חדר מלון

לא מזמן חלקתי עם עצמי בבדידות כמה לילות בחדר מלון בעיר זרה. באופן אירוני, או שלא, נפל על אוזני בעודי שם, האלבום האחרון של פסנתן, ואיש משוגע בפני עצמו, מר Chilly Gonzales אשר חבר לעוד איש מוטרף בשלו מר Jarvis Cocker – שם היצירה Room 29.

jarvis-cocker-chilly-gonzales-album-collaborative-room-29

מדובר באלבום, אם בכלל אפשר לקרוא לו כך, מינימלי, מצחיק (אולי עד גיחוך), אבל בדיוק במידה, לא משהו שיבהיל או יהא חסר פשר, מי שמכיר את שני הליצנים הלז. האמת היא שגם לאחר די הרבה שמיעות לא ברור לי מה המוטיב של האלבום, מצד אחד נשמע מאוד פילוסופי – לקחת נושא כל כך חסר משמעות כמו חדר מלון מסוים ולכתוב עליו, לחקור אודותיו, והרי לא ברור כלל האם האמירות המושרות באלבום הינן עובדות, אסוציאציות בדויות, פרי דמיון, או סתם מחשבה נודדת של איש מעושן…

מדובר במדיטציה, קלילה, על אף שמכילה אמירות שגורמות לחשוב, פסנתר של צ'ילי (תמיד תענוג), קול לא סדור של קוקר, קצת מיתרים ועוד יותר מעט אפקטים כאלו ואחרים. כך גם צריך להתייחס לאלבום, אני טוען, מחוסר המשמעות נוצרת לה משמעות, אבל צריך לבוא אליו כך, יחף, חף ממחשבות, הוא ינביט אותן כבר – ללא ציפיות, הרי מדובר סך הכל בחדר מלון… כל אלו אגב מסופרים מנקודת מבט של עצם או אבסטרקט המואנשים, לעיתים קוקר מושם במכונת זמן וחוזר כעצם בחדר, אולי אפילו הפסנתר עצמו שמספר סיפור אחוד עם שירתו של קוקר – (יש לזה שם מסתבר – פרוסופופיאה) – כמו החדר או הפסנתר אשר מצוי בו מספרים מה רואים קלידיהם או וילונות חלונם…

המצחיק הוא ששמעתי את האלבום לפני הנסיעה ולא הבנתי כלל… פתע בהיותי לבד, לילה ועוד לילה, חושב, שומע, מבחין, לפתע נפתחו עיני ואולי מחשבתי לסיטואציות הקרויות המה… לפתע מדובר באלבום שמושר פנימה, מחשבה מופנמת, אשר איכשהו צייצה לה החוצה, אודות אדם או מספר אנשים, כל אחד לעצמו, בסיטואציה הקרויה לו, אינו רוצה מאומה בעצם, אפילו לפתוח את המיני בר ולראות מה יש שם, אין לו רצון, אבל מצד שני מחשבתו מתדפקת ככדור שאינו מוצא מנוח ולא מאפשרת את אותה רביצה חסרת משמעות – כך האלבום מעין מחשבה פתלתלה וחסרת משמעות שהניבה יצירה…

בדיוק כמו שקוקר שר כאשר הפסנתר של צי'לי מקשקש ברקע, מדובר באכסניא נוחה להתמוטטות עצבים, מושב בשורה ראשונה לסחיטה נפשית, ואז הוא שואל –

 Is there anything sadder than a hotel room that hasn't been fucked in?

הייתי רוצה לנסות את זה, כך זה מתחיל…

עסקינן בחדר מס' 29 במלון Chateau Marmont, לוס אנג'לס – ואכן חלק מהסיפורים עוסקים בסיפורים אמיתיים, כך השיר Clara עוסק בביתו הפסנתרנית של מארק טווין אשר איבדה את בעלה והגיעה לאותו מלון ויחד עם אותו פסנתר ניסתה להחזיר את בעלה או למצער להעלותו באוב… או סיפורה של סלומה האוחזת בראשו הגדוע של יוחנן המטביל לאחר ריקוד מטלטל מול הורדוס, סיפור מצחיק ואדגי' לגבי הבל-בוי, סיפור על העבר השני, או המקום אליו אנו מנסים להגיע אליו, ולמתענניינים בכל סיפורי האלבום הנה.

והנה אותן אמירות נוקבות שכמו דוקרות כמו שמכילות אמת – לאותה סנטימנטליות בוגדנית של אותו Jerk אליו מושר השיר – You don't need a girlfriend, You need a social worker, ולאחר מכן בניגודיות מאופיין מתאר הפסנתר, המשטחים מבריקים, נראה שכל מטלית תוכל לנגב מהם הכל, המשטחים הקשים הללו, שום דבר לא יכול להשאיר עליהם סימן – ואנחנו הרי מעשינו דבקים בנו, משליכים על אחרים, קובעים עובדות שקשה לשנות…

לפתע עצמתי עיניים, הקלידים של צי'לי שכמו מציירים סיפור קלאסי שהוא פופ לאוזניים שכבר לא יודעות להקשיב לאותם כבירי עבר קלאסיים, עם הקול העלילתי של קוקר, וראיתי מחזה, על חדר, פסנתר, הרבה אנשים ואז התעופפה לה בחדר אמירה של יהודה עמיחי – "ידי החזיקה את ראשי, שהחזיק את אחרוני מחשבותיו, ומחשבותיו החזיקו את העצבות…".

משום מה האלבום המומחז הזה, מתאים גם לפסח בו אנו משימים עצמנו בעבר, כצופים המושמים אי שם בנקודת זמן שהרי "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", כך גם אנו מושמים לאותו אלמוג רוחש אשר בוהה בבני ישראל חוצים מים רבים, אותה אבן מסותתת על ידי עבד עברי וכולו וכולו… אז אם יש לכם פנאי, כי צריך פנאי, שימו אוזניות ותפליגו למלון הוליוודי, לחדר מסוים בו שמספר, מסתבר, סיפורים לרוב, אולי תפיקו הנאה, אולי תפיקו מחשבה, אולי אפילו תלמדו מזה משהו – חדר מלון אחד ואפוף…

ואז הופיע צ'ארלי…

זוכרים את סטינג עם זה? אז הנציח סטינג את החייזרות של פערי התרבות, את המורבידיות באי ההתאמה התרבותית והמחשבתית של הלך זר במדינה זרה. שיר נוסף שהצליח לעשות זאת ואולי הכי טוב שאני מכיר הוא שלום חנוך עם "עיר זרה", אבל נסחפתי כי זה לא הנושא…

הנושא הוא אומן חדש בו נתקלתי פתע, אלבום חדש כור מחצבתו, בו אותו ניכור הופך משהו חם הרבה יותר. מדובר ביוצר אנגלי בשם Charlie Cunningham, מבדפורדשייר (יכול להיות יותר אנגלי מזה?) וכעת מלונדון. אז הנה Lines, עם עטיפה של הרים נפרשים לכל עבר, אפורים, חסרי צבע…

משהו בשיר מעלה משך אותי, משהו שם הזכיר לי את קיטון הנסון בקול, בפריטה החזקה הזו ויחד עם זאת שברירית, משהו חלומי, נבנה באיטיות ונכנס עם איכויות קוליות. אני מאוד אוהב אלבומים שהם עמוסים בקשתות, אלקטרוני חלוש, מעטה על מעטה – אבל נשמעים קלילים, כמו מים בכל מיני צורות שקוצפים יחד כפכפוך משווע. כמו בהייה בלהבה קטנה אשר מרחוק נראית כמו להב אחוד וכתום ולאחר הסתכלות ממושכת מתגלים גוונים מלאים, משהו שמקיים הרבה יותר…

אבל השיר הזה לא הכין אותי למה שיבוא…

אז מסתבר שאת האנגליות שלו לקח צ'ארלי לסביליה, ספרד, הקשיב, ספג, מקום בו מתהוללת לה מנגינה אחרת בתכלית, עם הרבה חום, הרבה היסטוריה, מקום בו הגיטרה שלובה לה יחד עם הגוף והלב שמפיח בה חיים – מולדת הפלמנקו.

הקול האנגלי הזה, ששימו לב מאוד מיוחד כי בניגוד לרוב הקולות שמתחיל צלול ופתוח ומסתיים עם אובדן האוויר כיותר עכור ומגורען, אצל צ'ארלי זה הפוך, הקול שלו פתוח וצלול דווקא בסוף… וכל זה מלווה בגיטרה ספרדית, פלמנקו, מקצבים חיים, עם תרבות עניפה, ולפתע הקדרות האנגלית זו שמחפשת פיסת שמיים שמשית, מוצאת לה…

ומסתבר שהנה צ'ארלי גם אמן מילים לא קטן, הנה הוא מטיף לדברים האמיתיים ולא לחיים המערביים רדופי הכסף והכבוד – דווקא המינימום הוא היותר…

אחחח וכמה שאני אוהב פלמנקו, וכמה שזה חי פתאום וכמה שזה עושה טוב, נסיעה לאורך כביש החוף, השמש מחניפה לי, הים כמו מבקש ממני, המלודיה מכופפת את קוי הכביש תוך קבלה ואני מחייך עם הכל… זה כמו חיבוק גדול הדבר הזה שקורה תוך כדי שמיעה…

אז כנראה שהחום שבא אלינו לטובה מביא עימו רוחות חמימות שמגיעות אפילו מאנגליה האפורה, עם קצת עזרה ספרדית, אייקרמבה…

המוות הוא אמיתי

download

"המוות אמיתי, מישהו נוכח ולפתע אינו, וזה אינו עניין לשיר אודותיו, אינו כדי להפכו לאמנות, כאשר אותו מוות אמיתי אוחז במעון, השירה אילמת, כאשר אני נכנס לחדר בו היית ומביט בכל הריקנות, הכל נמוג – ברכיי כושלות, מוחי מועד, מילים נושרות ממשמעות…

דמעות שהתקשו, קטטוני ונוקשה, אני פוסע במדרגות מטה והחוצה, ואת עדיין מקבלת דואר… שבוע לאחר שמתת, חבילה עם שמך הגיעה, ובתוכה מתנה לביתנו אשר הזמנת בחשאי, התמוטטתי לתוכי על המדרגות מייבב, ילקוט, כשתלך לבית ספר עוד כמה שנים מהיום, את חשבת עתידות, כאשר עמוק בפנים ידעת שעתיד זה לא יכלול אותך… נאחזת בקרנות התהום, אך החלקת במדרונו, נבלעת לתוך האילמות התהומית… והאמיתית…

זה חסר משמעות, ואני לא רוצה ללמוד מאום מזה… אני אוהב אותך"

ואני מניח של- Phil Elverum או בשמו הבימתי The Microphones או Mount Eerie, כאחד האדם, בפשטות, מתוך ההרגל של חיינו, הקים משפחה עם Geneviève Castrée, אשתו, ונולדה להם בת, ילדה ראשונה, ואולי זה לא היה זוהר כמו סרט הוליוודי, אבל אלו היו חיים, מלאים, עם עקצוצי אושר בדפנות של הרגיל שבחיים, ואז השיר הזה נכתב…

והמילים מעלה הן משירו Real Death בתרגום פתוח ועילג שלי, כי באנגלית משום מה הן נשמעות אמיתיות יותר ונוגעות, אבל בכל זאת, האלבום הזה נשמע כמו נהר עצב שנבע מליבו הפצוע של אדם שמתמודד עם מציאות אחרת, וכמו שהחיים והמוות מלאים פרדוקסים – המוות אמיתי, הריקנות היא אמיתית, לא אמיתית כמו ששרתי לפני, כמו שחשבתי שתפשתי לפני, כעת הוא אמיתי, עם השאלות של היתומה בת השנה וחצי ששואלת את אביה האם אמא יודעת לשחות – והוא בהרהור עונה – כן, כנראה שזה כל מה שהיא עושה כעת…

ההרגל, המחשבה שאנו יודעים על מה אנו מדברים ואז… נפילה, תהומית, חסרת פשר, והתבוננות בדבר חדש וניסיון לסגל חיים חדשים, הרגלים שלא ידענו קודם, של לטפל בפעוטה לבד, עם הזכרונות והריחות של מה שהיה – עם לב שפועם אחרת, עם רגשות שהסדר שלהם הופרע… זה כל כך סתמי בדיוק כמו שמו של האלבום הכל כך שואב הזה – A crow looked at me…

ופתאום התגנבה לי מחשבה שהשם במה שלו צפה משהו – מה פשר השם ? ההר המוזר? המפחיד? המסתורי? אולי זו אותה תהום??? התהום היא אותה מחלה שלוקחת כל כך הרבה בני אנוש, ואשר הותירה את Elverum עם מטען מוטרף שמחד אינו אמנות, אינו משהו לשיר עליו, ומצד שני מצא דרכו לאלבום, לאמנות… ובחדרה של אשתו הוא ישב, נעלם לזמן מה, עם הכלים שלה, עם המהות שלה, אותם חפצי אומנות ושירה שלה ויצר בחדר בו נפחה נשמתה את היצירה המשתקת הזו…

ואני במטוס, שומע ודומע, ואז רואה את "לה לה לנד", אותו סרט הוליוודי זוכה אוסקרים, כמו בחיים ההצלחות האמיתיות נדירות, ואין דבר כזה לקבל את הכל, אלא קצת, במקרה הטוב, בקמצוצים, מבט של מה היה יכול להיות לו… ולמרות שהאלבומים של האיש הזה כל כך נוגעים, תמיד היו כאלה, עם מילים שגורמות לך להתיישב ולהרים מחשבה לאוויר, כזו שלעיתים מרוקנת אותך, כזו שאינה בת סיומת, הולכת וחוזרת, האלבום הזה שונה… אני לא באמת יודע להסביר, כי יש דברים במוסיקה, בלב מבעבע שלא ניתן להסביר במילים…

בדיוק בפוסט הקודם עסקתי ביצירות שנבעו מכאב וכמה אלו נוגעות יותר, אבל האלבום הזה הוא מעבר לזה, לא סתם תורגם השיר מעלה כחיבור ולא כמקשת שיר – מדובר במוסיקה שמלווה יומן התמודדות, עם תאריכים, עם מקרים, עם מקומות, תהיות, הוא לא מרסק אותך, הוא פשוט מספר לך סיפור של דברים חסרי פשר, כאב, אובדן, משמעות הריקנות (שמקבלת משמעות אחרת אפילו לחוקר ריקנות כמו Elverum) ואהבה, עוד מושג חסר פשר, כמו סיומו של השיר הראשון אשר נחתך בגילוי אהבה בדיוק כך – כמו שלא ברור איך ומדוע אנו אוהבים מישהי, כך בדיוק לא ברור מדוע אנו מאבדים אותה וכיצד???

גם ההגשה של Elverum מוזרה מצד אחד הוא בשפל, אך השירה היא לא של איש שבור, כמו אדם שמצוי מחוץ לסיטואציה עליה הוא שר- “I came here alone with our baby and the dust of your bones" בקול חתום ותיאורי משהו אבל בשיר אחר "תהום" שמו, הוא מסיים את השיר בבכי – תוך קריאה שבורה. אותו פרדוקס שמשתחזר לאורך כל האלבום. Elverum נמצא במקום אפל, עצוב ומבלבל – אין משמעות גדולה או בכלל לאלבום – רק מבט בלתי מתפשר על חיים עם חלל שלא יתואר… מבחינה זו הוא לא יצר אלבום לשם התמודדות, האלבום עצמו נוצר כחלק ממנה…

הרי אפשר לדקדק הרבה, אבל החוויה גורמת להבין שמה שחשבת שהבנת וידעת אינו אלא מאומה – ריקנות לאחר אובדן שונה מריקנות לפניה – ואין אפשרות ללמוד מזה כלום – האינסופיות של חוסר הפשר…

ואולי זה הדבר הגדול בחיים שאנו לא כותבים את תסריט חיינו, אלא רק משתדלים לאורו של זה… הכל כל כך נזיל, אנחנו כל כך קרובים ללא להיות כלל…

על עטיפת האלבום מופיע שיר של משוררת בשם ג'ואן קייגר – "הדבר הכי טוב בעבר הוא שהוא נגמר כאשר אתה מת, אתה מתעורר מהחלום, אלו חייך, ואז אתה מתבגר, והופך להיות פוסט אנושי, בעבר שממשיך להתהוות לפניך"…

אין לי הרבה מה לומר… לכו לחבק מישהו שאתם אוהבים, אימרו לו את זה עכשיו, תבכו על צווארו, למרות הרגיל שמסביב, למרות שאנו לא פועלים ככה יותר, למרות שאנו מתרחקים מהאנושיות שלנו, למרות שלהביע רגש הוא חולשה במחוזותינו, כי מי יודע אולי עורב מביט עליכם ממעל בחוסר פשר…

מספר כאבים ואחד אחר…

אני חושב שאפשר לומר שזו מוסכמה, אולי אפילו בדרכה להפוך קלישאה, אבל כאב מפכה נביעה של יצירה… אין מה לעשות, כאב של אדם, שמוצא עצמו לפתע מככב בצורת יצירה, איכשהו תמיד נוגע יותר, תמיד תופס אותך יותר… לעיתים זה אגרוף לפנים, לעיתים זו הזדהות, לטיפה, לפתע קורצת לה דמעה כאן, עוויתה שם, עוויה שמציירת מצב נפשי, זה מצד המאזין, ומצידו של הכאוב, הנה תרופה, הנה אפשרות להתמודדות, יציאה החוצה, שיתוף על מנת שלא ליפול לאותה תהום עמוקה…

הפוסט הזה הוא על כמה שירי כאב, כאלו שניתן לומר עליהם שהם "עובר ושב" (והרי נאמר כבר "איזה מזל אני שר עכשיו") ששמעתי לאחרונה ונגעו, ועוד אחד של מישהו שמצא את השקט שלאחר הכאב ואצלו נפתח משהו ירקרק…

מודה ומתוודה כאן ועכשיו Ryan Adams אינו מאהובי, תמיד הוא נשמע לי קרוב מדי לבוס, הלא הוא ברוס ספרינגסטין, תמיד הוא נשמע לי "אמריקאי מידי", מתחסד אולי? מעושה? אבל אפילו הוא הצליח לגעת בי עם אלבומו האחרון בשם הרומז Prisoner, לאחר גירושיו ממי שלפחות מדורי הרכילות טענו כי מדובר בנישואין יציבים.

אני חושב שמה שהופך אלבום של כאב לב לאלבום טוב, זה שהוא נובע מאמת, לא מצורך, לא מה"למה", בעצם אין "למה" הוא פשוט נוצר, מתקיימת הפריה שם בפנים והוא צריך להיוולד, ממש כמו אותו עובר שמגדיל כל יום עד שהופך לפלא בריאה, מבלי לחשוב מה יגידו, איך יבקרו, מה יחשבו – אלו יצירות שנובעות מאותו פתיל להבה חרישי עמוק ופנימי… תשימו לב, תמיד הקול של הזמר/ת נשמעים יותר עמוקים באלבומים הללו, כאילו שירקו ספל דמעות לפני ההקלטה… כאילו מכילים הם הד תהומות אותו כאב שמתדפק את יציאתו…

השיר הזה נגע כי Adams מצליח להעביר את התחושה של איך שום דבר לא מסתדר כשזה לא מסתדר, גם האמת הצרופה הופכת שקר, גם הרגש המהבהב יוצא מזויף, הכי טוב הופך לרע, תחושה של חוסר יכולת, כזו שככל שאתה מנסה יותר אתה רק הופך את המצב לגרוע יותר…

השיר השני, שוב של להקה שאני איכשהו מקפיד לשמוע כל יציאה שלהם אבל אף פעם לא התחברתי מאוד. עד האלבום הזה – אלבום בו ממצב עצמו David Longstreth, האיש מאחורי ה- Dirty Projectors מחדש – הוא לבד, כמו אלבום ראשון ממינו, הוא מצהיר – יצירה שלי – בלבדית – ולמרות שמדובר במוסיקה שאינה קלה לעיכול כלל וכלל, הוא מצליח לצייר את נשמתו הפגועה, אפילו ההאשמות שלו כלפיה, על אף שלעיתים נשמעות ילדותיות משהו, נשמעות אמיתיות וכנות…

פעמוני הכניסה שבישרו על אהבתם, אותו חוט שזור… תקשיבו טוב למילים – כל כך אמיתי, אבל בדיוק כזה שלא יכול לגשר על הפערים – what we imagined and what we became – בסוף כל אחד שומר על שמו, על עצמו – הרי אהבה מהי? רצון לתת עצמך עבור אחר, לעיתים אפילו תוך פגיעה בעצמך, מתוך אי מחשבה על מה יקרה לך… העניין הוא מציאת אותו גשר, ולו זה המשתרבב לו על שרוך דק כחוט השערה מטה, בין השונות שלנו כבני אדם, ביני לבין מי שחולק עימי את עולמי… אבל אם אתה שומר על שימך… לא יכול לעבוד… אהבתי את זה שלונגסטרת' לא מסתיר את פגיעותו, את שבריריותו… הכל פרוש ומופיע… בסוף התווים עפים, הגיטרה נשברת, גם הצלילים האלקטרוניים הדוקרניים והטורדניים נשברים לרסיסים… והנה שוב הוא טוען בקטע ראפ ילדותי משהו – I wanted what you wanted but we never really felt the same, את תמיד מיהרת לגדול הוא מטיח בה – הרי  what i want from art is truth, what you want is fame – זה נשמע קר כמו להב משונן במיוחד… מצחיק שהיא הוציאה שיר לאחרונה בשם All to my self, הכל לעצמה, בלעדיו…

הכאב השלישי אינו כאב של פרידה אלא כאב של תעתועים…

מה לא נאמר על אביתר בנאי, אין לי מה להוסיף – אני חושב שהוא כבר מזמן בפנתיאון הישראלי ואף יותר מזה… אם דיברתי קודם על פתיל האמת, לו יש עבה במיוחד, שזור כזה, עבות, עם אור שמלחשש באופן אפל, מטיל צל, לעיתים מפחיד, לעיתים קודר, אבל סוחף, כזה של התמודדות אמיתית וכנה עם עצמך…

אביתר בנאי מתבונן פנימה, נובעים להם פחדים, אמיתות, שאלות, תעיות ותהיות על הדרך, על המה והלמה? הכל אפוף בזה לכל האורך, אפילו לגבי ההפקה תהה אביתר ויש שניים כאלו (תמיר מוסקט ונאור כרמי) באלבום האחרון בעל השם המוטרף כלשעצמו "לשונות של אש" – אותה אמביוולנטיות של שריפה ומוות מחד וחיים ונביעה שמעניקה לנו הכדורית האדומה בשמיים…

אביתר פשוט אחז מחט חדה אשר הולהטה על פתיליה זמן מה, נכנס מתחת לעורו ועבר כל נים ונים, כתולעת הכמהה לבשר, פצע, כאב, תהה, פלא… והשיר האחרון של האלבום הוא אותו רחם שילד את האלבום כולו – אביתר מנסה לחצות לצידו השני של הנהר, שם בטוח יהא יותר טוב, איך לא? הרי שם התשובות… אבל אמרו גדולים וחכמים, הדרך היא החשובה ולאו דווקא עברו השני – מקום ההגעה…

הכל מתחיל רגיל, מאוד רגיל, אבל לפתע בסביבות דקה 2:40 של השיר – מה קורה שם? טראנס, וואוו, אני מתרגש כל פעם מחדש, אני נשבע שאני שומע ב- "דודוו דהדה" הלא ברור הזה של אביתר שהנה מצטרף אליו אחיו הגדול – מאיר – שהלך לאן שאנשי אמת הולכים, רק לאחרונה… נשבע ששמעתי את החלק הזה של דקה וחצי אולי מאות פעמים כבר… אמת…

ואסיים עם ניחוח של ירק, של אחרי הגשם, של אחרי הסערה, אלבום עם שם קטן, למרות שמהווה לדעתי קפיצה ענקית לחבריה אהובה במיוחד – Elbow – עם האלבום האחרון – Little Fictions. זה לא שמדובר באלבום אדיר, אבל הוא נשמע אחרת קמעא – לאחר כתמים של כאב, צעקות, שירים של עוויתות, דיו ודם, יזע ודמעות, נראה שטוב לו לגאי גרווי, הוא שקולו ניבט לכל עבר בשירי הלהקה…

הכאב ניכר, אך הוא זך יותר, הכל נשמע כמו ריח של גשם לאחר בצורת, כמו טיפות שמתדפקות על אדמה צמאה שאינה מאמינה כי אכן משהו החל לנזול לו שם… שם יש אהבה, כמו שבשירי באלבומי הכאב מעלה נשמע החוסר, הרי האלבום הזה ממלא את החלל – יש כאן אהבה… נקווה שתנצח…

The Wizz of Me וצעד ריקוד בלתי רצוני

מכירים את זה שאתם שומעים משהו, שהוא כאילו ליד, אבל אתם בתוכו, כביכול אינו מפריע, אבל ממזר… כמו צעד ריקוד בלתי רצוני כזה, אולי אפילו תימני, אשר באורח מוזר משתלט על כולך כאשר שמעת משהו שאפילו לא שמת ליבך אליו… אתה מוצא עצמך שואל, מה קרה פה עכשיו… כמו מוזיקה שמוריקה נבטוטי צלילים על אוזן, כמו עשב אחרית הגשם, אותו גשם שמתדפק לכל עבר עלינו, ולפתע כאחרית דבר מבצבצת בתוך הרגבים אותה ירוקת, מבלי משים… כמו אותה עוויתה שמשתלטת…

cob-wizz-jones

אז שמעו סיפור…

הנני יושב על הספה, הטלויזיה אינה אפילו אופציה, אני עייף קמעא לעלעולי ליל, אני רוצה לחבוש אוזניות וללכת לאיבוד לפני שאני מקיץ בדרכי לצחצוח שיניים, ויום חדש… חושב על אותן טיפות מתדפקות בחלון, ועל כמה בא לי לבצע איזה ריקוד בלתי רצוני, כן, ההוא שסיפרתי בו מעלה…

ואז אני נזכר שקיבלתי הודעה מאחד שבדרך כלל הודעות שלו מגלות לי טפח ולעיתים אף טפחיים… כך היה גם כאן.

זה היה לינק לזה –

נו חככתי בראשי תחילה, צלילים מאותה תקופה, עוד אומן גיטרה, צייר פולק… אבל Wizz Jones היה בדיוק מה שהייתי צריך באותו רגע.

אכן, ואז הכל התחבר לי, הרי John Renbourn הפיק לו את האלבום הזה, הוא גם מנגן יחד איתו באלבום על סיטאר ומפוחויות ועוד כלי פריטה, ואז גיליתי עוד שכאלו שאני מחזיק אותם כאבות מזון של הפולק הבריטי כגון: Pentangle, Ralph McTell, Bert Jansch, מייקל צ'פמן (שהוציא אלבום חדש שמציין 50 שנות יצירה!!!) וכמובן אותו Renbourn מחשיבים את הקוסם, תרשו לי לקרוא לו ככה הרי זה מתבקש ואולי הוא הקוסם מעוץ (או Oz בלעז והוא שמו בדאבל Z)???, כמקור השפעה…

כן ויש משהו פשוט לא מוסבר באומן אשפתות (במובן הטוב של המילה) כמו Wizz Jones, הוא בדיוק היחפן המוסיקאי של פעם, אותו אומן שמסתובב ללא בית, ללא גג, בין בר ופאב להתקהלות אחרת, עם גיטרה ועוד מספר חברים, וכל צעקת ליבו היא לנגן ולשיר… הוא עצמו בעצם אותו צעד ריקוד בלתי רצוני…

ויש פה באלבום מספר רגעי גיטרה עילאיים (שסיפק בין היתר עוד נגן גיטרה לא מוערך מספיק בשם Peter Berryman), קול עוטף אך לא מתחנף והנה אני מפליג… אני פשוט שט באוזניות בתוך ים שמתמשך ואני יודע שהולך להיות טוב, אני כמעט לא מאמין לגיטרה האדירה הזו ששומעות אוזני… כן ביצעתי את אותו ריקוד לא מוסבר, אותה עוויתה, זה קרה…

חברים, זה בהחלט היה יכול להפוך לפוסט טכני על טכניקת נגינה, שיטות גיטרה, אופן שימוש וכו', אבל ביננו את מי זה מעניין, האלבום הזה הוא הרבה יותר מאשר יכולת ביצוע ותהליך ביצוע פעולות ניגון, הוא מדבר פנימה, הוא נכנס עם הפולק הבריטי ונגיעות בלוז מהדלתה הרחוקה משם, הוא מתחיל ברגב האדמה שצייץ החוצה כשנבט, נמשך לאותו ים שהרטיב לי את האוזניות, בין אוושות גלים, המיות שחפים וזרעי אצות שמסתובבות מחוץ לרפסודה… ועד אותו צעד ריקוד תמהוני…

מה אומר ומה אגיד… תשוטו ואולי תפגשו את הקוסם שלכם, אני את שלי לעת עתה מצאתי…

פרא דרומי שקרן

0007867094_10.jpg

הקצתי עם הזריחה, בחוץ נפתולי הלילה מתלפפים על דמעת ירח שעומדת להתאדות מפני הזריחה המתקשה. התרנגול נבח, הכלב קרא, צפצופי חרקים שגוועים עם אור ראשון… אני עומד על משטח העץ (דק בלעז) עם כוס זכוכית קטנה של קפה שחור מהביל, אשר צובע את כל האיזור בריחות הל…

מדליק את הסיגריה האחרונה בחפיסה (ואני בכלל לא מעשן), נועל את מגפי הבוקרים שלי, אלו עם הדורבנות, מגלגל דורבן אחד על מנת להריח את קול המתכת, חובש את כובע הבוקרים, מעל בגבעה גועה אותה פרה שעושה כן כל בוקר, כמו שואלת מה יוליד לו יום…

אני יוצא אל הטנדר ומניעו באמצעות חוטים… יוצא אל הדרך הלא סלולה, מסתלסל עם האבק וגושי החול שעפים לכל עבר מפני אותם גלגלי רכב מיוזעים…

עליתם עלי, אני בכלל עירוני (לצערי), אני לא בוקר, בעצם די רוכבים עלי רוב הזמן, אני משתדל לא לקום בשעה כל כך מוקדמת (רוב הזמן ללא הצלחה) ואין לי טנדר עם גלגלי בלון ששוחקים שבילי עפר שמובילים לביתי בראש הגבעה המרוחקת כמה מיילים מבן אנוש אחר (שכאמור גם הוא אינו קיים)… אבל גם אנג'לינה (גרימשאו), זו שהעיפה לי את העכוז עם האמת שבקול שלה, אינה מהדלתה של המיסיסיפי (היא בכלל מ- Isle of Wight שבאנגליה), היא לא גדלה בבית עם 8 אחים (אלא בבית חוף עם גינה), אבא עיוור (אביה ממוצא אנגלי והוא צייר (ראו את העטיפה החמימה מעלה) אשר שר לה שירי ערש לפני השינה) ואמא עגולה שכלכלה את כולם (אמא סינית שלימדה אותה את רזי החיים בעוד צלילים נובעים ממכשירי האודיו בביתם), וכנראה לא למדה לנגן על הגיטרה בעצמה… אז למה לא לחלום. אגב היא מעידה ששמה הוא על שם שירו של הצימרמן בכבודו ובעצמו ‘Farewell Angelina’.

היא אמנם לא, אבל האלבום שלה בשם Vagabond Saint, נווד מלאך, אם תרצו, אשר יצא בשלהי 2016 מכה בדיוק בנקודות שגורמות לך לחלום, וביננו מוסיקה נועדה בשביל זה… מיתולוגייה של מוסיקת הדרום ההיא של פעם… איזה תענוג.

אז הנוודית הזו היא כמו הכלאה של המון ישויות נשיות משמעותיות וממיסות – כל אחת בדרכה – מפגש פסגה של Ma Rainey שיצאה את ביתה ופגשה לפתע את בסי סמית', וראו זה פלא עוברת לידן ביעף רכובה על תלת אופן כריסי היינד, שבילקוטה עקצוצים של ג'ניס ג'ופלין וקרן דלטון, וכולן נפגשו בכיכר הכפר לתה עם ג'ו אן קלי, עם הרבה קאונטרי, סול, פולק, בלוז והרבה אבק דרכים ואוויר נשימה…

נו עם שקר כזה – שישקרו לי כל יום… תענוגות…

בפריחה

נער מתבגר, פתאום במהלך יומו שומע משהו חדש, זעקה, קריאה, מעין צער עמום ועצור, קריאה אשר הדהוד קולה אינו מכיל את עומק הכאב… מעין שיר של אדם צעיר שפוגש בחייו לפתע והוא מבולבל – לא יודע אם לזעום, אם לבכות, אם לברוח, אם לתקוף – עיניו זורמות החוצה מחוריו, כך היה…

ואז הגיע גם הקליפ, אותם אמריקאים שמעמידים פנים כאילו הכל ורוד כאשר הכל בעצם לא…

הכל התחדד לי כאשר שמעתי את האינטרפרטציה שנתן לאותו שיר סטורג'יל סימפסון, אותו אחד שאלבומו האחרון היה האלבום הקרוב ביותר לליבי בשנה החולפת…

מדהים הוא שכיום כאשר אני מפזם את הפזמון, אחרי כל – "don't know what it means" בא לפתע “to love someone” – ממקומי כיום זה היה מתבקש, הרי זו היתה הכוונה, כנראה גם של קורט כאשר כתב את אותו שיר, אבל הוא לא אמר את זה, סטורג'יל השלים זאת, כאמור, כיום אני לא יכול שלא להשלים את האמירה גם בשיר המקורי… האם רק בהשלמה של המובן מאליו מדובר???

אז לאחר האזנה נוספת ומחשבה תשובתי היא בלאו.

התוספת הקטנה הזו יחד עם אופן ההגשה מספרים לנו סיפור שונה בתכלית. אם קורט העביר ביקורת על החברה, על המציאות, כזו המטילה מום במה שנמצא אל מול עיניו, ציניות ויאוש,  הרי סטורג'יל, אשר הקדיש את אלבומו זה לבנו הרך שזה נולד, וכותב לו מעין איגרת למתחיל בגלקסיה, מעין מסה אשר כנראה תיפול על אוזן ערלה עד אשר יחווה הבן את אותן טעויות שלמד בבשרו אביו ויגיע לבדו, דרך הרגליים כמו שאומרים, להבנה, להכרה, כי הרי אנו זן עיקש, שממאן ללמוד מההיסטוריה שלו, איכשהו החכם אינו נשמע, והפלסטיק מרעיש את הכל… אז סטורג'יל, מתאר מתוך מקום של קבלה, הוא כמעט ואינו מבקר את הנמצא אלא מגלה אותו ומבקש להתגבר עליו… אם קורט מאשים, כועס, מביע עמדה, הרי שסטורג'יל למרות הכל בוחר להביע את המילה – אהבה… אם אותו ילד בעל ראש תותח (בקליפ של סטורג'יל) מתחיל בכעס, במים סוערים חותר אי לאן, ותשמעו טוב הרי שלמרות שזה שקט, זה שקט מתוח מאוד, אפילו מחריד, גם שם משתוללת מפלצת שעירה ולא מובנת, גם שם נגדעים פרחים, אבל הנה לבסוף, המילה אשר קורט פחד להגות, הכעס לא אפשר לו להעלות על דל פיו, והנה הפזמון החבוט – לאהוב מישהו – זו הדרך כנראה להתגבר… כלי הנשיפה מלווים את האהבה ולא את אש התותחים…

סטורג'יל גדל על השיר הזה, בדיוק כמוני, אבל הפרשנות שניתנה לו היא אחרת.

לפתע עלתה לה במוחי אותה אמירה של ברנרד שואו שככל שאני מתבגר אומרת לי עוד ועוד, מספרת לי עוד ועוד היגיון… בתרגום כזה או אחר – "אנשים תמיד מאשימים את נסיבות חייהם באיך שהם. אני לא מאמין בנסיבות. האנשים שמתקדמים בעולם הזה הם האנשים שקמים ומחפשים את הנסיבות כפי שהם רוצים, ואם לא מוצאים אותן, הם יוצרים אותן" – זה בדיוק מה שטוען סטורג'יל לבנו, למרות הכל קח את החיים שלך בידיים, תתמודד, עם הקשה ביותר, תחפש, תפתור, ואם לא תמצא, תיצור… אל תהיה פאסיבי, אל תאשים, ואם תאשים תציע פיתרון – אל תעמוד מנגד… יש משהו בביקורת שמאוד מבלבל… שהרי עצם אמירת הביקורת תחילת הדרך היא, פה נותר קורט… סטורג'יל מציע, תאתר ותנסה – בסוף, מילה אחת יכולה לתאר הכל – תשתדל…

אם קורט היה ציני לגבי אותה פריחה, סטורג'יל באופן תמים תופש את אותה פריחה כשלעצמה, ככזו – זה יפה לדעתי, תמים, אך לא טיפש ובעיקר יפה…

ואולי יש פה בכלל ביקורת כלפי דור המסכים – זה שבשבילם אהבה זו דמות עגולה וצהובה עם לב בדופן פיה, אולי בעתיד לא ידע כלל מהי אהבה, מהו הפועל 'אהב', אולי לכן בוחר סטורג'יל להגות את המובן מאליו???

אני לא יודע, אולי אלו שערות השיבה בראשי שנזרקו עם הזמן, אולי עצם זה שיש לי ילדים, אולי זה בכלל משהו אחר, אני מעדיף את הגרסה האוהבת, אך זוכר שגם זו האוהבת קמה לה מצעקה…

תפרחו מהכיוון הנכון…