חלק מעולמך הם…

Lambchop – Flotus

הכיצד? שוב להקה שאני אוהב אבל אינה מאילו שהיו נאספות לאמתחתי אל אי בודד… אבל האלבום הזה, שוב, סיפור אחר… אז על קורט ווגנר, הלב הפועל של הלהקה הזו, נאמר הרבה, מילים הוא יודע, משחקים בהן גם ידוע יודע, גם מלודיה ולחן והרי לכם אלבומים מלטפים המדברים ואומרים… האלבום האחרון הינו אלקטרוני במהותו למרות שנשען על אותם גווילי ספרים ישנים אשר הלהקה הזו כתבה בעבר… אלבום אינטימי מאוד, שבאופן מוזר האלקטרוני שלו רק מקרב עוד, חמים לחורף, מחבק, וקולו של ווגנר הפך להיות אף הוא כלי נגן בפני עצמו… הם מנסים… הפעם צלח… והשיר Hustle גדל לי באוזן מאוד, למרות אורכו, המתינו לקורט כי כשהוא מגיע השמיים נפתחים בצלילותם… אלבום כייפי לנהיגה, כל פעם שניסיתי קרן שמש זעירה ליטפה את מצחי…

Marissa Nadler – Strangers

וכי איכה? נדלר הפכה ברבות השנים להיות אחת מהיוצרות היותר אהובות עלי, יש לה רוגע מפעים, יחד עם התחושה של עתיד קודר משהו שעלול להתרגש עלינו, קולה מצו-סופרן מלבלב אשר הופך למקשה עם המארג הנכון של כלי הנגינה שמלווים אותה… כך היה באלבום July מ- 2014 וכך כעת באלבום זה. שמעתי אותו המון השנה, לוטפתי רבות והתלקקתי תחת כנפיו… ואולי הכי חשוב כוחו של האלבום בנשיות המתרגשת של נדלר, בתזוזות העדינות שלה, בפתיחות הסגורה שלה, זו המגלה טפח ומסתירה טפחיים, אתה מוצא עצמך לאחר מספר שירים אוחז בידה והולך קדימה, מה שיהיה יהיה – אישה…

Spain – Carolina

Carolina Image

עם Spain אין צורך לשאול מדוע – הלהקה הזו היא אחת האהובות עלי מכולן. האלבום השישי של הלהקה הינו פרי בשל – ממש כזה שמתצפת עליך מהעץ ושולח מבט של "זה הזמן בחור", זהו בדיוק… אז נגסתי ווואי וואי איזה ביס. ליבה הפועם של הלהקה הוא ג'וש היידן, בנו של המוסיקאי הענק, צ'ארלי היידן אשר היה מעין מנטור עבור הלהקה, עד פטירתו לפני שנתיים לערך. באלבום זה נדרשו החברים ליצור ללא מטריה זו, לדעתי בהצלחה גדולה. האלבום לוקח אותנו למסע ברחבי ארה"ב, זו של פעם, על הטוב והרע, מדרום קליפורניה של שנות ה- 70 ועד טנסי, ורג'יניה,  ומשם לניו-יורק של היום, למרחבים המאובקים והירוקים, לשמיים הפתוחים, אותם בתים שסועי רוח שניבטים מהדרך ועד לעומקי האדמה – עם סיפורים ותובנות, הכל תחת מעטה של גיטרות אקוסטיות, בנג'ו, steel guitar וכינור – כל אלו קוראים לך להיכנס לאוטו ולנסוע למקום נידח, שם סוסים דוהרים בלא מפריע לתוך ה- Great Unknown…

אבל בעיקר, שוב כמו כל אלבום שלהם, זו מוסיקה שגורמת לך לחשוב, להרהר, וצריך להיות באיזשהו מקום אסיר תודה למוסיקה כזו בימינו אנו, על האינטילגנציה, מוסיקה שלוקחת אותנו בנתיב כלשהו, שעל פניו נראה נכון, וגורמת לנו לצאת קצת מעצמנו, לחשוב קצת אחרת ולהרהר אודותינו בתוך המארג בו אנו חיים. ערבוב צפוף של רגש ומרחבים, תחכום מוסיקלי, ותחושה של גודל אטמוספרי – כל אלו הופכים את Spain לאחת מלהקות האמריקאנה הגדולות הפועלות כיום.

Terry Lee Hale- Bound, Chained, Fettered

Bound, Chained, Fettered

איך? יש לי חולשה למבוגרים שעושים מוסיקה, מתמידים, ממתינים תוך כדי עשייה. הנה עוד אחד כזה… מתקשר עם אמריקאנה, פולק, שורשים, טקסס ורוק של קרביים… הכל צלול, כמו משא חייו תומך בו בעשייה, בהבאת הדברים לאוזן המפכה לשמוע… ההפקה של אנטוניו גרמנטיירי (מה- Sacri Cuori האיטלקית, ותשמעו את זה…) משעינה את האלבום על מקשה אירופאית ואפלה שיוצרת שילוב יחד עם אורגן ההאמונד, בס קלרינט, פסנתר וכמובן הגיטרה והקול של הייל… מעין שברי חיים כאלה, שכל אחד מוצא עצמו מייצג שיר…

הרפתקה מרתקת ולעיתים מצמררת… מזכיר קצת את ה- Walkabouts המעולים, הרבה יפעה, אבל כזו של אישה יפה ומטופחת בשנות ה- 50, כזו שמלמדת במראה, בשמיעה והקשבה…

אריאל זילבר – מישהו –

תוצאת תמונה עבור אריאל זילבר מישהו

כי הוא ענק לדעתי, אפשר לחלוק על דעותיו, לומר שהוא קצת פזור דעת, אבל אי אפשר לקחת לו את המוסיקה. אז הוא חזר בתשובה, אבל כאשר חבריו לספסל האמונה מתחילים ליצור טקסטים שמקשים על חיבור לאוהדי עבר, זילבר ללא לבטים לוקח שירים שאינם קשורים לאמונתו, שירים של שמוליק צ'יזיק הגדול, כמו אלו שרצו אחרי שמוליקים בעבר, ומפיח בהם רוח שובבות, רוח רוק יומיומית ורגילה על ידי ילד בן 71 שנים… כי בהופעת האיחוד של תמוז הוא היה על האולימפוס (איזה ביצוע של "שבועיים בעיר זרה", יאוורדי).

זו חגיגה, זה החיבור עם צ'יזיק, זה השטות… כי לראות אותו זה להבין מה המוסיקה עושה לאדם… כמה טוב על הלב זה עושה…

המשך יבוא…

We are all Undone in this Town

אחד מהיוצרים הכי אהובים עלי, הכי נוגעים בי, מאלו שפשוט בנגיעת קול שולחים אותך לעידן, לניחוח, לאזור אחר, מפשיטים הכל – Tim Smith, הזמר, גיטריסט וקיבורדיסט של אחת מהלהקות הכי אהובות עלי (עד עזיבתו אותה) – Midlake.

אמר פעם פיאז'ה – "אם אתה רוצה להיות יצירתי, השאר בחלקך ילד, עם היצירתיות ויכולת ההמצאה שמאפיינים ילדים לפני שהם מתעוותים על ידי חברת המבוגרים"…

סמית' ממש חי שם, בתוך האמירה, בתוך העולם הילדי, זה הבוהק, המתלהב, התמים – הוא ממאן לעזוב אותו, הוא גם שר על זה באלבום האהוב עלי של Midlake – אולי האלבום הגדול ביותר בעשור זה עבורי, אותו צליל שאני לא מצליח לשחזר על ידי יצירות אחרות – ואני כמו ילד, ממתין… אהה והאלבום הוא כמובן – The Courage of Others מ- 2010.

קחו נשימה אחת ארוכה, שימו הכל בצד… שבו, הסכיתו לאוזניות מנגנות את הרוך הזה…

סמית' עזב את כאמור את Midlake למצוא את הילד שבו, את הצליל אליו הוא מאווה, אליו הוא נמשך כחרק לאור באישון ליל חשוך ודומם במיוחד… Harp הוא הפרויקט שלו כעת…

שם הוא פרסם לאחרונה את הבהובי ליבו, לי זה עקצץ איפה שהדברים הנוגעים ביותר נוחתים ברצפת נפשו של אדם… כמו כולם אצלו הכל רגיל, שלא כמו הילדים אשר מגלים כל יום, אצל יצורים מתוקים אלה – כל דקה דקיקה משהו חדש, הם חושבים, בוחנים, מתייגעים, אוהבים, חוקרים, חולמים, ואנחנו, הבוגרים, מה עושים? מתייגעים בתפל ובטפל, ביומיום הסיזיפי, מתרחקים…

סמית' עונה לאלו, אני פועל מליבי וזה, האמיתי הבלעדי, מורה כי לא נכון סתם לשחרר משהו, צריך להמתין, לחלום כמו אותו ילד, להתמוגג מול השחר המפציע כמו מהשקיעה של עוד יום…

באותו שיר אלמותי מגפף אותנו קולו של סמית' –

Children of the grounds
Are making warring sounds
For those outside
With no care for time
They're full of love for life

Mother calling out
To bring the end around
We weren't quite done
She blames it on the sun

__________________________________

 

כן, פה אמא מאשימה את השמש בקריאתה לחזור מאותו "הולך בטל" זילברי, שוב הזמן מפריע ופורע בהתפתחות הילד – עוד רגע של אובדן אותם רחשים שקיימים לנו כל בני האנוש ומוחבאים עמוק עם התבגרותנו… כי כולנו "לא גמורים" או כל תרגום אחר ונאות ל- Undone, כולנו לא מצליחים לסיים לאותו סיום מעתיק לבבות… אנחנו בורחים מזה… עם הופעתו של אותו Fortune אותו מחפש העולם המערבי, זה שעוסק בכסף, בזמן, בפוליטיקה… איפה הילד? איפה היצירתיות? איפה הקסם? איפה אותו הבהוב עיניים, בוהק של ילד מגלה משהו שאנו המבוגרים רגילים בו בחוסר חשק, כפתרון החיים עלי אדמות? איפה הטבע? ולמה בנינים מחסירי שמש? איפה? איכה?

והנה לאחר מספר שנים, אחרי ישיבה מזרחית גמישה של ילד… סמית' אומר שיקח לו עוד הרבה שנים, אז אמתין בשקט, כי הילד שבו יוציא משהו שיהמם אותו לשנים, בדיוק כמו שהאלבום לעיל עשה ועושה עודנו…

אין כמו ילד…