ברגע שכזה

וכך היה שמועקה זעירה ותזזיתית אחזה בי… וכמו תמיד אברח לעולם הצלילים על מנת להירפא… הנה אני מול הטיוב ופתאום צמרמורת אוחזת בי, המילים ראשוניות אך כאלו שליפפו לי את הלב בעבר, יכול להיות שזה זה?

וואוו, זה אכן זה… זה מהאלבום שאני אולי הכי אוהב של Pedro De Lion, הלא הם בעיקר David Bazan, עוד טרובדור מילים, מאלה שמילה אחת שלהם פותחת צוהר לדבר שהוא שלם הרבה יותר, אבחת מילה אחת שמשסעת לך חצי יום של מחשבות… וכך הוא השיר הזה… תאזינו למילים – כל כך הרבה עבר, כל כך הרבה עתיד לא ברור, מועקה, תחושה של אין אונים… המספר, הכבש השחרחר, עומד לו בנעלי בית סוהר, בלבוש של מכבוש ומבכה את הוריו אשר מבכים גם הם את אובדן הבן הטוב… והנה הצמרמורת… כל כך הרבה שמעתי את השיר הזה של בזן, הגיטרה המתגלגלת הזו של בזן (שניגן בכל הכלים באלבום ההוא – Winners never Quit) – והנה ביצוע אחר, הרבה פחות נחרץ, תחילה חשבתי אולי זה מאבד את הרגש של אותו אסיר כעוס שעומד אל מול תמונה שבורה  וליבו מדמם, אך לא ברור אם מכעס על עצמו, על הוריו, על האיש למעלה שצוחק ומבטו שלוח לצד אחר – אבל המנצ'סטר אורקסטרה, אשר האלבום האחרון שלהם כיכב לי בלב וברשימת אלבומי השנה שעברה אותנו מזה ביעף, אספו אליהם ציפור שבירירית בעלת כוחות על טבעיים, Julien Baker, ולפתע פסנתר נגוע הומה, קול נשי מלטף את אותה תחושה כאובה, פתאום למרות סיפור מנקודת מבט, נגלה אור מכיוון אחר, והנה Andy Hull, עם קול של קריעה ובליה, קול שכמו מקריין את סיפור בריאת העולם…

ולא יכולתי עוד…

מודעות פרסומת

שניים אוחזין

שנה חדשה… ינואר כבר ניפק לי שני אלבומים שהסתלסלו לי בלב… מי יתן וסימן הוא לבאות…

הראשון הוא של להקה בשם Khruangbin מטקסס המורכבת משלושה חברים – Laura Lee על הבס, Mark Speer על הגיטרה ו- (D.J.  (Donald Johnson התופאי. נו אז שאלתי גם אני מהו השם המוזר – לאור ההשפעה הרבה (אשר נשמעת גם במוסיקה) השם לקוח מתאית – פירושו חרק ממונע או אוירון או משהו בסגנון… אליהם התוודעתי עם האלבום הקודם והראשון שלהם… אלבום טוב אך משהו מיסגר אותם אצלי כמוסיקת מעליות כזו, מהאלבומים אשר עוברים להם כעלי שלכת על פני מים רבים, מכייפים משהו באוזן אך לא מבצעים תהליכים מורכבים של חשיבה, של רגש וכו'… בכל זאת סימנתי לי את הלהקה ואת פועלה על מנת לבחון את המשך דרכה… טוב שעשיתי כן כי האלבום השני – Con Todo El Mundo הוא אלבום של סלסולים, של המון חום, של דבקות במטרה, של קולות שאולי לנו הישראלים מוכרים יותר, של סינתזה בין תרבויות, של כיף – הנה ההוכחה הניצחת שאלבום אינסטרומנטלי, מוזיקת רקע יעני, יכול להישמע מעולה – זה התחיל כשלישיה אשר אמורה להביא לנו Surf Rock והמשיך עם השפעות   Chill out ,Funk, Soul וכמובן גרסה מערבית ל-Molam אותה סוגת מוסיקה שבאה אלינו (באמצעותם) מתאילנד…

אז מה יש לנו כאן, גיטרה קלילה ומנוהלת היטב, קווי בס גסים וכמו מעניקים עריסה לאותה התנהלות קלילה ואותו תיפוף שנע לו בין ג'אז ליותר רוק לפי הצורך ותזוזת האגן… יש פה אלבום שניתן לשמוע ברקע, ניתן ממש להאזין לו עם מלוא תשומת הלב (והוא נפתח מניסיון) ואף לענטז קלות לצלילי ה- Fאנק האוריינטלי הכבד הזה (לעיתים נשמע שיכלו להיות להקת הבית של זוהר ארגוב אי שם בשנות השבעים העליזות – עם קיסר כאורח…) – תענוג.

אלו שתי הפיסות שמצאתי והן לא מהאהובות עלי באלבום… תענוג אמרתי?

השני, עוד אחד שאני מקפיד לעמוד על חומריו, אבל גם הוא עד כאן לא נגע לי באיברים הפנימיים… Nils Frahm הוא פסנתרן, מפיק, מלחין ואלקטרוניקאי מוערך ביותר. מוסיקה אלקטרונית, יש לה בעיה מובנית לתפישתי, כאחד שמחפש את הריגוש במוסיקה, את הנגיעות העצביות הללו, ככזו מוסיקה זו כבר מפגרת, ולכן על האלקטרונאי לבצע איזוהי מניפולציה נוספת, יש רבים וטובים שעושים זאת, Frahm הגדיל לעשות זאת באלבום האחרון שלו שיצא החודש – All Melody – לדעתי האלבום אולי אחד הנגישים שלו אבל בשבילי, כשלעצמי, הכי טוב שלו – שמעתי אותו אולי מאה פעם כבר, באוזניות, יצא לי הלב והתעופף לו כפרפר, מעין משב רוח על פני ים, לבד, לא מתחנף, פשוט קיים כמו לוויתן שגומע מרחקים בלא הפרעה… כמו החיים הכל מהכל בו זמנית, כל הזמן – היסחפות בזרם, עם טפיחות של כל הנקרא על הדרך…

Frahm שלף את הארסנל הרגיל – פסנתר, עוגב, סינטי, כלי מיתר, כלי נשיפה אשר הוקלטו יחד איתו במבנה מיושן במזרח ברלין (מה שנותן ארשת עגמומית וחורפית לסיפור) – במשך שנתיים בנה את האולפן, שמע, האזין, יש באלבום הרבה משחקים של שקט וחללים, צלילים מוחלשים, מתרגשים, שנמשכים לאוזניים… והנה לפתע מקהלה לונדונית בקולות רקע אנושיים – כאילו הכל הוקלט ועבר איזשהי אימפלמנטציה דרך קני סוף המרופדים בנוצות – זה מרגש… הנה לכם הרהור מוסיקלי, עם קדירות וחום בדפנות… הכל נמסך יחד, הוליסטי, על הקו הדק של דמיון ומציאות, הכל מלודיה…

וזה מה שאמר Frahm עצמו על האלבום –

“In the process of completion, any album not only reveals what it has become but, maybe more importantly, what it hasn't become. All Melody was imagined to be so many things over time and it has been a whole lot, but never exactly what I planned it to be. I wanted to hear beautiful drums, drums I've never seen or heard before, accompanied by human voices, girls, and boys. They would sing a song from this very world and it would sound like it was from a different space. I heard a synthesiser which sounds like a harmonium playing the All Melody, melting together with a line of a harmonium sounding like a synthesiser. My pipe organ would turn into a drum machine, while my drum machine would sound like an orchestra of breathy flutes. I would turn my piano into my very voice, and any voice into a ringing string. The music I hear inside me will never end up on a record, as it seems I can only play it for myself. This record includes what I think sticks out and describes my recent musical discoveries in the best possible way I could imagine.”

הצליח לו…

סוף שנה

שנה מצחיקה, המון אלבומים של בניה הטובים של האנשות יצאו השנה – אלו שציפייה וחיכיון הסתופפו לגביהם בליבי, ולפחות אצלי היתה הרגשה של חוסר עניין – לא שלי אלא שלהם – קחו למשל אלבומים של The National, David Bazan, Destroyer, Father john Misty, Iron and Wine ועוד – כולם מבחירי ליבי ברגיל, ואיכשהו ישנה תחושה של שובע או חוסר רעב, של חוסר מאמץ, של הכל מאותו דבר מידי לגביהם… איפה הניצוצות, איפה?  מקווה שזה אני ולא הם… זה אולי נתן לי תנופה להקשיב לדברים אחרים וחדשים ולא להתמגנט כמו עש לאור לשמות הגדולים. אז הנה רשימה שעשתה לי את זה השנה (אין להתייחס לסדר הכרונולוגי שכן ביום מסוים, מספר 30 יכול להימצא ראשון או שני או עשירי – בקיצור מספור זה לעשיית סדר ומה לעשיית סדר ולקצב הלב?) וכן היו עוד הרבה, ואם הייתי כותב זאת ביום אחר, תחת תאורה מובדלת אולי הרשימה היתה נראית אחרת, אולי ואולי לא – כמו שמוסיקה הינה צליל שמתדפק ונוסע – כך הרשימה הזו פלואידית ולא יותר…

30. Fleet Foxes – Crack-Up

crack-up

מודה שמספר שמיעות ראשונות לא יצרו לי את מה שבדרך כלל הלהקה הזו יוצרת אצלי. האלבום הזה נשמע לי עמוס מדי (עדיין) הן מבחינת הנושאים והן מבחינת המלודיות. זהו אלבום אישי של האיש העיקרי בלהקה Robin Pecknold אשר עשה מסע בחייו בין היתר פרישה מהחיים הציבוריים, I Am All That I Need שר פקנולד וברוח זו היצירה הזו… בסוף המוזרות של האלבום נשאה אותי על כתפיה.  מדובר באלבום הכי מורכב וכבד של הלהקה הזו אך אם צולחים את מעמסתו מגלים דשאים מוריקים ותזמור של הוד והדר…

29. Tribalistas – Tribalistas – 

tribalistas-2017-371x371

מכירים את זה שלפעמים אנו מתאמצים יותר מדי ותוך כדי אנו תופסים עצמנו ואומרים – זה אבוד, איבדתי את זה תוך כדי מאמץ יתר, אותו רגע לא יחזור כי כיווצתי מדי… אז הנה אלבום שלא מסוגל ליפול לתוך אובדן זה – מדובר בסופר גרופ אמיתי מברזיל – Marisa Monte שהיא מלכה אמיתית חברה בפעם השניה ל- Arnaldo Antunes ול- Carlinhos Brown – עם בוסה נובה, פופ, רגאיי, ג'אז ומה לא – האלבום הראשון מ- 2002 נותר כגרורה בליבי ועדיין מצוי אצלי בכל רשימת השמעה והנה מתגדל אליו אחיו הצעיר, אותה אווירת חופש, אותו מג בירה שנשפכת לגרוני, בשמיים כחולים ושמש מזילה, וזה בפורטוגזית… היופי שבפשטות, בחוסר המאמץ, בהרמוניית הקולות – הלב נפתח…

28. Alt – J – Relaxer

220px-Alt-J_-_Relaxer_cover.jpg

אחד האלבומים המוזרים ששמעתי, לאו דווקא שנה זו. אני כלל לא יודע אם ניתן לקרוא לבלילה הזו אלבום, שירים שאינם קשורים אחד לשני, לא במלודיה, לא בקצב, פשוט לא מסתדרים – יש פה גם שירים בינוניים ומטה כמו אותו כיסוי ל- House of the Rising Sun, וקשה להרוס שיר גדול כזה, או השיר המאסף באלבום (Pleader) ושירים שנשמעים כאילו דיוויד בואי מקיש בהם מקברו הטרי (Hit Me With That Snare), לא שזה רע אבל התרגלתי למשהו אחר… אבל מצד שני יש פה נאמנות לדרך, לקיצוניות האמנותית של הלהקה מלידס, של הקולות המלטפים, של הנון- קונפורמיזם… אני מוטה כי אני מת על הלהקה הזו… זהו אכן האלבום הפחות טוב שלהם לדעתי, אך גם בו יש שכיות חמדה (3WW, In Cold Blood ,Deadcrush) שרק החברי'ה הזו יודעת לנפק, ובעיקר המעטפת – כמו מעיל ביום סגריר – שיר אהבה דיכאוני –

27. Timber Timbre – Sincerely, Future Pollution

timbre.jpg

רוצים אלבום זועם? הנה. הוא לא נשמע ככה, אלא כמו מאובן משנות ה- 80 – עם מכונות תופים וסינטיסייזרים, צליל תעשייתי משהו, אך הוא מפציר בנו – "The sewers overflowed, while everyone was on Instagram" – והוא דוקר בדיוק – המוסיקה נשמעת כמו איזה Jazz Lounge אבל הקשבה קרובה לצלילים, לאמירה, מוכיחה אותנו על בעיותינו. מדובר בלהקה שנשמעת על תפר של הרבה סגנונות וזה היופי – יחד עם זאת היא מצליחה להעמיד ביקורת מבלי לחפור את המוח (כמו למשל Father John Misty אשר באלבום האחרון הלך חפיר מדי לטעמי). איכשהו האלבום למרות האמירה הברורה, נשמע חלומי, ההפקה, משהו בקול המונוטוני משהו של Kirk, העטיפה של האלבום – משהו פתאום דורך אותך באדישות מוגמרת כלפי הדרך בה האנושות שועטת בה… לפעמים נשמע כמו דיוויד בואי, כמו ניק קייב, לעיתים כמו חלום של דיוויד לינץ' ובסוף את מתמכר לאלבום הזה… ללהקה הזו…

26. ORI – 1986

a2697393230_10

אורי אלבוחר המכונה ORI, זמר ויוצר ירושלמי בעבר וברלינאי בהווה יצר מעשה טוויה, של עכביש, לקח לחשושים, אמירות, שכבות על שכבות, ממיסות, את הכל מסביב – מושלם ללילה שקט… אלקטרוניקה זעירה, עמוסה אך ממש לא מדי, ואם שומעים באוזניות הרי שיוצאים להם גמדים ומרקדים קלות על דפנות האוזניים, פטריות, רמשים ועוד שאר מינים…

25. Charlie Cunningham – Lines

Charlie_Cunningham_-_Lines.jpg

אינגליש-מן בסביליה – יש הרבה מרכיבים שאני אוהב בשירה ובמלודיה הקרה האנגלית, וכאשר זו פוגשת בדרך אנטי-סינטזית בחום הפלמנקו מסביליה שבספרד ובניחוחות השוק כנראה נוצר מפץ של יופי, עם פריטות חזקות, עם שירה מופנמת, עם הרבה הקשבה לתרבות עצומה ושונה ועם המון שירים מעולים – האלבום הראשון של צ'ארלי תפס אותי בהפתעה ונסך בי הרבה שעות של שמיעה רצופה וענוגה – כתבתי על זה כאן למרחיבים מבינכם…

24. Floating Points – Mojave Desert

mojavedesert.jpg

סם שפרד וחבר מרעיו לקחו נושא – מדבר מוהאבי בקליפורניה, הקרוי על שמו של שבט אינדיאני שנהג לחיות שם. הוא עטוף הרים, מתחתיו זורם נהר – מקום מוזר – ואת כל זה תוחלו לעצום אוזניים ולשמוע בעיניכם על ידי הקלקה על משולש ה- Play. אלבום אמביינט, פוסט רוק (הפצצתי עם ההבחנה) – האלבום מבוסס על סרט קצר ששוחרר, או אולי הסרט מבוסס על האלבום. שפרד, מותח את גבולות המוסיקה שלו, את הסגנון שלו, כי האלבום הקודם שהיה אחד מאהובי ב- 2015 נשמע אחרת לחלוטין… מה שגרם לי להעריך עוד יותר את האלבום הזה – הצליל המתרחב הזה, מרחיב את האוזן וממגנט אותך עד כדי שאתה מרגיש שם… התפוצצות של יהלום…

23. Hauschka – What If

download (2).jpg

אלבומו השמיני של הפסנתרן מלחין הגרמני Volker Bertelmann. מדהים אותי תמיד איך האיש הזה מגיע למקצבים של טראנס עם לחיצות על פסנתר, ולחיצות על חלקים אחרים של הפסנתר, אבל מה שיוצא גורם לך לחשוב שיש מעבר, וזו המוסיקה בסופו של דבר, היא הדבר שמעבר, מעבר לשתיקה, לדיבור, ליומיום, מעבר למוכר והסטנדרטי, מעבר להכל – הסכיתו ושמעו – כל אלבום של הברנש הזה כנראה יכנס לרשימה כזו או אחרת שלי…

22. The Album Leaf – Between Waves

a1816921642_10.jpg

עוד אחד שאני מקפיד עליו, Jimmy LaValle – הפעם לקח את זה לבד – מדובר באלבום מלא שלו – עם נימה מרגיעה של אלקטרוניות שמותחת את קו המחשבה, יש באלבום רגעים כאלו של ריקודיות המתעצמת לבהלה, לאבל, מתדפקות לכדי פתרון – כאילו מתריסים כנגד כותר האלבום, לא בניסיון לתמרן בבטחה בין הגלים, אלא בעצם לחבק אותם. הצלילים רוכבים על המים המלוחים, על ציצית הגלים, יוצרים שכבת לובן המתרפקת לבסוף על החוף וחוזר חלילה…

21. Ore – Belatedly

download (3).jpg

ORE הוא פרויקט של סם אנדרווד, נגן טובה. כן טובה, מישהו חשב לפני כן שנגן טובה יכול להחזיק לבדו, עם תמיכה קלה בצדדים, אלבום שלם? בא האיש והוכיח… ואולי באיחור רב (לפחות מבחינתי) כפי שרומז כותר האלבום. אז בגיל 35, אותו גיל, שיותר תאים מתים מאשר מתחדשים בגופנו, ולאחר התחלה של האלבום שהתאחר לאור מות אביו, זנח אנדרווד את עבודתו היומית, את הגיטרה והתחבר לצינור, וואוו איזה צינור…  תרכובת של מתכת דום ופליז נמוך. תקשיבו לנשימות בין נשיפה לנשיפה, אלו רגעים שאתה מוקיר על היותך בן אנוש… ענק…

20. Elbow – Little Fiction

2017_elbow_LittleFictions_010217

אני אוהב את הלהקה הזו שממשיכה בדרכה בלא ששוקטת על השמרים… האלבום הזה הוא הכי שמח של הלהקה האנגלית הזו עם ניחוחות של עצב על פתיליה. למה שמח? כי גאי גרבי, הקול שמאחורי הלהקה התחתן, הוא מאוהב, אז כל הלופים מתחדדים וחוזרים לנקודה האלמותית של תחילת האהבה, וזה עושה טוב, זה עדיין עדכני ונושך כמו שהם יודעים אך עם חלון כזה בסוף, שנפתח לעבר עתיד טוב יותר. אלבום שהתנגן לי המון השנה, בעצם כמו כל אלבום שלהם…

19. Deerhoof – Mountain Moves

a0610116977_10.jpg

מודה ומתוודה שאני נדבק יותר למוסיקה מורבידית, עצובה, כזו שמושכת לך מיתרים מהלב עד סף קריעה. אבל גם אני לא יכולתי להיות אדיש להר געש השמחה על סף הטירוף של החבריה העליזה הזו מסן-פרנסיסקו. קשה להגדיר את העניין הזה, או את הלהקה הזו בכלל, נראה לי שניתן להגדירן כ"לא קונבנציונאלי", על סף הקקופוניה לעיתים, מלודי, משוגע, מתוח – אין חוקים… אז הפסיפס הזה ליווה אותי במכונית כל בוקר הרבה שנה זו – קירץ לי תחילת יום מוצלח, עם שלושה כיסויים, כשישה שיתופי פעולה – כזה שמקשה על מוח כמו שלי לעקוב אחרי… אבל מי צריך לעקוב – רק לחייך… וכש-Satomi Matsuzaki, סולנית הלהקה הזו, עם הקול הכמעט צורמני שלה טוענת במפגיע “celebrate the future that you could have saved" ומבלי להבין זאת עד הסוף, אני מסכים…

18. Grizzly Bear – Painted Ruins

600x600bb-10

עוד להקה שהיא אב מזון, עוד פעם ניגשתי אל האלבום והתאכזבתי בראשונה, ולאחר מכן השתחרר לי שם משהו – מדובר ביצירה עכשווית, בעולם הפלסטיקי בו אנו חיים, עם ליצנים כמלכים וגיבורי תרבות של שקל וחצי, אפילו ההריסות מצוירות, הכל מעוגל, הכל מונחה מטרה, אתה מקשיב וכמו חש את הקולות המביכים, המראות והטעמים של העונה, הכל מלווה באוירה של אם נשב בלא מעש, אדישים, ונביט הרי לא יקרה כלום… נקבל את החורבן כעובדה בה מצוי היקום וחיינו יסובו סביב רעיון זה – מידי פעם יש גם נבירה במימד האנושי האישי הקטן… זהו אלבום של הקשבה, של הרמת דגל – עם אחד הקולות היותר מהדהדים כיום של אד דורסט, נראה שכמעט נוח להסכין לאיזה חורבן קטן… איפשהו, אני כן חושב שהאלבום מהודק מדי, אולי על מנת להדגיש את האמור מעלה, אך בכל מקרה מדובר באחת הלהקות היותר מיוחדות, אלו שבתו הראשון אתה יודע שזה הם, אך שלא כמו רבים עדין אומרים ומחדשים.

17. Tony Allen – The Source

Tony-Allen-The-Source-1200x1200.jpg

עוד ענק, הוא כמו ניל יאנג, לא מפסיק, כל כך הרבה שיתופי פעולה, כל כך הרבה אלבומים – וואוו. פה הוא חוזר לצלילי ג'אז קלאסיים יותר, עם תיפוף שמהדהד לך את מצילות הלב – אלבום ארצי אך מלכותי, מחדש אך כמו נוגע בהרבה נקודות בקריירה של האיש והאגדה… אלן  מתקשר עם אותם ענקים של שנות ה- 60 של Blue Note, חברים, אפריקה היא המקור,  והמקור הזה הוא מפסק לבבות… ומה שיפה שהעכוז מתחיל לנוע… איי קרמבה. ואיך אלן נשמע כמו אחד שהורעב במשך שנים להקיש על משהו – אז הוא פשוט מקיש – מעולה.

16.  Juana Molina – Halo

a1459777469_10.jpg

כמה כיף לשוטט – אז הנה חיפשתי משהו לגבי Jason Molina אחד מבכירי ליבי, והנה נתקלתי ביוצרת הארגנטינאית הזו. הנרטיב של האלבום הזה הוא שרב הנסתר על הנגלה, מבני פופ שנשפכים עם קול ייחודי, אפל עם קריצות, ספרדית שתמיד כיף לשמוע, ומלודיות שקורעות לך את הלב. הוקסמתי ולא נרפאתי מאז. נראה שהגברת אוהבת להתעסק בכל הקשור לאימה, האלבום הזה הינו ריקוד פיסח עם שדים ורוחות, בבית שלא ביקרו בו אלא קורי עכביש מזה שנים… יצירת אלקטרוניקה מינימליסטית ומהפנטת שקל להישאב לתוכה, היא פשוט מכניסה אותך לסיר ומתחילה לחממו…

15. Joe Henry – Thrum

joe-henry-thrum

על היחסים החד צדדיים שלי עם ג'ו הנרי (הוא הרי לא מכיר אותי) החלטנו יחד כאשר נחתה על אוזני יצירתו בשם Reverie מ- 2011. כבר אז אהבתי מאוד את מה ששמעתי אך החלטנו כאמור שהנרי יהא אומן שאני לא מברר אודות עברו ולא בשוטף בדבר פרי יצירתו אלא אם יוצא. כך היה גם לגבי האלבום הזה – אשר גם הוא הניב לי רגעי אושר קטנים, קורט כזה של עינוגי סיפוק שלווים ומתוקים. אז הנרי פורט על הגיטרה, כשם האלבום, יצר יופי של דבר… על אמונה, על דת ועל טבע ועל אמונה במוסיקה שהיא כמו אמונה דתית… אגב אני בטוח שיש הרבה מאחורי השירים, אני בטוח שהנרי הוא מאותם אמנים שמאחורי כל יצירה מסתתרת תמה – אבל כאמור החלטנו בעבר – הבטחנו – וכמו שבנותי אומרים לי חדשות לבקרים – הבטחות יש לקיים…

14. Courtney Barnett & Kurt Vile – Lotta Sea Lice

Lotta-Sea-Lice-1504107194-640x640

נו טוב, אין ספק שמדובר בחיבור השנה אם לא יותר מזה – ברנט נראית כמו הדגם הנשי של וייל או ההפך איך שתרצו להסתכל על זה. עזבו הכל שימו על האוזניים – מרגישים את ההערצה ההדדית של הוא אליה וההפך – שני מפגשי הקלטה סך הכל, נשמע ככה – פשוט נזרק על האוזן, עם מוטיב חוזר של שירה על כתיבה – הם מכסים אחד את השני – וזה נשמע מרגיע… זה נשמע כמו החבר המטומטם שלך שאתה הכי אוהב, לא משהו שצריך לקחת קשה או ללב, פשוט להיות איתו… אתם יודעים שלעיתים דווקא אותו חבר אומר או גורם להרגיש את הדבר האמיתי…

13. Kamasi Washington – – Harmony of Difference

DSCF1592_final_4000pxCMYK.jpg

הרבה פעמים אני שומע ג'אז וחושב לעצמי אבל איפה הלב – קשה לי יותר לאתר את מרכיב הלב במוסיקה הזו, הכל למרות שעוסק והתחיל מאימפרוביזציות, נראה מהונדס מדי (אני כמובן מדבר על הג'אז החדש). זוהי הכללה, ואולי רק על מנת להדגיש את הנקודה לגבי קמסי וושינגטון הן באלבום הקודם שלו מ- 2015 שהיה חלק מאלבומי השנה אז והן לגבי האלבום הזה – בו מושם דגש על שוניים, אם בסגנונות מוסיקה כמו פאנק, בוסה נובה, אוונגרד ועוד, ועל ההרמוניה מצד שני והכל עם הרבה רוחניות ודגש על הרבה רגש שנשפך מהכלים… כן ואפשר לקחת את המוסיקה הזו, את ההבדלים הבלתי ניתנים לגישור ולקשור אותם לאתגרים העומדים בפני האנושות, עם הלב באה המחשבה – לו הכל היה מוסיקה…

12. Jarvis Cocker and Chilly Gonzales – Room 29

jarvis_2

שני מוטרפים שישבו יחד והעלו מחשבה אודות חדר אחד בבית מלון ספיציפי ויצאה יצירה מטורפת, מה אפשר כבר לצפות. לא אכביר במילים כי עשיתי זאת בעבר. אני מת על צ'ילי גונזאלס על הטירוף המוסיקלי שלו, וחשיפתו לקוקר רק עשתה טוב. תענוג מוזר שכזה.

11. Dirty Projectors – Dirty Projectors

23DIRTYPROJECTORS1-master675

גם על האלבום הזה, או על שיר מתוכו, כתבתי. אני לא מחובר כל כך ללהקה הזו, ולא ל- David Longstreth – עד האלבום הזה. הרי ידוע שכאב לבבי מנביע יצירות מרשימות… כך גם פה, מאוד גלוי, פתוח, ללא פחד שיראו אותו שבור… מאוד נוגע למרות המוסיקה הלא פשוטה של Longstreth – איך זה שלמרות האהבה זה לא… הגשר כה דקיק שגם אהבה אינה משגת…

10. Manchester Orchestra – A Black Mile to the Surface

Manchester-Orchestra

את הלהקה הזו פגשתי אי אז עם השיר הזה שקיצר לי את המוח. מאז לא פילח לי יותר. אבל האלבום הזה, לדעתי, הכי טוב שלהם, עשה גם עשה… האלבום הזה בהחלט זכה בליבי, עם קולו המאונפף משהו של Andy Hull, מעין תוצר לוואי של נקודות ואנקדוטות בחיים – שירים מלאים, עמוסים בטקסטורה, באמירה, ובעיקר שירים מעולים, אחד אחד… המון שעות שמיעה ניפק לי זה ועל כך אני אסיר תודה… והשיר Sunshine הפך להיות המנון שלי לפני שאני נכנס הביתה לקראת הצפרדעות שלי –

I already know that I don't already know

You are the sunlight

9. This is the Kit – Moonshine Freeze

dede85ce-b9bf-4bcd-b24e-f0ed1e8030c9_15cad4ce-418d-4596-87e4-a2a1184290de_grande.jpg

אז פתאום נפל עלי השיר מטה והזכיר לי נשכחות את יופי הנעורים עם גיטרות בפארק, עם בירה וויסקי ועוד תופינים, עד אור הבוקר, שובביות שכזו… אלבום כייפי ביותר, עשיר, עם פולק, ורוק וג'אז וקול מרגש של Kate Stables,  הרוח החיה מאחורי ההרכב. ניתן לשמוע שמדובר במאמץ משותף שהוציא מלודיות אפלות ועם זאת תעלולניות שכאלה… אלבום פשוט, שכמעט והתחמק לי מהאוזן, כשיצא נתתי לו שמיעה אחת והנחתי בצד, לאחר מכן קפץ עלי כמו אומר תן לי צ'אנס – נתתי – ניצחתי…

8. The Barr Brothers – Queens of the Breakers

The Barr Brothers - Queens Of the Breakers - Cover

להקה שלא הכרתי לפני האלבום הזה. שוטטתי ונתקלתי בה ואני אפילו לא זוכר למה הורדתי,  אבל ירד. ירד ועשה לי המון חסד – אחד האלבומים ששמעתי הכי הרבה השנה… מי שאוהב את The War on Drugs יהנה מאוד – לדעתי, לעניות דעתי יש לציין, יותר טוב הן מלודית, הן מבחינת מקוריות, בעצם מבחינת הכל… שירי אמריקנה עם נגיעות בלוז, פולק שזורקים אותך לכשעה של מחשבות על מרחבים קיימים וכאלו שלא…

7. Susanne Sundfør – Music for People in Trouble

81530-music-for-people-in-trouble

אין קול כזה – היחידה שמתקרבת לזה היא שרון ואן איטן, אבל הבמה פה היא של גברת סנדפור. יוצרת אמיצה, שנראה שמשתלטת על כל ז'אנר, אם זה פופ, רוק, ג'אז – מה שתרצו (הוכחה פה). האלבום הזה בא כהפתעה אחרי פלרטוטים רבים עם פופ – הוא קשה יותר להאזנה אך המתמידים, להם תהיה תשורה – ואיזו מנחה, אלבום ענק, עם שירים שמדברים, וגורמים לך להבין שהמין הנשי הוא המין הנכון – כבר אמרתי את זה פעם – אם אני חוזר על זה כנראה שאני באמת מאמין בזה…

6. Lillie Mae – Forever and Then Some

Lillie-Mae-LP

התאהבתי – מודה ומתוודה… הקול המערב פרוע הזה, הדרומי… עם הכינור, עם קשיי היומיום -נעלתי מגפיים ועליתי על הסוס בלי לחשוב פעמיים… Lillie Mae היא יוצרת חדשה – היא גדלה בדרכים כחלק מלהקה משפחתית בה ניגנה כינור מגיל קטן – בחניונים, על גבי דוכנים – כמו בסרטים… ואז ביום בהיר איתר אותה Jack White ונתן לה את הגב וההפקה לאלבום המדהים הזה – קול בהיר עם גוונים של טל על עשב בקדמת הבוקר, עם מוסיקה כפרית, שגורמת לך לחזור לבית קטן בערבה, לזמנים שבו האמת היתה אמת ולא פלסטיק קלוף – תענוג מיושן שכזה…

5. Peter Broderick – All Together Again

a2208141386_10

הו פיטר, פיטר… מה אומר ומה אגיד – ישנם אמנים שמה שיעשו – זה יחבוט לך בלב ישר. אלבום אקלקטי של הקלטות מהעשור האחרון – כזה שנשמע כקולאז' שהורכב על הדרך תוך כדי עבודה עם כל כך הרבה אמנים בשנים האחרונות (בין היתר – Horse Feathers, She & Him). קצת חבל שהוא כזה יוצר מבוקש (לעבוד איתו) שכן הוא מוציא פחות משל עצמו, אבל כשהוא עושה כן הוא פשוט מהדהד… רוב האלבום הוא אקוסטי, ללא קולו הערב של ברודריק – אבל כמו שהוא יודע לצייר ציור, אתה מוצא עצמך שם, אם בחתונה, אם על סירה בבוספורוס, אם בכל מקום – מסוכן לנהוג עם האלבום הזה, ראו הוזהרתם, המציאות היא לא חלק ממנו… חיפשתם, אווירה, גיטרה נעימה, כינור מיופייף, פסנתר חלוש, כלי מיתר מצטלצלים… הנה…

4. Nick Hakim – Green Twins

ae770e7479e0af2b0d7d875f3d46424d.1000x1000x1.jpg

ניק חכים, הוציא שני EPs בעבר הלא רחוק אשר עשו בי שמות – הקול שלו והגישה שלו – זה סול מזן אחר, פעם בכמה שנים, אם לא יותר, בא מישהו שממציא גישה לז'אנר, משהו שנראה כה פשוט אך לא – אז הנה הממציא האחרון של הנאו-סול או כל הגדרה שתמצאו לנכון לסינטזה בין קול שלוקח אותך למיטה, עם אלקטרוניקה חלושה, עם צלילי Fאנק, R&B וסול והיפ-הופ וג'אז ו… ואז באה היצירה הזו שאי אפשר להישאר אדיש אליה – אתה שומע את הקול של חכים וזה נשמע כמו חלום נוזלי, אתה בודק שלא נשפך לך נוזל צמיגי וחמים מהאוזן, האוזן משמיעה קולות גרגור חתוליים ואתה נכנס למצב העילאי שנקרא בעגה המודרנית "אושר"… אני יוסיף צרוף… מעין הסתכלות לעתיד דרך חלון העבר… ענקקקקקקקק…

3. Mount Eerie – A Crow Looked At Me

a-crow-mount-eerie.jpg

חככתם בדעתכם איך נשמע הרגע בו הלב נשבר? שאלתם עצמכם מהו ההבדל בין לשיר על משהו שידוע, שנחווה, למשהו שחושבים שיודעים מהו? שאלתם פעם מהו עצב? מהי נפילה לתהומות רגש? לא נתקלתי מעולם באלבום כזה… נעתקו המילים מפי… פה בכל זאת ניסיתי לתאר כנראה ללא הצלחה… יוצר ענק, ששוב מוכיח את האמירה החבוטה שאירועים קשים מיילדים יצירות שגורמות לך להאמין במשהו… ריקנות קונספטואלית היא משהו מגניב לשוחח עליו, מעין ארשת חכמה ורצינית לדובר – המתח הזה בין מודעות עצמית לבין הדחף לשחרר צרחה ראשונית לתוך בור פתוח מעצים את האלבום, ומאפשר ל- Elverum (האיש מאחורי הכינוי המוזר Mount Eerie) לעצב יצירה קודרת על מוות, שהיא עדיין מלאת פלא…

2. Aldous Harding – Party

aldous-harding-party.jpg

אין הרגשה יותר טובה מאשר שמיעה של תו ראשון, קול מפתיע, פריטה היולית  – בפעם הראשונה שגורמת לך להתאהב, חזק… זה אף חזק יותר שזה קורה בפעם השנייה – סיפור שהיה כך היה. אז האלבום הראשון של הניוזילנדית הפך אותי, האלבום השני שלה הפך אותי חזרה – אני לא יודע אם אני הפוך או מיושר… הלחישות שלה, האמירות שלה, הלחן שלה, הכל מבקש, הכל מטריד ומערסל במידה שווה, צלילי קטיפה ומשי לצד בכי צורם, אני לא יודע מה אבל בא לך להיות איתה שם בכתיבה, בשירה בהכל… עם המבטא הזה שלה, עם כולה… השיר הזה נבחר אבל כל שיר באלבום הזה הוא הכי טוב באלבום…

1.Benjamin Clementine – I Tell a Fly

Benjamin_Clementine-2017-I_Tell_a_Fly.jpg

על האלבום הראשון של הענק המעופף הזה כתבתי כאן. על האלבום הזה שהוא מספר אחד עבודי שנה זו – כאן. כל  כך הרבה תרבות, הרבה פילוסופיה, הרבה מחשבה על העצמי ועל כל זה במסגרת החברתית, הכישרון שלו נוטף לכל עבר, ממש טיפות כישרון עפות מהאוזניות ששומעות את אורקסטרת האיש האחד והמיוחד הזה – עם עבר, ועתיד שעוד לפניו. לא הרבה מכירים אבל אין לי ספק שיכירו – כי זה כל כך טוב – שאין אפשרות שלא. האיש יכול לשיר אופרה ורוק, פולק, ויכול לשיר ג'אז, לדעתי אם ינסה יוכל לשיר אום כולתום – והכל באותו שיר… הוא עשה הכל באלבום הזה – שירה, לחן, נגינה, הפקה… כל שמיעה אני נדהם והולך… אתם שואלים איך בורחים מקללת האלבום השני? הנה, בורחים פנימה אל עצמך, עם הפחדים שלך, עם האהבות והשנאות, עם האנושיות שלך, והנה לפתע אתה מהווה דגם מוקטן של העולם כולו – לא סתם נאמר כי כל אדם עולם הוא… הכי טוב שאפשר…

אפילוג אודות שני אירועים מעוררי חושים…

הרבה הופעות שמעו אוזני, ראו עיני, הרגיש בהם לבי השנה – שתיים עומדות מעל הכל – רדיוהד וניק קייב. אני בסדר עם מילים אבל לא כתבתי כלום אחרי – כי הכל היה מתגמד ולא עושה חסד עם הרגעים שהושפרצו שם לכל עבר… כאשר שאלו אותי איך היה אחרי ההופעה של רדיוהד עניתי – אני בענינים אם אני נשמע מקוטע… כך אף עניתי כי קשה לצלם מהחלל ללא מצלמה מיוחדת כאשר נתבקשתי לשלוח קטעי הופעה – הכל שמור בנקודה בה טמונים רגעי לובן של אושר צרוף… רלוונטי לשתי ההופעות…

ואז אתה חושב כמה רגעים כאלו נמנעים מאיתנו, מחפשי הריגוש המוסיקלי, בשל פוליטיקות, תככים וחרא…

ושתהיה שנה יותר טובה זו הבאה, שיגיעו עוד הופעות, שיהיו עוד יוצרים ופחות פלסטיק, יותר אמת, יותר מוסיקה…

האיש והאגדה

אני יכול להעיד על עצמי כי שמעתי ועדיין שומע מוסיקה בלי סוף מאז שאני כבר לא זוכר, כל הזמן או אוזניות או משהו ברקע, בעבודה, באוטו, ליד, למעלה, בצד, בפנים ובחוץ ובכל הגוונים… אבל כמה שלא אשמע כנראה לא אשמע שום להקה או סולנ/ית יותר מ- Morrissey, כסולן או כחלק מה- Smiths. אהבתי המון, רבים היו והשמיעו ואיכשהו את הסמית'ס ואת מוריסי שמעתי יותר… זו עובדה ואני לא מנסה להסביר אותה אלא רק לחבק אותה…

gettyimages-3464817-0f3d0645-bf2b-4200-836c-6fea63a62b33

ולמה אני מספר את זה ? כי השבוע יצא אלבום ה- 11 של מוריסי כסולן, כמובן שהוא כבר מנגן באייפון שלי, ואני קצת מופתע למה? כי הוא מעולה, אחרי כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה אמירות, הוא עדיין רלוונטי, והוא מצליח שלא לגרום לך להתייחס אליו כקלישאה אלא לכבד את האמירות שלו, הגם שהן לא מחדשות לא לגביו ולא בכלל…

אני נזכר איך הקלטתי על הווקמן את השיר הזה לאורך קסטה של 90 דקות והלכתי איתה לכל  מקום… ואיך בא לי לעשות את זה עם כמה שירים חדשים מהאלבום החדש, ממש כמו אותו זב חוטם, מתהלך ברחוב ומאזין, לא באמת מבין 3/4 ממה ששומעות אוזניו… אבל מלקט מכאן ומשם.

אולי מה שהכי עושה לי את זה אצל מוריסי ואולי בכלל אצל כל אומן היא נאמנות לדרכו שלו, לאמונתיו הוא, לא להיסחף בזרם… מוריסי אחד האגדות בלהיות נאמן לדרכו מאז ומעולם. תעברו על הקישור הזה ותיווכחו לבד…

הביקורת מושחזת עם הומור, שאתה הרבה פעמים לא מבין על מי הבדיחה, אתה מקבל את שני הצדדים תוך אמירה שאינה ברורה, בדיוק כמו שבחיים – האפור בין הדפנות, שילוב שאינו חף מבעיות (וזה מה שיפה) בין ציניות חריפה, ביקורתיות חדה ומודגשת, לבין רגש מסתלסל והכל מטובל בהרבה אמת. הרבה אחרים לא מצליחים בכך… הרגש אינו מוצהב, זה לא הרגשנות חסרת הטעם על המרקע, לא לסחוט לימון על מנת לקבל תשומת לב, זה פשוט לב משוטט ומשפריץ, אז גם מקשיבים מבלי להתעייף, אחרת איך תסבירו קריירה כזו?

כן ויש אפילו אמירה פרו ישראלית-ציונית למי שמחפש גם פוליטיקה במוסיקה…

בסוף מפנה אותנו היוקד הזה לעובדה שאנחנו כולם עם ציון נמוך בלימודי החיים, לא לומדים, לא מפנימים, מצעד האיוולת כבר נאמר…

סוזאן

חיה מדהימה היא הלב, כשהיא פועמת משפריצה דם לכל עבר, איך זה שהאוזניים שומעות משהו שהן אוהבות, והשריר הזה מפמפם, בריצה, תוך כדי, מפזר אהבה לכל עבר, חיוך ודמע…

שמעתי שוב את האלבום האחרון של הסוזאן הכי שלי אחרי השיר ההוא של אדון המילים שנאסף לאבותיו לא מזמן, זוהי Susanne Aartun Sundfør, זו שבאבחת קול אחת תזיז הר, תפצע גאיות, זו שנשמעת בהופעה חיה כמו שהיא באולפן, זו שה(כ)(ק)ול קל לה, זו שיודעת להרים שיר פופ שיגרום לגשר משיניה של ילדה מתבגרת לנשור, ומאידך תדע ליתן לאדם בוגר להיבלע בין אצבעותיה המהדסות על קלידי העץ, זו שתדע להרקיד ומצד שני להושיבך על כס המחשבות ולפעם לך רגע של דממה… לרגע מפתה ולפתע חסודה, שמרנית ווורסטילית כאחד, זו שמשפיעה תוך תו אחד וגורמת לאותו שריר לקרוע בתוך בשרו ולהתעכז לכל עבר… זו שיודעת לצוד כראש ללביאות ויודעת להיאנח מאחור ולהותיר לאחר להוביל… זו שנשמעת קלאסית באחת ולפתע לבושה במיני אכזרי, מחפשת קורבן באישון לילה, זו שנשמעת כמו דמדומים וזו שצוללת כמו בוקר סגרירי, היא והיא והיא…

ואיך שהיא נראית כאילו הכל מתגמד לידה, אבל כמה שהיא לא מצליחה להסתיר את גודל הלב, את אותה פעימה…

אז האלבום האחרון לא דיבר אלי בשמיעות ראשונות אבל בשניות ואלו לאחר מכן לעילא ועילא… והנה אנוכי מלהג מקום שאין זה נדרש. הנה לכם 30 תופינים מוצא גרונה וקלידיה של מי שגורמת לי לפחות לחשוב שהמין הנשי הוא המין הנכון…

"את אשר תקבלו ממני, תצטרכו ללקט מן הכאוס"…

כששמעתי את האלבום הראשון של Benjamin Clementine, דמיינתי ענק מוטרף, מצועצע ולבוש נוצות, תיאטרלי, מעין מיX של נינה סימון רכובה על סינוקליאופטריקס, עם Antony Haggerty, או בשמה היום Anohni, משולב עם ז'אק ברל, כך רץ לו עירום בשדה…

האלבום החדש שלו – I tell a fly, הוא בדיוק האמירה בכותרת (אשר טבע לא אחר מאשר דונלד ויניקוט אשר היה רופא ילדים ופסיכואנלטיקאי אנגלי), האיש הוא כזה, היצירה היא כזו – הכל בוקא ומבולקה, ומהכל יצאה יצירה שהכי ריגשה אותי, הכי ביצעה בתוכי תמורות, עיגולים ושאר תנועות, צורות שקושרות, מחברות את הלב לראש, את הראש לרגש…

המדובר בילד בכסות מבוגר, מדובר במשחקי מילים, במוסיקה שמשחקת עם דביוסי מחד, דרך מחזה שיצא מברודווי, עובר לפופ, לרדיוהד, עם קול נוקב וחלוש כאחד – הילד הופך לחרק, אולי לשפירית, כפי ששמו של האלבום רומז, כך קלמנטיין, מסתבר מקבל עצמו, כך הוא יודע להסביר עצמו לעולם, כמשקיף מהצד – הוא לוקח חלק אך לא באמת… המלך הוא עירום??? אז זהו שלא…

אני חושב שצריך להתחיל עם סיפור חייו של קלמנטיין על מנת להסביר ולהתחקות אחרי הלך רוחו… גדל למשפחה דתית אשר אסרה עליו לשמוע מוסקית פופ אשר כמובן תשחיט את נפשו, לא דיברו הרבה בביתו, הוצא מהבית לגור על סבתו (והוא לא יודע מדוע דווקא הוא מארבעה אחיו), חי כהומלס בצרפת, כאשר הוא מחביא את הקיבורד עליו ניגן ליד גדות הנהר… כזה ששום דבר לא מובן מאליו לגביו, כזה שבבית הספר ולמרות הוד ענקיותו כיום, הפליאו בו מכות… ילד חריג, ילד שלא ידע להביע רגשותיו, לא ידע להגיב לרגשות של אחרים…

אז איך מתומדדים עם זה? מחברים את האישי לחיצוני – כל הקורה לו בעצם קורה באיזשהו אופן דומה בעולמנו אנו, כך עברו הנוודי מתערבב לו עם מצבם של הפליטים באירופה דהיום בשיר God save the jungle, מצבם של ילדים באיזורי מלחמה בעולמנו אנו למצבו כילד שחוטף מכות חדשות לבקרים בבית הספר בשיר Phantom of Aleppoville, לאומיות וגבולות לעומתו כאדם ללא בית בשיר Paris cor Blimey ובשיר Port of Europe אשר מבצע סינתזה בין סיפור נוח והמבול לבין סיפור המהגרים דהיום ועוד… באמצעות משחק מילים – שמו של האלבום הוא I tell a fly, כפאראפרזה על I tell a lie… קלמנטיין בוחר להתבונן על העולם דרך עיניו של חרק, של שני חרקים, אולי שפיריות, מאוהבות, באמצעות ראיית חרק, אשר רואה פרגמנטים, ראייה כימית – בתוך הגיאופוליטי המוטרף של עולמנו, ואכן לפנינו סיר מהביל של פירה כזה שהכל מתערבב בו אישי והאוניברסלי, בין זכרון למיתוס, בין פרטי לקולקטיבי…

ההגשה היא דרמטית, אך אינה מתלהמת, ניתן לומר אפילו קרה – סרקאסטית ואף קפקאית – כזו של התבוננות וקבלת כל העוולות בעולם, מעין הבנה שכך זה ולזאת יש להסכין… שינויים מהירים במקצבים, צלילי אפריקה עם טקסטורה, Soul, פסנתר, צלילי תאטרון ולפתע תיפופי רוק – וואוו. לכל זה תוסיפו את זה שכמעט על כל הכלים באלבום ניגן קלמנטיין, כתב והלחין כמובן ואף הפיק את האלבום והנה לכם האלבום הכי מאתגר ומעיז שנשמע באוזני הצנועות השנה.

ומה שיפה הוא שאין מדובר ביצירה חורכת, כזו שמאשימה, כזו שתולה את עלבונו של קמנטיין בעולם, ההיפך קלמנטיין סולח ל- Billy the Bully, זה שהרבה להכותו, הוא מחבק אותו, הכל אפוף דמיון, כמעט ללא מציאותי… בעולמנו אנו בו מובילי הדעה הם פלסטיק, מובילי מדינות הינם ליצנים, עם קונפליקטים מלובים וציניים כאשר חיי אדם שניגרים ללא הבחנה… כן ויש פה הרבה הומור שחור, כזה שגורם לנו לבד השומעים להבין כי הבדיחה הינה אודותנו – קלמנטיין כמו מחביא את הצרות הגדולות של העולם – הרי בסופו של יום לאחר יום עבודה דוחק, אתה מוצא עצמך מרייר מול מסך שמלעיט עליך מאורעות ממקומות רחוקים, עוד מטורף שירה, סתם כי הוא יכול, ליצנים שגורמים עוול, כי הושפעו משטות, אבל מה שאכפת לך באמת זו אותה צרה קטנונית משהו אותה אתה חווה, ההוא שהציק לך בבית ספר, ההיא שגרמה לך להזיע בעבודה כששאלה שאלה שלא ידעת לענות עליה – הקטנות, אלו בעלי הזוית הצרה שלך…

ויניקוט, ההוא מהאמירה מעלה טען כי זהו עונג להתחבא, אך אסון להימצא – בדיוק על המנעד הזה מצוי האלבום, בעצם כל עולמנו, לא??? ויניקוט טען כי עלינו הן הילדים והן הבוגרים (אולי בעיקר הבוגרים) למצוא את היכולת לשחק על מנת למצוא את האני האמיתי (בניגוד לאני הכוזב) – מציאתו של האני האמיתי מאפשר לנו למצוא את האחר – קלמנטיין כמו מספר משנה זו, הוא משחק עם חרקים, יוצא החוצה מעצמו על מנת להתבונן לתוך עצמו, מספר על עוולות העולם על מנת להיווכח מה עבר עליו ולמצוא באמצעות משחק זה את דרכו לקהל שלו, אל חבר מאזיניו, לפתע הוא סולח, הוא מבין – באמצעות המוסיקה הוא מוצא מזור…

איכשהו אתה חושב למשמע הצלילים – כיצד זה שאנו כולנו נולדים שווים ולאחר מכן משהו מתעוות, קורה משהו, החלוקה משתנה…ואילו החרקים, אם אתם שואלים, מה הם מבקשים, כמו כולנו מקום שקט וקט על פני האדמה בו יוכלו לשוח ללא שמגבת תתעופף לכיוונם…

אך דמעה של ילדה קטנה

שבוע כזה, בתוך כל הקיץ המהביל הזה, ענייני דיומא שאינם משתנים, לחצים כאלה ואחרים, בחזה ובמקומות אחרים… אבל תוגה קטנה קינננה בי…

אמר כבר אחד שדברי אלוהים חיים כנראה פיו הפיץ – "ארבעה דברים קשים הם: רוח סערות בלב ים, וסופת חול במדבר, וסער מתחולל בהררי שלג, ורוח זלעפות ביום מלחמה. וקשה מכולם דמעת נערה" (עגנון, לפנים מן החומה).

אז נכון ביתי שהיא כמו מנגינה ענוגה אינה נערה, עוד תגדיל ותהיה, אך כעת היא ילדה קטנה שאך הניצה והנה לגן פניה… אך המשפט של עגנון כמו ניסר את ליבי בעודי מותירה מאחורי בוכה שם… נכון אני הפכתי רגיש, אולי מדי, עם שערי שהאפיר, נכון, היא אחרי חמש דקות מתחילה לחייך את אותו חיוך משגע, נכון, היא גם חכמה הקמצוצית הזו, היא משחקת בי כמו באותה פלסטלינה שמתנחשת בין אצבעותיה הנשיקות, אבל בכל זאת…

אני נוסע וחושב, לעוד יום עמוס לעייפא, מתגלגל ועומסו של יום מתחיל לראשי משוגר, וואוו מה אני שומע?

אז מדובר ב- Luca D'Alberto, מלחין איטלקי שהנה הפציע עם האלבום הראשון שלו, הורדתי את האלבום מבלי להכירו, כי אהבתי את העטיפה – כן אני מרשה לעצמי אחד כזה בשנה (אולי קצת יותר)… אותה אצבע חלושה נשענת על חלון לא ברור, האם הוא מוגף, האם זה עצב?

lucadalberto-endless

וכשראיתי את אותה עטיפה, יום לפני חשבתי על אמרה אחרת של אותו טיטן מילים – "אותה שעה נכנסה בי עצבות גדולה. התחלתי מצטער שאני עצוב. ובשביל שנצטערתי שאני עצוב הוכפלה עצבותי" (עגנון, אורח נטה ללון).

נכון, החוכמה המסורתית טוענת כי המוסיקה הקלאסית בירידה מתמשכת, אבל לפתע כניצנים לאחר גשם, צצים להם קלאסיים מודרניים – נאו קלאסיים, כמו לוקה ד'אלברטו, ומספרים במילים של צלילים, בקומפוזיציה שנשענת על ענקי עבר, עם חוסר פחד מלנסות אלקטרוני, דברים חדשים. אני נשבע שאני שומע שם לצד מוסיקה קאמרית גם אלקטרוניקה, מוסיקת פסקול ואף נופים של רוק… גם ההפקה של האלבום היא כזו – Martyn Heyne שהפיק אמנם ל- Nils Frahm אך גם ל Peter Broderick ואפילו ה- National.

אבל זהו הבל הבלים שכן התחושה שאלבום זה נתן בי, עם אותה דמעה ילדותית, אותה הוויה שהייתי בה, כמעט עצב שרציתי להיות שרוי בו, להתגפף עימו, כי איפשהו, ותקשיבו טוב לצלילים, לאנפופים הללו של הכינור, להקשות החלושות של עץ הפסנתר, אל מחוץ לחלון, וגם לקסם העצבות של עגנון ותראו בסוף המסדרון, אי שם משתרבב לו אור של יום חדש, של צחוק של ילדה שתשמח לה בדבר פעוט שאנו המבוגרים כבר לא משכילים לראות יפעתו המפעמת…

צלילי פסנתר מודרני ודמעה של ילדה…