2021 סוף שנה, המשכה של הקודמת

לא הרבה השתנה, שנה של ישיבה על הגדר, מנסים להבין ולבחון אנא וכיצד… כנראה שבשנים כאלו אנו נצמדים למוכר, מתערשים לנו, מחבקים את השגור – רק שלא יהפוך להרגל… אפליקציית ספוטיפי שלחה לי את סיכום השנה שלי אצלה ואכן כך… 2021 Wrapped מורה כי האומן המושמע ביותר שלי השנה היה לא אחר מהצימרצן, הבא אחריו King crimson… השיר המושמע הוא The Saint of Lost Causes של Justin Townes Earle אשר עזב אותנו לעולמו השנה ועוד טובים אחרים… החדש היחיד שנכנס היה Living Proof של ה"לוחמים בסמים" וכהנה וכהנה… למרות האמור אנסה לחלוק כעכים ומגדנות חדשות אשר ליטפו לי את האוזן – שוב ללא סדר וללא רציונל כזה או אחר – כאלה שנגעו, לפתו, אפשרו, פתחו פתח והסיתו פרגוד וכיסוי…

Elbow – Flying Dream 1

www.xsnoize.com/wp-content/uploads/2021/09/elbo...

חום ואמפתיה, קול שקל להתמסר אליו, שירים של חורף חמים, מרגישים את הבידוד בשירים ומצד שני את הצורך באנושיות… שום דבר לא קופץ, הכל מייצג הדרגות של עדינות וחום… הוא נשמע טוב כאלבום ואולי פחות כרצועות חתוכות… חיבוק… והוא מתרחב בכל שמיעה והאזנה.

José González – Local Valley

upload.wikimedia.org/wikipedia/en/1/11/Local_Va...

תמונתו של חוזה גונזאלז עומדת במילון תחת הערך של "פחות שווה יותר"… השקט של בין ומתחת למוסיקה שלו. אלבום שישי, ראשון מאז 2015, שוב הוקלט בביתו, עם קול וגיטרה ולא הרבה מעבר… אבל הרבה מעל ומתחת, אמרתי? דברים שבאים עם ההוויה של האיש… ?What would you do if it all came back to you הוא שואל (בשיר שכבר הוקלט באלבום שלו ושל Junip מ- 2013) בגרסה אקוסטית אשר כמו מכירה בכוחו של הטבע וביכולת היחידה של האדם להשתדל למולו… והמחשבה שלי היא ששקט מסתלסל, רוגע כזה שנוצר מקול נימוך, גיטרה שנמשכת לרקיע כמו חוט שמגשש דרכו, יוצאים רק מאדם שרוקד על פני תהום… וגם כי השיר El Invento מטה תמיד העלה חיוך על פניה של החצי המועדף שלי…

Otto A. Totland – Companion

שלישי בטרילוגיה של הנורווגי האוטודידקט, שלוש יצירות אישיות – החלו ב- 2014 עם Pinô, אלבום שהגעתי אליו באיחור אבל השאיר רשמים בי, המשיכו עם The Lost מ- 2017 ומסתיימות באלבום הזה. אין לי מושג מה האיש עושה אבל המוסיקה שלו מכושפת, לחצת? נכנסת לעולם אחר, אנחת רווחה, תמונות שמתרוצצות, ריחות ואנשים, דמיונות… בדיוק לתקופה, להרהורים, ללחיצות רכות על קלידים ועל מוסיקה שנשמעת מארצות השלג אבל מאוד קרובה ללב…

Irreversible Entanglements – Open the Gates

ראשית שם אדיר ללהקה – "הסתבכויות בלתי הפיכות", שנית אחלה Vibe, כעס שמנותב החוצה – תסיסה פוסט או טרום אפוקלפטית… תקשיבו טוב ל- Rhythm Section אכן מעכז את הגוף לתוך תנועות בלתי רצוניות של ריקוד… החיבור של ג'אז למקצבי היפ-הופ רק עשה טוב לאחרון לדעתי – אחד מכמה אלבומים כאלו ששמעתי השנה – כמו זה אשר מוכרח אני לציין שאיני מתחבר כל כך למסר של "האני המדוכא והקורבני" – מאמין שלם אני באחריות אישית לפני הכל – אבל למוסיקה מאוד, לאנרגיה, לכוחניות שיכולה להיות לאבחת תוף מגואלת בבס שמונח נכון… תענוג.

Marinero – Hella Love

הספן, Jess Sylvester, באלבום ראשון – שיר אהבה לעיר הולדתו, פרידה והחלת פרק חדש בחייו. אלבום הממזג השפעות רבות של לטיני, פולק, 60יז ו-70יז ועוד אלבום שהתחיל בתור שמיעה של אולי וגדל לאט לאט באוזן… יש משהו באלבומים הללו שנותנים להם צ'אנס ללא אמונה והנה הפתעה… בכל שמיעה שמעתי עוד ועוד מוכרים כמו סרג' גינסבורג, אניו מוריקונה, אפילו קלאסי עם צלילים עכשוויים יותר, אחר צהריים של התרפקות…

Luca Nieri – Etrurian Shades

אלבום חמישי (ושני אינסטרומנטלי) של אומן שגדל וגדל אצלי לאורך השנים – סאונד יחודי יחד עם הפקה מעולה – מסיעים אותנו שוב לטיול – פסנתר, כלי מיתר, פנטזיה, קסם שיש בו חשש – לצעוד ביער מסתורי, פסע לאחר שעל – קרקורים, צווחות ופעימות לב… ואני בכלל ישוב עם אוזניות על ספה…

Rogér Fakhr – Habibi Funk 016: Fine Anyway

מדי פעם במסעי דיג עולה בחכה פנינה, כזו שמוזר שעד כה לא הציצה, הקרינה מאושרה, אבל תמיד עדיף מאוחר מאשר בכלל לא – הוצאה מחודשת ומעורפלת של שירים שהוקלטו כנראה בשנות השבעים מעבר לפינה – לבנון… סיפור הוצאת האלבום, גם הוא מעניין נמצא כאן. ההקלטה לא משהו להביא לחמותך בערב שבת, אבל עדיין מזכיר מגדנות משנות ה- 60 והשבעים כמו סיקסטו רודריגז, ניק דרייק ומשיכות מכחול של שמש ומלנכוליה – המיוחדות עבורי היא האטמוספירה של כל זה והכל רכוב על גמל מהמזרח התיכון…

Tony Joe White – Smoke from the Chimney

אלבום הפוסט מורטום של טוני, מעלה אותו באוב באמצעות הקלטות ביתיות שנמצאו בחדר השינה שלו. הבלוז של טוני הוא בלוז/קאונטרי מביצותיה המקרקרות של לואיזיאנה – בהפקתו של דן אאורבך אשר עשה ועושה פלאים לא רק עבור עצמו – האלבום הזה סיפור… הנני ישוב אי שם והצעה אקלקטית של ספוטיפי זורקת עלי את Boot Money של וויאט ומאז הכל ברור ושגור… תענוג צרוף.

Joan As Police Woman, Tony Allen, Dave Okumu – The Solution Is Restless

האלבום הכי מפתיע מבחינתי השנה – את אהבתי לטוני אלן זצ"ל רבת השנים, מאז ימי Fela העליזים, נראה לי שהבעתי כבר מעל גלי האתר, אבל את Okumu לא הכרתי והאמת היא שלא חיבבתי במיוחד את עבודתה של Joan Wasser לפני, אבל דיימון אלברמן הכיר לה את טוני אלן והם החליטו להיפגש ולהקליט יחד… אימפרוויזציות אשר שימשו לאלבום פה. בקיצור יצא אלבום מפתיע, הרבה גרוב, התיפוף של אלן, הלולאתיות של השירים – שוב אלבום שלא ציפיתי, שהפך להיות אחד מאלו שהושמעו בממברנות הכי הרבה… ואכן הפתרון הוא חסר, פתלתל וחסר מנוחה…

Henry Parker – Lammas Fair

אלבום חורפי Psych-Folk עם טעם וקצב של שנות ה- 60, 70 – שוב ניק דרייק, Fairport Convention, אנגליה הכפרית ניבטת אליך, עם זרזיפי גשם ואגלי טל על עשב ירוק מדי, כאשר אתה מטייל אנא… למרות האופטימיות והצלילים הנפתחים אל הירקרקות שבהכל יש גם איזו אפלה שכזו – ולמרות הפשטות יש שם עומק גם כלי, גם מילולי – מעין הרהור שכזה.

Rodrigo Amarante – Drama

כל יציאה של אמרנטה עבורי היא חגיגה. האלבום שלו Cavalo מ- 2014 עדיין מתנגן תכופות ומסתלסל לו… האמת שכל כך ציפיתי כבר לאלבום הזה שכאר הוא הגיע הוא אכזב קמעא, אבל עם כל שמיעה ושמיעה קרם לו עור וגידים לכדי יישות חשובה באלבומי שנה זו עבורי – אמרנטה מנגן על לא פחות מעשרה כלים שונים באלבום הזה, נע בין פוזטוגזית לאנגלית, משייט בין מקצבים שונים מסמבה ועד מוסיקת עולם – ומלודיה נשפכת כמאגר מים חיים לכל עבר…

Arooj Aftab – Vulture Prince

אלבום של כאב, אשר נצרב בשירים שקטים, מקצבים שונים, עדינות, כלי מיתר, אקוסטיקה זעירה – אלבום שגרם לי להרגיש שאנו אורחים פה, צפים אנא ואנא והרבה דברים מתגלגלים ומסתובבים באוויר מבלי שנבין או נדע… Last Night בהחלט בין חמשת השירים הנשגבים עבורי השנה…

 Raoul Vignal – Years in Marble

אחד מהאלבומים הכי מושמעים אצלי השנה, איש ואומן שלא הכרתי לפני אבל מהשמיעה הראשונה הפכנו ידידי נפש… צרפתי אשר הביא את ה- fingerpicking שלו לרמת אמנות עם קול שגורם לך תזוזה פנימית … אלבום שלישי של האיש – אשר נע בין לבין עד כדי כך שנוצר לו ז'אנר חדש בלי מאמץ, נע בין מלנכוליה לאושר, בין ניק דרייק לעיבודים חדשים יותר – זה נשמע לי כקלאסיקה – התשוקה של וגנל מורגשת לכל האורך, המלודיה והשירה כמו מלטפים והכל שוב בין לבין… אחד האלבומים היפים ששמעתי ולא רק השנה… כיף.

The War on Drugs – I Don't Live Here Anymore

The War On Drugs: I Don't Live Here Anymore (Kritik & Stream) - Musikexpress

בשנה או שנתיים אחרונות נוצר לי החיבור שכנראה קרה לאחרים לפני ללהקה הזו… אלבום נסיעות אולטימטיבי… שיר השנה שלי הוא Living Proof… לא רק המילים, הכניסה הרגישה הזו פנימה, השקט, האופק, ההרהור… והתהיה הזו של אמירה/שאלה – אולי אני הוכחה חיה? למה?

The Grid/Robert Fripp – Leviathan

The Grid / Fripp: Leviathan. Vinyl & CD. Norman Records UK

אמרתי כבר ששמעתי הרבה King Crimson ו- Fripp בכלל השנה – אבל האלבום הזה יחד עם הרכב בשם Grid שלא הכרתי נכנס עמוק… שעות של דרך, יום, לילה, והלולאות מפעמות להן – התוצאה היא רצף יפה למדי של קטעים שבהם גוונים סינטיסיים עשירים מתפרשים ונמתחים במקביל לבניין התווים הרופף של Fripp… (אגב Fripp הוציא עם עוד אב מזון אלבום עם סגנון דומה – מפעם אף הוא).

Adam Wakeman – A Handful of Memories

אלבום "קלאסי" ראשון ל- Wakeman מאז 1996 – אישי ומינימליסטי – רצועות שכמו מספרות מעשיה אישית, משפחתית – חשוף… מאדם שניגן עם אוזי, בלאק סבת', טרוויס ועוד שלל להקות רוק, רוק מתקדם ומטאל – זוהי הפתעה ואני מוכרח לומר, ערבה עד מאוד לאוזן – אלבום שכמו מתחיל ונגמר באותה נקודה ולא הרגשת… כנראה שתקופת ה- COVID קרעה שם משהו (אולי מיתר), אך קריעה שכמו הוציאה נפש לחפשי – הופעמתי והנני עדיין…

Black Country, New Road – For the First time

הופתעתי, מעצמי, מה לי ולפאנק או פוסט פאנק, מה לי ולז'אנר הכעוס הזה – אבל זה היה אחד האלבומים שהתנגנו לי בלי הפסקה, הלוך ועבור… האמת, יצירת מופת – החיבור של מוסיקה בלתי מתפשרת, מדויקת, עם הצינורות הצווחניים האלה, עם הדיאלקט האנגלי והסיפורת והנה לכם אלבום סוחף – אנרגיה אכזרית ומטען נפץ שמתפוצץ ונדרך מחדש… הנה להקה שצריך לראות לייב…

Pino Palladino, Blake Mills – Notes with Attachments

www.jazzmessengers.com/51457-large_default/note...

תענוג צרוף… אלבום אינסטרומנטלי חמקמק, עדין עם קשה בצדדים, השירים מבוססים על שינויי אקורדים חוזרים בהשראת פאנק, מוזיקה מערב אפריקאית וקובנית, אך העיבודים המשתנים ללא הרף מאתגרים את האוזן, מפתיעים אותך, תופסים ומשחררים… אז פאלדינו הוא נגן בס "משנה" (כזה של מאחורי הקלעים אבל שמחזיק את הכל) כבר ארבעה עשורים והוא חבר למילס, מפיק שאף הוא אינו קוטל קנים והנה אלבום של שיתוף עם צלילים ששיחקו בי כבובת חוטים…

Floating Points, Pharoah Sanders & The London Symphony Orchestra – Promises

Floating Points / Pharoah Sanders / The London Symphony Orchestra: Promises  Album Review | Pitchfork

סם שפרד, הלו הוא Floating Points הפך מזמן אחד שקורע לי בנימים, חבר לאב מזון בן 81, אחד מה-SAX החשובים ולסימפוניה קלאסית של לונדון, הם ערבבו, כנראה ללא מאמץ רב, רקחו ונסכו נס… אני חושב שכל מילה מיותרת – הרשמים שהדבר הזה השאיר בי שמורים עם המערכת… פשוט לשים על האוזן מהתחלה עד הסוף…

והנה תמה לה עוד אחת… הרבה שינויים בעתיד… נראה מה ואיך יתלווה לאפרכסת בזו הבאה…

שאו שלום… האא והנה רשימת ספוטיפיי של רשמי מהשנה, עם הרבה מהשובבים מעלה ועוד – תהנו

זמנים שכאלו – סיכום שנת 2020

הרבה אפשר לומר על השנה הזו אבל יפה יותר לשתוק לגביה… הנה מספר כעכים, 19 במספר, אשר הסבו לי עונג יותר מאחרים בשנה טרופה זו. ביום כזה מספר 19 הינו מספר 1 וכהנה וכהנה שכן ביצירי הנפש עסקינן, והנפש יוצאת לה ולמזלנו חוזרת ולעיתים כזו ולעתים אחרת וכך השפעת המוסיקה עליה וכלפיה…

Sentenced To Love by Aging

הרכב בהובלתו של David McLean אשר את האיש והן את ההרכב הכרתי שנה זו לראשונה. העטיפה קרצה, המוסיקה ליטפה לאחריה. מצאתי את עצמי רבות מאזין ומקשיב – כמו איזה ספר בלשי טוב, film noir במיטבו, יחד עם איזה כוס של דגן מזוקק ומולטט במידה הראויה, גשם בחוץ, ספר עב כרס על הברכיים – ואז אני מתעורר וחום אימים בחוץ, קיצוניות לגווניה, מגיפה ופוליטיקה – ועדיין כל זה לא הוריד וכהוא זה מטיבו של האלבום… צלילי הג'אז, לעיתים נשמע כמו Bohren & Der Club of Gore, עם סוף טוב יותר… אחד האלבומים ששמעתי הכי הרבה השנה – עם בוא החורף כנראה עוד יותר…

Shores by Fleet Foxes

לפת-פתע צץ לו משום מקום אלבום חדש של השועלים, הציירים של עולם המוסיקה, שכן מן התו הראשון מוצא אני עצמי משוטט בשדות מוריקים, באלבום זה אף יותר מאלובמי עבר שלהם, וכמו תמיד שואל את עצמי איך ולמה איני רועה צאן אי שם בהררי האי-שם לבוש מכל הבא ליד, חליל בפי, חיוך מזוקן וכמה מהלכי ארבע מתרוצצים הנה וכהנה… כל זאת למרות שהוקלט במעמד הבידוד החברתי השגור בימינו אנו. Robin Pecknold כמו הקדיש אלבום זה לחיים נוכח המציאות תוך אזכורים והגיגים אודות גיבוריו כמו ארתור ראסל, נינה סימון, סם קוק ועוד רבים וטובים שכנראה פיספסתי. אחד האלבומים היותר טובים של השועלים לעניותי שלי, כזה גם שישתבח ברבות השנים…אולי… כך הוא רומז בשיר מטה, אחד האהובים עלי – מהדהד –

… "May the last long year be forgiven"

Phantom Birds by Matt Berry

שוב אישיות חדשה עבורי, שמעתי את Moonlight Flit באחד משיטוטיי במרחב ואז האלבום כולו התגלה, משהו הזכיר לי בניחוח, או בארגון את דילן של נשוויל, למרות שלעיתים לא. בכל מקרה אלבום שכיכב אצלי ויש בו הרבה רגעים של אושר, כאלו של הפתעה, אלו רגעי האושר הנוכחים ביותר – אלו שלא מצפים להם… ויש לו קנה קול לבחור…

Shabrang by Sevdaliza

Sevdaliza - Shabrang.jpg

קודם כל אמרתי מה זה העטיפה הזו – מי עשה את מה שעשה ומדוע? איך אפשר שלא להתעניין… אז מדובר באיראנית הולנדית שהוציאה אלבום שפשוט פשט עלי כלוחמים רומאים באחת ממלחמות הכיבוש של האימפריה. ממש כמו התמונה של אישה עם כוח שלא פוחדת להתקוטט על החשוב לה… מפוצץ בז'אנרים והתכתבויות עם כל כך הרבה כלים, צלילים, קולות – ואז לקפוץ לשיר הראשון Joanna – זה כמו קפיצת באנג'י – נכנעים – דגל לבן, יציאה ממחבוא וקבלת הפלקת מוסיקה שמותירה אותך לעיתים המום, לעיתים מצומרר, חוויה… השיר Wallflower… הBיט הזה אחד ה”רעים” ששמעתי הרבה זמן עם המצילות בצדדים, התיפוף הג'אזי, עם האמירה הזו – all is meant to be… אם היה צריך לבחור אלבום בגין רטט השערות הסומרות בשמיעתו הראשונה – זהו האלבום…

Angel in Disguise by Leifur James

הפך להיות האלקטרונאי האהוב עלי לאחרונה – לאחר שהתוודעתי לאלבום הקודם שלו והמעולה A Louder Silence אשר הפך להיות פסקול עבורי, לא יכולתי שלא לשמוח שהבחנתי מעל גלי הספוטיפיי ביצירה חדשה של הלונדוני היקר הלז. מדובר בלולאה ממכרת. אני בתור אדם שומע, נמצא תמיד במאבק פנימי להספיק לשמוע עוד לבין התענוג המצוי בשמיעה של יצירה שמזדחלת לך בתוך האפרכסת… תמיד אותה מחשבה – אולי נשמע משהו שלא שמעתי, אולי בדיוק כעת אפתח אריזה וממנה ישלף ייצור מעורר שילך עימי שנים וכולו וכולו – עם האלבום הזה לא צלח הדבר ונותרתי בלולאה שמסתלסלת לה ובסיומו חוזר חלילה… כיף. לאיש יש צליל יחודי שלו – עובד עלי…

Modern Yesterdays by Kaki King

kaki-king-cd

Kaki King ידועה ביכולת הגיטרה שלה, הטכנית, היכולת לבדוק גבולות בהקשר הזה. האלבום הזה עושה זאת בצורה מאוד מעניינית, למרות שהוא אקספירמנטלי – מצאתי את עצמי יושב ומקשיב, הרבה… חכמה היא לנסות משהו חדש, אקספירמנט ולהישאר שמיע…

Gold Record by Bill Callahan

Gold Record Bill Callahan.jpg

טוב, זה לא פייר, כי כל מה שהוא עושה אני אוהב – יש לו את היכולת לביל, הרוצח השקט, לגרום לך לעווית על הפנים, ניסיון כושל להבין מה הוא אומר, אבל לא כי זה חסר הגיון או צורה, אלא כי זו מחשבה או צורת מחשבה שאינה רגילה – זה משהו אחר – אתה חושב על עצם המחשבה שגרם לך השיר, ואחרי אתה מתחיל לחשוב על המלל, על הצליל ואיך זה תומך בשני וההיפך – והנה חלפה שעה… ואתה רק בשיר הראשון כי הוא מציג עצמו כג'וני קש וחותם כלאונרד כהן – כן ואני באמת חושב שהוא ברמת קיקלופים אלו… זו מחשבה, פילוסופיה, אבל כזו שעדיין בגובה העיניים – לא כזו שהולכת לתיאוריה הפלואידית – כזו שאתה תופש ביד, של בני-אנוש, לא עריטלאי, שלי ושלך – טוב שיש אותו… אהה ושכחתי אבל תקשיבו טוב יש לו גיטרה שמוציאה צלילים מפעפעים, פריכים, כמו אפיפית חמאה הם נלחצים ברשתות הלסת ונשברים לרסיסים של משהו… אמרתי שטוב שיש אותו… אהה והוא חתום על שיר השנה שלי (עם בוני פרינס בילי) בהמשך.

Siti of Unguia by Siti Muharam

וואחד סיפור מאחורי האלבום המדהים הזה – מתחבר עם המאבק הנשי הכל כך מוצדק – הכל כך ברור עד שלא מובן איך עם ההתפתחות האנושית מהווה עדיין סוגיה לדיון… לפני 100 שנה לערך בארכיפלג האפריקאי זנזיבר, שלוש סוגות מוסיקליות חוברו יחדיו – מוסיקה ערבית, מוסיקה הינדית ומוסיקה ממזרח אפריקה – Taarab זהו השם. עלייתו של הז'אנר קשור קשר גורדי כך נראה עם גב' אשר ענתה לשם Siti Bint Saad, או בשמה השגור "אום טאארב", היא סבתה של Siti Muharam, בעלת האלבום המפוצץ הזה אשר תרגומו הינו "מהפכת הרומנטיקה של זנזיבר", או משהו דומה לזה. אום טאארב היתה האישה הראשונה על האי עם אלבום ובעצם הרימה את הלוט בפני נשים והופעות מוסיקאליות אשר עד אז נתפשו כלא צנועות, כאלו שיגרמו לגברים לבצע דברים רחמנא ליצלן…

האלבום הזה מדהים כי הוא לוקח משהו עתיק והופך אותו רלוונטי, מודרני, משהו דומה לדודו טסה והקוויתים… מדובר בג'אם סשן, אחד, עם דמיונות של עולם טוב יותר, רומנטי, עם צלילים מסתלסלים עם הגיצים המהבילים מהמדורה, עולים ונעלמים כאחד, עוד, כינורות, דירבוקים, קול ינשופים מחוספס בקצוות ואתה מאוהב…

Eight Gates by Jason Molina

קלישאה שגורה בפינו היא כי משלא הלך אדם, לא נרגיש בחסרונו – והנה מולינה הלך, מוקדם מדי, הרבה הלכו לנו בשנים האחרונות, גדולים, טובים, מיוחדים, משפיעים, אך משהו אצל מולינה ואני יודע מהו – היכולת לתפוס ביד את העצב המדמם, כמו להחזיק את הלב שלך ולאגרף לכדי כאב נסבל, עם הקול, עם הגיטרה השבורה, עם המילים הללו – אני ממש מתגעגע, והנה הופיע כעך השנה – אוסף שירים של מולינה שהוקלט כאשר העביר תקופה בלונדון, בסמוך לאותה נשיכת עכביש ארסית ומוזרה (אשר כנראה גם לא קרתה) – אני שומע את מולינה פה ולא יכול שלא לחשוב שמדובר ביציר דמיון אשר באיזשהו אופן הוקצה גם לנו המתגעגעים… היופי של מולינה הוא הסדקים, חוסר השלמות, החריגות שלו – שכנראה גרמו לו ללכת מוקדם מדי מחד, אך ליצור יצירות כאלו גם…

Rough and Rowdy Ways by Bob Dylan

A man leans over a jukebox while a couple dances beside him

בוב דילן, פאקינג, רוברט צימרמן, וכמה שאתה אומר לעצמך הוא נשמע כמו גורגרת שעברה ניתוח לשיקום פלסטי ואחר ללא הצלחה, וזה דומה למה שהיה כבר, אבל זה עדיין טוב, טוב מדי, המילים, השירים, הנגינה, ההפקה… האמת היא שהרבה זמן לא היה אלבום של דילן שהכניס אותי לתוך מסגרת שלוחת זמן, מקום ומחשבה – מצאתי את עצמי ריק מקשיב, גומע, כמו תמיד מנסה להבין, כל פעם עוד דיבר במשוואה, כאשר אני מאבד שניים אחרים, כמו קריאה באריסטו, שוקע עמוק למשלים, למשוואות, ללא באור וזה מעיף אותך… אולי הוא נראה או נשמע כמו מורם מעם, הוא מתראיין כמו אחד שלא שם על אף אחד, לא כמו – הוא לא שם על אף אחד – אבל הוא לא יהיר – האלבום הזה הוא העובדה, כמעט בכל רצועה יש התרפקות על העבר, מעין מבט מעלה כלפי אלו שבנו, עשו, הביאנו עד הלום… לא יודע גם נראה לי מבט של איך הגענו עד הלום ומדוע… אפשר להתרפק על שמות השירים בלבד, "אני מכיל המון", פארפרזה על ויטמן, "גירסתי שלי לעצמך" ועוד לעילא ולעילא, והשיר נביא שקר שהזכיר לי את לייבוביץ ו"מהותו של המשיח שהוא יבוא. כל משיח שבא הינו משיח שקר"… כמו ספר עב קרס, טוב, ניגר, כזה שאורכו רק גורם לך לחשוש מה יהא לאחר שתגמע ממנו את גווילו האחרון…

40 Melodies by Ibrahim Maalouf

הילד בן 40, ויש משהו בגיל הזה, חצי כזה, משמעותי, כי אתה מתחיל להרגיש את הגוף, בגידתו ברוח, התאוששות הופכת להיות קשה יותר, פחדים וחששות… שינוי… מארח הרבה חברים ונותנים אינטרפטציות אינטימיות למלודיות שכבר יצאו לאור וחלק חדשות, מלווה בחברו ליצירה ב- 10 השנים האחרונות François Delporte וזה נשמע מהלב, מעין ג'ם סשן היולי, סקיצות, מחשבות – הרבה פעמים אלבומים מעין אלו לא צולחים כי הם מעושים ומאולצים – איכשהו השכיל האיש והחצוצרה לתת יופי של יצירה פה…

Rainbow Sign by Ron Miles

A photo of Miles playing cornet that is covered in splashes of color

אלבום ראשון ל-Miles ב- Blue Note, אחד האלבומים ששמעתי הכי הרבה השנה, רכוב על האופניים, רק הטבע ואני, שעות על גבי שעות, ובאוזניים מאנפפף לו Miles עם הקורנית על השפתיים. רוב המלודיות נכתבו בעודו שוהה לצד מיתת אביו הגוסס… ויש פה הכל, זה לא רק ג'אז, זה פופ, בלוז, גוספל, בופ ושות'… ועוד משהו ששמעתי – הקשר, יחסי הגומלין בין הנגנים, איכשהו שם בטבע, על האופניים, והאחידות של האלבום למרות שנוצר על גווניו ונגניו, גרמו לי להרגיש את ההיולי ביותר, את החיות שלנו, שבנו, בתור יונקים על הפלנטה…

What's New, Tomboy? by Damien Jurado

Damien Jurado: What's New Tomboy? Album Review | Pitchfork

אלבום קטן ואולי נשכח, זה שהוא יצא בתחילת השנה לא עוזר לו בכך… יש ל- Jurado יכולת לזקק רעיונות. באלבום הזה, השקט המלנכולי של Jurado מזדרקר לו, אולי יותר מאלבומים אחרים שלו, ויש בו מלכותיות, ממלכתיות – משהו שקשה למולל, אבל מרגישים חזק… שירים על חבר קרוב שנפטר, מטוס שמתרסק על דופן הר, רומנטיקה אפלה ושאלות כמו מי יהיה איתי ברגעים האפלים? מה שיפה ש- Jurado אינו מורבידי, אינו ציני, הוא מאידך עמוק על כל הרבדים של באר עמוקה – יש בה מיים מצילי מוות ומאידך עומק על גווניו, גווני כחול… Jurado מזמין אותנו בזמנים של בידוד, של שינויים בהרגלי הצריכה, להסתכל לריקנות באישוני העין, כי כוס מלאה החלה פעם מריק…

We’re New Again: A Reimagining by Makaya McCraven by Gil Scott-Heron/Makaya McCraven

Gil Scott-Heron / Makaya McCraven: We're New Again: A Reimagining by Makaya  McCraven Album Review | Pitchfork

נו, תגידו לא חוכמה לקחת אחלה אלבום כשלעצמו, להוסיף לו סלסולים והנה – אז לא כך הם הדברים. Makaya עושה מהאלבום של Scott Heron יצירה שלמה יותר, עכורה יותר (במובן החיובי), בלוזית יותר ורוחנית יותר… האלבום הזה ליווה אותי רבות, בשנית, השנה… תענוג.

Rejoice by Tony Allen/Hugh Masekela

Rejoice AllenMasekela.jpg

ההקלטה מ- 2010 וההוצאה השנה. Tony Allen הפך עבורי לאחד מהשופרות הקרובים ביותר, אחד מהשמיעים ביותר, אשף קולבורציות, לחץ על המשולש והנה לך מוסיקה לכל עת. Tony הלך לעולמו השנה באפריל, אדם שקט שעיצב, השפיע ותמיד היה שופר של כל הכיף במוסיקה בגרוב, במלודיות… ככל שמתקדם אנוכי עם הגיל, ג'אז הופך להיות החלק השמיע יותר עבורי, מה שגורם בבית להרבה דין ודברים – מצדדי ומאחורי אנשים יקרים שלא מורגלים בסוגה זו – ואולם Tony לוקח גם כאן וראו זה פלא שבת בבוקר והוא ממלא לנו את כל הנדרש… וכן החצוצרן Masekela אינו קוטל קנים – מחצצר עמוק ללב השמיים, ועם התיפוף הזה – זה אושר… הנה סרטון על עשיית האלבום.

Artificial Horizon by TaxiWars

אלבום שיצא בשלהי 2019 ופיספסתי אבל לפחות לפי הספוטיפיי היה השמיע יותר השנה אצלי. זה גילוי כי לא הכרתי את ההרכב הזה לפני השנה – וכששמעתי עצב ההתמוגגות התרחב משהו… מקצבי הג'אז, היפ-הופ, ריפרופ, רוק… וכנראה שזה מה שעבר עלי השנה כי גם האלבום הראשון שלי לשנה זו הוא סוג של תמהיל ג'אז ורוק, רקיד עם טוויסט, הכל מהכל… מדובר בחיבור בין Tom Barman, איש הפרונט של  dEUS ואיש הצינורות Robin Verheyen עם עוד סקשן תומך של בס ותופים – זה רענן ומעיף, מרטיט את עצבי הריקוד והנה אתה מנענע ללא תחושה והכל מהוקצע וחד… תענוגות…

Serpentine Prison by Matt Berninger

Serpentine Prison (Matt Berninger).png

נו התגעגעתי ל-National והאמת לא יכולתי לקבל יותר טוב מזה… National בקצב Laid-back… האמת היא שלא פעם תפשתי את עצמי אומר איך זה ישמע ברפוי יותר, נינוח יותר – אז הנה התשובה. אלבום סולו ראשון של Berninger, אינטימי שחושף צד אחר שלא היה מוכר לפני, צד gloomy כזה או אחר, “I’m near the bottom/Name the blues, I’ve got ‘em,” וככה זה נשמע הרבה לב, עם בריטון ייחודי, מלווה במלודיות שעושות את הקישור הנכון במוח. אלבום שיכול להסתלסל בלופים ימים שלמים ללא שנמאס.

For their Love by Other Lives

טוב, החבורה האוקלהומית הזו בראשותו של Jesse Tabish שזורה לי עמוק בלב, האלבום Tamer Animals הוא יצירת מופת שהכניסה אותם לשובך שלי ומאז אני הולך אחורה וקדימה עימם… החיבור ההרמוני בין קלאסי, לפולק, לשורשים, הכל שמיימי, צלילים שגורמים לך לראות את הטוב בהכל – באדם, במסביב… וזה מורכב, הרבה רבדים, הרבה כלים, צלילים על צלילים, אבל הכל מאוד צלול, מאוד משתלב, מאוד מחבק… אני שם באוזניות ומיד נרגע, כמו מבט על הים, מבחין במורכבות, תופים דלילים, פריכים, שירת הרפאים של Tabish, וההתאמה שלהם לעיבוד של הלהקה. האלבום הוקלט באורגון, בבית שאתם רואים מעלה… אני חושב שעצם היותם בבית, בזמנים אלו, יצר תמהיל יותר קבוצתי מאשר כל האלבומים האחרים של החיות המוזרות, האחרות הללו. ויש בשיר Lost day, אחד האהובים עלי, בעצם כולם אהובים עלי – For their Love, שמו של האלבום לא? אבל השורה הכי אימרפסיוניסטית, אמרת כנף –

“It’s a lost day man, for the newborn seeker”…

בקיצור חוויה של היפנוט, של רגש, על רפיון. אלבום של להקה, של יחד, של עצים, של מרחבים ושל אהבה. השיר החותם של האלבום מגדיר בדיוק מה עשה לי האלבום, אם לא הצלחתי להסביר מעלה, Turn me Sideways, או מה שזה אומר…

Big Vicious by Big Vicious

Big Vicious

אבישי כהן (החצוצרה) הולך עימי כברת דרך, עוקב אחריו עוד משלושת הכהנים ו- Third World love והקרירה האישית העשירה שלו. יש בו משהו מעבר לחצוצרן ג'אז, תמיד תמיד כמיהה לחדש, למשהו שונה, לייצורים אחרים… אחול מניוקי ייצור אחר – הייתי בהופעה של Big Vicious בבארבי, קדם קורונה, ועף לי הלב, הראש, אני חושב שחזרתי מחוסר מספר איברים הביתה, מלא התפעלות ממה ששמעתי, מהתמהיל הסמיך של חצוצרה וגיטרה ובס אלקטרוני, בעצם מהרכב רוק שהסולן שלו הוא חצוצרה… וואוו… האלבום הזה הוא Master Piece במה שהוא מחולל לנפש, לצלילי הנפש, לאושר הזה העילאי שאני מקשיב ל- Hidden Chamber כשאבישי פותח, עם תיפופי הג'אז המרצדים, הכל מהוקצע ולא יכולתי עוד…כל רצועה באלבום לוקחת לכיוון – כך King Kutner הרוקיסטי גורם לך לאסוף את הגיטרה ולהתמסר לריF המצוין הזה של רמירז ואיך שומעים כמה שהם נהנים שם החברים. שומעים שם בטהובן ושומעים שם Massive Attack ושומעים Trip-Hop, אלקטרוני, רוק, ג'אז ומה לא… נוסך לך חיוך של ילד לאחר מילקי, עם שפם לבן מסביב כדי להוות ראיה לאותו כיף. איזה תענוג של אלבום, של צלילים…

כן וחלפה לה עוד אחת, מייגעת, מוזרה, אבל מבחינה מוסיקלית הביאה לנו בהפוכה, ואני בטוח שאת הפטריות של אחרי הגשם, של אחרי הריחוק החברתי, נשמע גם שנה הבאה שתבוא עלינו לטובה… אינשאללה…

ולבסוף חשבתי לחלוק את שיר השנה שלי – עוד אחד שהעיף אותי – אני ממש זוכר את הפעם הראשונה שהונגש לי על ידי ספוטיפי ולא הבנתי מה עובר עלי – מה זו ההרמוניה הכל כך איכותית הזו של שני אנשים שאני כל כך אוהב לשמוע – הראשון ביל קאלהאן, אלבום שלו מככב מעלה והשני הנסיך הכי מוזר ביקום, אולי כלשהו, בוני פרינס בילי… חבל על המילים הסכיתו ושמעו – מומלץ אוזניות – כדי לשמוע את הדקויות, את ערבוב הקולות – כיסוי של Hank Williams Jr – שיר נחמד שנבעל, הולאם, הופשט מעורו והולבש בגדי שרד ועוד כל מיני כאלו לאחר שהשניים יחד עם Matt Sweeney עשו לו מה שעשו לו – אחחחחח המוסיקה מה שהיא עושה – יא-ווא-רא-די…

לבסוף רשימה של שירים מהאלבומים מעלה ואחרים אשר קרעו וחיברו הכל השנה עבורי…

אהבה בימי קורונה

Who's gonna save you and who do you love?

ככה מזדחל לו שיר, ומגיע לפסגתו בשאלה הרצוצה מעלה… וכשאתה שומע את זה אתה מבין אולי את הכל, כל החבוי נגלה, כל המוסתר שופע קרני אור שמבארים – שיר של Andrew Kidman, אומן אוסטרלי אשר עובד במדיומים רבים – ציור, כתיבה, צילום, במאי ותסריטאי, שיוף והכנת גלשנים, מוסיקה – אך חוט מקשר בין כל אלו ועובר כקשר גורדי – שבריריותו של האדם אל מול איתני הטבע, בעיקר הים בשירתו של קידמן. המוסיקה שלו, אשר עוברת איתי שנים ממצבים כאלו ואחרים, לחדשים ואף ימינו אנו, קורונה באנו… יש בה ביצירה שלו שבריריות, אבל לא תבוסתנית, חכמה, מעין קבלת החולשה נכוחה, הבנה שאנו לא שולטים בגורלנו… כמו בים… כבוד כלפי, וכן ההבנה של החשיבות של חיבוק, חום ואהבה כלפי ההבנה האקזיסטנציאליסטית הזו, אך גם גם זו לאהובנו… חום ופשטות.

מי האוקינוס נשמעים בין אבחות התוף, בין מיתרי הגיטרה הפרועים ואותם קולות רקע אקראיים שכמו תומכים בקול המוחלש, אך עם פעמי כוונה, פשטות, אלו של הקלידים… הכל מהווה מעין נוסח לימינו אלו… דילן טוען בשירו Subterranean Homesick Blues –

You don't need a weather man to know which way the wind blows…

ובכן, חשבתי רבות על המשפט הזה – זה כמו 1 ועוד 1 לגבי מה שקורה לנו פה – בתפקיד אנו "המין האנושי" ובתפקיד ה"רוח", הטבע, זה שרומז לנו, ואולי נמאס לו לחזור ולחזור על כך, אז הוא נוקט במפגיע – ״בני האנוש צריכים למצוא את מקומם הצנוע יותר בתור בעלי הבית"

חוסר השליטה על מה מישהו חושב או מרגיש, על מחלה כזו או אחרת ועל התכנונים הלא רלוונטיים שלנו… והנה פתאום מתנגש, מתרחש… משהו הביס את היומרנות שלנו כמין אנושי, נתן לנו סנוקרת, אבל לא זאת שגרם לנו לדמם הוא עומד מעלינו מיוזע ומצחקחק, מלגלג, אנחנו לא יודעים, חוסר וודאות, הנה אותו משוגע של ניטשה מהמדע העליז, חוזר ונוקש לנו על הראש – מה לא הבנתם??? בדיוק כמו ה- little hawk של ה- Windy Hills, הרכב נוסף של קידמן… מי יציל אותו מחומה של השמש?

האי ודאות ימינו אנו שוב גורמת לנו לחשוב… עד השגרה הבאה שאז נחזור למאבקים היומיומיים שלנו, ה- little hawk ישכח, הפינגולינים ימשיכו להוות מרכיב במרק, הציניות תחזור, נמשיך להתייחס לרפואה כמובן מאליו, גיבורי גרביים כאלו ואחרים ירצדו על מסכנו ונזיל דמעה כאשר נשמע סיפור נוגע, אבל לא באמת – שוב נאבד את הצניעות אל הכוחות הגדולים מאיתנו, נהפוך חוצפנים, נחזור לאכול יותר ממה שנדרש, לצרוך הרבה ממה שמותר… נזלזל במה שהוא לא אנו – נשכח שגם בעל בית עליו ליתן דין וחשבון, גם הוא אמור לדאוג ולהתנהל באופן סביר כלפי מי שמתגורר תחת גפנו ותאנתו…

כן ומוזיקה כמו של קידמן עוזרת בהבנה הזו, גורמת לך לאהוב את המקום הקטן הזה שלנו בתוך הגדול הזה, בדיוק כמו גלישה בים, להבין שאנו אמורים לחלוק ולא לעכל הכל… כן והיא עוזרת לנו להבין באיזה חלק בעצמנו אנו אמורים להילחם בדיוק בזה שגורם לנו לחשוב שאנו לא צריכים את המצפן הזה שמראה לנו לאן הרוח נושבת… כנראה זו הסיבה שאנו נדרשים לחזאים… כאלו שיעזרו לנו לחזות מה יהיה בעתיד, מה טומנת לנו הקדימה… אך קידמן יטען שבכל אחד מאיתנו יש את ההבנה הזו – זו פעולה אישית של כל אחד לנוכח ההבנה… וכן האהבה, החיבוק החם, ההימצאות ליד אלו שגרים עימנו תחת אותה קורה… ותעשו לעצמכם טובה תשמעו את הביצוע של קידמן ל- Mama, you been on my mind, שיר אהבה לאחת שכבר לא, שמתאים אף הוא לתקופתנו המוזרה.

מחשבה שקפצה עלי ומצאה עצמה על הדף כמעט באותה שניה… אז מה התשובה לשאלה של קידמן שהתחילה הכל? כנראה שלא כל כך מורכבת… האם נצלח לאתגר???

בריאות!!!

סוף שנה -2019 – השקט הרועש

שנה של שקט… הרבה הקשבה… נאמר כי "אדם הוא אדם יותר מכוח הדברים שהוא שותקם, מאשר מכוח הדברים שהוא אומרם" (אלבר קאמי).

כל זה לא אומר שלא הקשבתי, כמויות, שיניתי כיוונים, גם כאן שלט יותר גוון אינסטרומנטלי… הכלים דיברו…

עוד לפני רשימת המופלאים שלי הנה רשימת שירי Spotify שליוותה אותי השנה. להנאתכם.

הנה הצלילים שרישרשו לי ואותי השנה:

Glen Hansard – This Wild Willing

תוצאת תמונה עבור ‪Glen Hansard - This Wild Willing‬‏

אלבום נוסף לאירי הותיק, כל הארסנל הושת באלבום הזה – מילות חכמה, אקספרסיביות, כוונה, נחישות ובין השיטין, בעיגולים, בפינות של שם וכאן יש יופי מכאיב, כזה של דקירות קור, צרידות, כמו לעמוד על סף תהום גבוהה, כאשר הרוח משחקת בך, כמו תחליט האם ליתן מעוף או סתם לסתור בשיערך, אלבום שיצא לי כמו קרן שמש חמימה בין עננים בהרבה מהבקרים שנסע איתי לעבודה.

Thom Yorke – Anima

Thom Yorke - Anima.png

אני אוהב כל מה שהוא עושה החייזר האנגלי הזה. אני אוהב את זה שהוא אדם חושב, לא נגרר אחרי הזרם, אמן שחווה את האנושיות (או החייזריות שלו). יותר אלקטרוני בניצוחו של גודריץ' והכל טוב.

YĪN YĪN – The Rabbit That Hunts Tigers

תוצאת תמונה עבור ‪Yin Yin - The Rabbit That Hunts Tigers‬‏

אחד האלבומים ששמעתי הכי הרבה השנה, של ההרכב ההולנדי הזה שנמצא על הספירה שבין אפרוביט, לרוק, למוסיקה מהמזרח… גרוב שגורם לך להיות איש שמח, תמיד עדיף…

Jessica Pratt – Quiet Signs

תוצאת תמונה עבור ‪jessica pratt quiet signs‬‏

ציפור שיר, לבנת מראה, רוגע ונועם. אלבום מרוח בחום נשי… כיף לכרבול, כיף לחשיבה, אכן סימנים שקטים ברוח…

J.S Ondara – Tales of America

תוצאת תמונה עבור ‪js ondara‬‏

אלבום ראשון לקול הצלול הזה. קנייתי במוצאו בן 26. מביא את סיפור "החלום האמריקאי" שלו, עם השפעות של פולק שורשי, קאונטרי עם טוויסט של מוצאו ושוב קול של ילד שטרם התחלף קולו, צלול. אלבום של שבת בבוקר, עם הקפה המהביל…

Nick Waterhouse – Nick Waterhouse

Nick Waterhouse

איזה כיף של אלבום, ניחוחות ימים עברו, רוקנרול, וינטג' Sול, R&B. לנגן בנסיעה עם רוח בפנים, עם האישה שאתה אוהב לידך, בשקט שמפולח על ידי צלילי גיטרה וכלי נשיפה… אושר… וכשראיתי את ה- What's in my Bag שלו יצאה נפשי על טעמו המשובח, גיליתי כמה כעכים. סימנתי למעקב עתידי, רק טוב יצא מזה…

A.A Bondy – Enderness

תוצאת תמונה עבור ‪A.A Bondy - Enderness‬‏

שמעתי שיר שנשמע כמו מים, מתגלגל כמו נחש בין השיחים – WOW. בונדי מעיד על עצמו שלא למד, סיפור חיים של סמים, אלכוהול, ים והכל בתוך המוסיקה של האלבום האדיר הזה. הוא זנח משהו את הפולק שלו לעבר אלקטרוני יותר, מכונות תופים וריFים ערטיאליים. Low-Fi, ההוכחה לאמירה ש"פחות זה יותר"… ויש שם עצבות שורשית כזו שגורמת לך לנסות ולהבין…

Budos Band – V

תוצאת תמונה עבור ‪budos band v‬‏

הרכב אמריקאי שנותן כבוד ל- Afro-Soul של שנות ה-60-70 של המאה הקודמת, צלילים שמזכירים את פלה קוטי, את המערב הפרוע, קשוח, אינסטרומנטלי, והפעם יותר מתמיד צליל כהה יותר, כזה שבועט ולא מוצא מנוחה.

JJ Whitefield – Brother All Alone

תוצאת תמונה עבור ‪jj whitefield brother all alone‬‏

מפיק גרמני, גיטריסט ובעיקר עושה מוסיקה אינסטרומנטלית שהוציאה אותי מדעתי… מערב כל כך הרבה יחד והתבשיל מהביל ניחוחות והרבה עניין – ג'אז, קראווט, הודי, ועוד… שעות על גבי שעות של ניגון, וזה עובר משם לפה, תהפוכות באלבום עצמו… סיפור שלם.

Steve Gunn – The Unseen in Between

תוצאת תמונה עבור ‪Steve Gunn - The Unseen in Between‬‏

שמעתי את סטיבי לאורך שנים אבל אף פעם לא התחברתי כמו שבאלבום הזה, ששוב שרה רבות במדורי השמע שלי בשנה זו. האלבום הזה מהודק יותר, מלודי יותר, ולדעתי הטוב ביותר שלו בשנים האחרונות. כדאי גם לבדוק את האלבום האקוסטי שיצא לאחר מכן…

Rose City Band – Rose City Band

אלבום ראשון של ההרכב מפורטלנד, פרויקט חדש של ריפלי ג’ונסון (Wooden Shjips ו-Moon Duo) ולדעתי גם הטוב שבהם. המון רגעים היו לי עם האלבום הזה השנה. יש לי משיכה לאלבומים כאלו בדיוק, פשוטים, קול עורבני משהו, גיטרות סלייד מפעפעות מדי פעם, גרוב איטי… מה אדם צריך יותר? נסיעה בנתיב חד סתרי, אך הנוף נחמד והרוח מכה בדרך הנכונה…

Erik Truffaz Quartet- Lune Rouge

Picture

שלוש שנים מאז האלבום הקודם של החצוצרן הצרפתי הבלתי נדלה הזה, אשר מביא פיוז'ן לג'אז, עם נגיעות מהכל. צלילים שגם מי שאוזנו אינו מורגל בג'אז יעכז לאורם. יש הרבה נגנים טובים בעולם, אבל לעיתים ההבדל בין אלבום מעולה לטוב הוא ביכולת איסוף והרכבת פאזל הנגנים. האיש הזה מצטיין בזה. שוב נוף פתוח ומתמשך לכל הכיוונים… נשען על ה- rhythm section, היפ-הופ, ג'אז, רוק, אלקטרו-ג'ז ועושר ואושר עד עצם היום הזה.

Brad Mehldau – Finding Gabriel

תוצאת תמונה עבור ‪brad mehldau finding gabriel‬‏

אלבום שנכתב על ידי הפסנתרן המוכשר הזה, שאיך שהוא תמיד מפתיע, תמיד מפזז במחוזות לא מוכרים ומנסה… Mehldau כתב שהאלבום נכתב לאחר קריאה מאומצת בתנ"כ – התנ"כ הרגיש כמו איזו תולדה אל ההווה מבחינתו – סיוט ארוך ומסויט או דווקא תמרור אזהרה… אלבום פוליטי עם עבר והווה ותהיות על העתיד…

John Johanna – Seven Metal Mountains

תוצאת תמונה עבור ‪John Johanna - Seven Metal Mountains‬‏

האלבום השני של הבריטי ה"מוזר" הזה (ואני אומר את זה בפן החיובי). שוב אלבום קונספט המושפע מהכנסייה האתיופית והסיפור אודות Enoch, אותם שבעה הרים מטאליים מייצגים את האימפריות העולמיות שדיכאו את המין האנושי ושלטו בו. אלבום שנשמע אחרת מהתכסית ה"רגילה" של הנשמע, המון כלים, הפקה שונה, הרמוניות שונות…

Howe Gelb – Gathered

תוצאת תמונה עבור ‪Howe Gelb - Gathered‬‏

מעל 40 אלבומים יש לאיש הזה (יחד עם Giant sand כמובן), אבל האלבום הזה אהוב עלי במיוחד, אולי לאור כך שהוא מתחבר פה עם המון אמנים, עם פרשנויות שלו לשירים של אחרים כמו לאונרד כהן – והכיסוי שלו ל- Thousand kisses Deep של הכהן הגדול יחד עם M. Ward זה אחד משכיות החמדה המסתלסלות ביותר שנשמעו אצלי שנה זו. רוגע…

Floating Points – Crush

תוצאת תמונה עבור ‪Floating Points - Crush‬‏

לדעתי סם שפרד הוא אחד מהמפיקים, האלקטרונאים היצירתיים ביותר כרגע. אני חושב שכל הוצאה שלו לאורך השנים האחרונות היתה בסיכומי סוף השנה הרלוונטית שלי. אתה יושב ושומע וצורות מתגלגלות באופן סמיך במוח, מוסיקה שמאתגרת אותך, מוציאה אותך החוצה…

Greg Foat – The Mage

תוצאת תמונה עבור ‪greg foat the mage‬‏

Greg Foat עם או בלי ידידו Hampshire מנפק/ים המון אלבומים בשנים האחרונות, במנעד של ג'אז אקספירמנטלי ועד מוסיקת מעליות… אלבום אדיר שאני חושב עושה קשרים בין כל מה שנקרא British Jazz, סוגה עולה ובצדק… והג'אז ההיסטורי הבסיסי. אני אוהב שניתן לשמוע כמעט תמיד מסד של פולק בתזמור שלו, עם שליחת קרניים לעבר ולעתיד. ואם תשימו אוזניות על האוזניים תוכלו להבחין במאסטריג משובח במיוחד. אגב כתיבת שורות אלו הראו לי שהאיש הוציא עוד אלבום בסוף נובמבר שאני מניח שהיה נכנס לרשימה לו היה לי זמן להניח את אוזני עליו…

Patrick Watson – Wave

תוצאת תמונה עבור ‪patrick watson wave‬‏

פטריק ווטסון הוא אחד מהמוזיקאים שאני הכי אוהב. משהו בגישה שלו למוסיקה ואני לא יודע לשים את האצבע עליה, אבל הוא מנפק לי אושר לעילא ועילא. האלבום הקודם שלו מ- 2015 היה אלבום השנה שלי אז. האלבום הזה, 4 שנים לאחר מכן, ממשיך משהו את אותו תזמור אבל יותר שירה פנימה. האלבום עוסק באובדן והתתמודדות איתו, כמו תחת גל שמאיים למחוק את מי שאתה ומה שעימך… אובדן אימו, המתופף שלו, הפרטנר שלו… שיר אהבה שמושר אל עצמו, ביטחון עצמי בקול הפנימי ואמונה… קולות נימפה שנסחפה לחוף ומאייניה אל עבר לב ים לאחר שגועש הגלים ימוש…

Bremer/McCoy – Utopia

תוצאת תמונה עבור ‪bremer/mccoy utopia‬‏

הרכב שהכרתי השנה, שני חברי ילדות שיוצרים מוסיקה שעיקרה הוא הקלטה אנלוגית ומקורית, בס וקלידים, עם נוף של קופנהגן, הרבה חרכים של שקט בין צליל וצליל, עם הרבה קור ודרישה לשמיכה, הרבה טבע פראי. מתאים לחורף שתפס אותנו לאחרונה לא מוכנים…

Cochemea – All My Relations

ב- 15 שנה האחרונה טייל Cochemea Gastelum בעולם כסקסופוניסט בהרכב של Sharon Jones עליה השלום. באלבום הראשון שלו מציג לנו את שורשיו האינדיאנים עם הנוף הקליפורני שטוף השמש, עם נגיעות של הכל מהכל. אחד האלבומים שניגנו לי בלופים אין סופיים השנה, והוא יצא בתחילתה. אני חושב שמה שהכי נגע לי זה שהאלבום הזה אישי, מאוד אישי, עם המון על הכתפיים, סיפור… מאוד רוחני, כזה שגורם לך לצאת לאיזה ריקוד גשם מתוך אמונה שאכן ירד לאחר מכן ולמצער טפטוף…

ולהלן שלושת הכוכבים של השנה –

Allah – Las – LAHS

תוצאת תמונה עבור ‪Allah - LAS - LAHS‬‏

שוב קליפורניה, משהו שם השנה צקצק אלי… שוב מיקס מוטרף של השפעות, גיטרות מעולות, ושוב נופים, ים, חופים, חול… הם תמיד עניינו אותי החברים הללו, אך אף פעם לא הצלחתי להתחבר. השנה זה קרה עם האלבום הרביע, אבל אולי לפני – זה קרה עם הפסקול לסרט הגלישה שיצא אף הוא השנה – Self Discovery for Social Survival של הלייבל Mexican Summer המעולה. השיר שלהם (והשירים האחרים אף הם מפעמים) שם העיף אותי לתנוחה בלתי ברורה…

ואז הגיע גם האלבום אשר המשיך באותו כיוון של תנוחות מוזרות, ציורים של שמש ומים וגלים וגלשנים ואנשים יפים והמון שמש – אחלה Ride…

Alfa Mist – Structuralism

האלבום השלישי של Alfa Mist, ג'אזיזסט – קלידן בריטי (כן שוב) שמגיע לאחר ההצלחה של האלבום מ- 2017 Antiphon. את שניהם אני גיליתי השנה ושוב מצאתי את עצמי מתענג כחתול מול תנור ספירלה בלילה מושלג… שוב מדובר במשהו חדש, בליין חדש, בביצועים שיוצאים מגדר הרגיל, בפיוז'ן של R&B, היפ-הופ, הרבה אפריקה והרבה ג'אז… אני חושב שהאיש הזה יוצר אטמוספירה – אתה נכנס למקום, לאיזור, לריחות ולרשמים – פשוט ללכת לאיבוד במעטה הצלילים… אובדן במובן הטוב של המילה…

The Comet is Coming – Trust in the Lifeforce of the Deep Mystery

תוצאת תמונה עבור ‪the comet is coming trust in the lifeforce of the deep mystery‬‏

מה אומר ומה אגיד – סוף העולם רכוב על דרקון יורק אש…

In the sky will be seen a fire, dragging a tail of sparks…

הפעם הראשונה ששמעתי – ג'אז, אלקטרוניקה, Fאנק, אבל בכזאת נחישות, סתירה לפנים, אגרוף לאיזור הבטן… בראשותו של Shabaka Hutchings אחד ממובילי סצינת הג'אז הבריטי… ועם הקלידים של Dan Leavers המכונה Danalogue ותופאי משובח אף הוא Max Hallett – Betamax מוסיקה של מיסתורין… מעוף מסוכן, מדהים… בקטע Blood of the Past יחד עם קייט טמפסט, מעבר למילות המשובחות של קייט, הצלילים, ווואאוו, אין לי הרבה מה לומר – תשמעו, הכל מתרגש מהרגע הראשון, שבקה מביא מנעדים עם אלמנטים של בס בסקסופון, קלידים משוגעים ותיפוף ערטילאי… כל כך הרבה פעמים תפסתי את עצמי מחזיק את הראששששש ושואל: מה???????????????????, ועדיין… וגם יצא השנה עוד אלבום, ממשיך דרך לאותה קבוצה בשם The Afterlife, אשר טרם התעמקתי אך זאת אעשה.

זו היתה שנה מצוינת במוסיקה, לפחות לאוזני, האפשרויות של Spotify ואחיו, יחד עם האקלקטיות והפיוז'ן גרמה לי לפחות לצאת מגדר הבטוח לעבר השדות המוריקים, ווואוו ומצאתי חברים לחיים, ויש גם משהו ב"מסוכנות" של המוסיקה שאני שומע, יותר תעוזה, יותר צלילים בעולם שמתפתח מבחינה פוליטית ואקלימית לעבר אפוקליפסה, אני שומע את זה במוסיקה איך שהוא, או שאולי זה אני…

להמשך פורה ואף טוב יותר…

סוף שנה שוב – 2018

אודה ואומר שלמרות שאני שומע כ-8 שעות בממוצע מוסיקה כל יום, וה- BUZZ המוסיקלי סובב את עולמי מהקיץ ועד תנומה, לאור עיסוקים כאלו ומריעין בישין אחרים אשר אינם מהווים אמתלא ראויה, הרי שלא הקשבתי מספיק, או כמו שאני רוצה, למוסיקה השנה… הכוונה היא לא לכמות אלא לאיכות, לא נכנסתי לעובי קורתו של תו, הצלילים התרגשו וברבות המקרים לא צלחתי את חוק ה- 10, ליבי לא שקט לו לכדי שמיעה צלולה… מכל מקום, גם שהקשבתי, הרי שמשום מה העסיק אותי רבות שנה זו מושג הגעגוע, אל תשאלו האם למאן דהו, האם לחפץ מסוים, אולי לרעיון? אולי דווקא לתקופה, לריחו של עידן? אין תשובה עימדי – רק ידוע ידעתי כי מוחי התרוצץ והתדפק רבות בשם אותם ערגונות למשהו שהיה, לפיסת שקט… ומהו געגוע מעין כמיהה או תחושה נוסטלגית לעיתים של משהו שלא חווה בכלל המרגיש, אך מרגיש הוא – ואותה חוויה לא מצויה היא עימדו בעת הגעגוע… נאמר פעם כבר כי "הגעגוע אינסופי הוא"…

כאשר אני בוהה בבחירות ליבי לשנה זו אני רואה את אותו געגוע נוגע ומסתלסל לו כחוט השני בכל אחת מהבחירות… ומה שנותר לי לומר הוא רק שכל הבחירות כל אחת בדרכה עמדה לי בדרכי, באותו תהליך מאובק של חיינו, ועל כך תודות להיווצרות אותן הממברנות השומעות ומלקטות רשמי תווים וצלילים… ומכאן לשם… וכן אתם תראו ייצוג של המין היפה, יותר מבעבר, יותר ככל שניתן, כי הן באמת טובות יותר, יש להודות…

20. Lera Lynn – Plays With Others

pwwo-hires-cover

יש משהו ב- Lera Lynn ובאלבום הזה בו היא מנגנת עם רבים ומוכשרים שכאילו מפשיט את המוסיקה ומלביש אותה שוב אל מול עיני המאזין… הכל מצטמצם למעין בלדת קאנטרי, הקול של לין כמו נגיעות קרני שמש אחרונות על אדוות גלים, רחשים… היא השכילה גם להתכתב עם אמני אמריקנה שמשלימים אותה לכדי 32 דקות של געגוע לאדמה אחרת, לאחו מוריק, לחיות משוטטות, לשקט…

19. Red River Dialect – Broken Stay Distant Sky

a0554054637_10

שירי נופים אני קורא לסוגה זו של אלבומים… יופי של נוף משתקף לו באלבום הרביעי של החבורה הלונדונית הזו (עם שורשים מקורנוול), עם התכתבות לפולק של שנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, עם כינור מפעם, עם עצב שמשתפע לו בין הצלילים, תיפוף נינוח, אקוסטיקה, כזו של גיטרה אל מול הים, עם המלח בשיער, אבל כזה שנעשה באנגליה הקודרת… וניתן להיווכח שאין שום מניפולציות אולפניות – מה שנוגן זה התבשיל שמוגש, פשוט, ואמר פעם חכם אחד שכל אחד יכול להפוך את הפשוט למסובך, יצירתיות היא דווקא הפיכת המסובך לפשוט… ורק על בחירת העטיפה מגיע להם להיות ברשימה זו, לא?

18. ?Binker and Moses – Alive in the East

a0848093966_10

טוב, הכמות גרוב, יפעת מוסיקה, התרוממות הרוח, שיש בדואו הזה היא לא מוסברת, תופים ו- SAX בתמיכה של חברים נוספים מסצינת ה- Free Jazz הגואה של לונדון. האלבום הוקלט LIVE מול קהל אשר את אנחות העונג שלו ניתן לשמוע לאורך כל האלבום… אז בבואתו של ג'ון קולטריין מביטה למעלה ונראה לי שאפילו מחייכת לשמע הצלילים, אבל האווירה אנרגטית, עירונית עם מקצבים רבים, עם FUNK, שנותן נופך של טירוף חושים וכל מה שאני חושב כשאני שומע את זה שוב ושוב מתנגן הוא איפה אני הייתי שהם ניגנו את נפשם לדעת שם???

17. Unreqvited – Stars Wept to the Sea

a0245703733_10

מטאל זה לא כוס התה שלי לרוב, אבל כאשר זה נשמע כמו משהו שמעמקי הים זרקו אל החוף, כאשר יש כל כך הרבה שכבות של סאונד, כאשר סוג כזה של מוסיקה יודע לייצר עבורי רגש… כמו ענק גורר רגליים כאשר על גבו משקל עודף ומייגע של צלילים שנשמעים אחרת. ניסיתי לקרוא קצת על האיש מאחורי השם ומצאתי רק כי מדובר בקנדי מאוטווה אשר מתקרא בסימבול הזה – 鬼 אשר פירושו ינוק מן הפולקלור היפני ככזה המייצג קולות נקביים אופייניים וכן צרחות גרוניות כאחד… וכן יחד עם כל זה האלבום הינו חולמני, כזה שמאמץ את המחשבה – פיצוץ…

16. Jon Hopkins – Singularity

a2268335778_10

לא יודע מה יש לי עם הג'ון הזה, אחד מג'ונים רבים שאני אוהב, אבל הוא עושה מוסיקה אלקטרונית שגורמת לך לחשוב, גורמת לך להרגיש ולהבין מה רצה המשורר בדברו זה. אלבום חמישי של פורץ הדרך הזה, שתמיד מחדש ותמיד אחרי שהוא מוציא משהו מצטברת לה גרורה של צלילים דומים, ושוב אותו דיסוננס של איש עירוני וגעגוע לכפר, אורות ורעש לבן של כרך לעומת שקט ורחשי לילה טבעיים ביער…

15. Richard Swift – The Hex

a1410526495_10

ריצ'ארד סוויפט עזב אותנו מוקדם, השנה הלך לעולמו אחד מהמפיקים היותר מוכשרים לדעתי, אחד שידע לתת את המעטפת לאותו יוצר איתו עבד – בין היתר Damien Jurado, Kevin Morby (חסרונו של סוויפט הורגש לי מאוד באלבום משנה זו של ג׳ורדו אשר לא העפיל לרשימה זו), פוקסיג'ן, ה- Shins ועוד. שם האלבום – הכישוף – אכן כשמו כן הוא. כמו רבים וגדולים אחרים שהרגישו צורך להיפרד כך גם סוויפט באלבום זה אשר בדיעבד נשמע כמו מעין מכתב פרידה – מעין צוואה – של אקלקטיקה, של פופ ישיר אבל חכם, של שכבות ושל הרבה יצירה.  כך הוא חתם באחד משיריו –

“My name will go missing/But the songs will be here”…

14. Dirty Projectors – Lamp Lit Prose

a2451551250_10

נו מה לומר?  Dave Longstreth הוא יוצר ענק… האלבום הקודם היה חלק מאלבומי השנה שעברה עבורי כי היה מלנכולי ואמיתי, חם וקר באותה מידה, סיפור של כאב לב של היפרדות, של אהבה נכזבת, של אכזבה ממישהי שאהב אבל עדיין אוהב… אגב דייב לא היה מסוגל לצאת לסיבוב הופעות עם האלבום הזה… והנה באלבום הזה הוא הרבה יותר אופטימי, אלבום שונה לגמרי – לדעתי האלבום הכי עליז (במובן Cheerful) של הבחור… הוא תמיד נשמע לי כמו חמוש ברובה אוטמטי אשר מרסס לכל עבר, ריסוסי מוסיקה הפעם, עם אמירות שמכניסות אותך לחללית לנסיקת מחשבות – איך הוא מתאר את זה???

“There was silence in my heart/But now I’m striking up the band”…

13. Eric Bachmann – No Recover

a2325515939_10

אלבום רביעי לאיש והקול הכי חם על היקום, הוא פשוט רותך לו איפשהו קרוב לשמש, שם החום מאדים, תמיד גורם לך לרצות לחבק מישהו… ואולי זה קשור לכך שהפך להיות אבא לאחרונה אבל הקול שלו נשמע אפילו יותר טוב מבעבר, וכן הוא אומן של אטמוספירות, של אווירה ושל רגש מבעד לחלון הצלילים שנשמעים להם… אז לא אהרוס אבל תשמעו את הדרך בה הוא מתמודד עם לידת בנו, מעין סיפורת שכזו אשר בצורה עקיפה מוסרת מסר… הורס…

12. Matt Dorrien – In The Key of Grey

Matt-Dorrien

האלבום הזה שהוא כולו געגוע לפעם, לאהבה של פעם, לסרטים, הנוסטלגיה מסתלסלת מכל תו באלבום, הפסנתר, כלי הנשיפה, המקצב… האלבום הראשון של דוריאן תחת שמו (היו לו שניים תחת Snowblind Traveller). האלבום כאמור לוקח את המאזין לזמן אחר, לתקופה אחרת, לזמנים בהם רעיונות אחרים שלטו… והכי אהבתי שדוריאן לא מתעניין בכך שזהו אלבום שלא קשור לתקופה בה אנו חיים… האלבום הוא על פרידות, על בדידות… הפסנתר הוא מתנה מחברתו לשעבר עם עזיבתה אותו… בקיצור כאב לב כייפי שכזה… שוב לעיתים הפשוט הוא המשובח…

11. Mason Jennings – Songs from when we Met

1acf34-20180508-mason-jennings-songs-from-when-we-met

הכי הייתי רוצה להיכנס לרכב מאובק ולעלות על דרך צידית ומהבילה עם מייסון, עם גיטרה ופקאל קפה, איזה ויסקי טוב… להיעלם לתקופה כזו בתוך השממה… האיש הזה יוצר אצלי ויברציות של חופש עם הקול שלו, עם המלודיות הפשוטות שלו, עם השירים הלא מעובדים… האיש הולך איתי מאז שאני זוכר שהקשבתי למוסיקה, ועדיין מבחינתי אני אוחז בידו… ואם בא לכם תקראו על אמת ועל התמודדות ועל להיות נכון לעצמך כאן.

10. Khruangbin – Con Todo el Mundo

a4178091556_10

להקה מטקסס אשר מורכבת משלושה חברים – Laura Lee על הבס, Mark Speer על הגיטרה ו- (D.J.  (Donald Johnson התופאי. השם מתאית – פירושו חרק ממונע או אוירון או משהו בסגנון… אליהם התוודעתי עם האלבום הקודם והראשון שלהם… אלבום טוב אך משהו מיסגר אותם אצלי כמוסיקת מעליות כזו, מהאלבומים אשר עוברים להם כעלי שלכת על פני מים רבים, מכייפים משהו באוזן אך לא מבצעים תהליכים מורכבים של חשיבה, של רגש וכו'… בכל זאת סימנתי לי את הלהקה ואת פועלה על מנת לבחון את המשך דרכה… טוב שעשיתי כן כי האלבום השני – האלבום הנ"ל, הוא אלבום של סלסולים, של המון חום, של דבקות במטרה, של קולות שאולי לנו הישראלים מוכרים יותר, של סינתזה בין תרבויות, של כיף – הנה ההוכחה הניצחת שאלבום אינסטרומנטלי, מוזיקת רקע יעני, יכול להישמע מעולה – זה התחיל כשלישיה אשר אמורה להביא לנו Surf Rock והמשיך עם השפעות   Chill out ,Funk, Soul וכמובן גרסה מערבית ל-Molam אותה סוגת מוסיקה שבאה אלינו (באמצעותם) מתאילנד… אז מה יש לנו כאן, גיטרה קלילה ומנוהלת היטב, קווי בס גסים וכמו מעניקים עריסה לאותה התנהלות קלילה ואותו תיפוף שנע לו בין ג'אז ליותר רוק לפי הצורך ותזוזת האגן… יש פה אלבום שניתן לשמוע ברקע, ניתן ממש להאזין לו עם מלוא תשומת הלב (והוא נפתח מניסיון) ואף לענטז קלות לצלילי ה- Fאנק האוריינטלי הכבד הזה (לעיתים נשמע שיכלו להיות להקת הבית של זוהר ארגוב אי שם בשנות השבעים העליזות – עם קיסר כאורח…) – תענוג – כך כתבתי בעבר על האלבום הזה – אני מחזק את ידי לגביו, עדיין…

9. Jess Williamson – Cosmic Wink

a0048118380_10

מדובר במכשפה חברים, תקשיבו לשיפולי הקול, יש ויברציה קונסיסטנטית באלבום בין פולק נעים סטייל ג'וני מיצ'ל לבין משהו הרבה יותר פסיכדלי, אף אם הוא לא נשמע, משהו אפל טמון בבטנה של הבאר הזו – הדיסוננס בין הליריקה הקייצית לבין שמות השירים והאווירה לעיתים שממחישים עידן חורפי משהו… בדיוק סיימתי לקרוא ספר על עוצמה נשית בשם "החיים הסודיים של הדבורים" – האלבום ליוה אותי – האופל האנושי מחד ומאידך ההתמודדות היומיומית, היכולת הנשית לעבור מהמורות שלא באופן כוחני – כך מרגיש לי האלבום הזה…

והשיר הזה שבר את ליבי –

8. Gruff Rhys – Babelsberg

a0577288526_10

עוד אלבום דיסוננסי, Rhys הרכיב אלבום בו כל הלחנים הולבשו מעבר למערך המערבי הקבוע של תופים, בס, גיטרה, קלידים וכו' אף על תזמורת של 72 נגנים – ה- BBC National Orchestra of Wales, יש לזה נימה מאוד אופטימית וציוצית משהו למרות מילות השירים אשר עוסקות בעולמנו הדיסטופי, הסטירי, עד כדי בוז… אני אוהב את Rhys הרבה יותר לבד מאשר תחת כובעה של להקתו "חיות שעירות ביותר" ובאלבום הזה עוד יותר… האלבום הזה הוא מסע, אולי של Rhys, דרך נוף אמריקאי תוך רטרוספקטיה היסטורית וספקולטיבית אשר מניחה לפנינו את מצבה העגום של האומה… וואחד מסע…

7. Jorja Smith – Lost & Found

Jorja Smith_ Lost & Found

אתה לא יכול להאזין לה ולא להיות מסונוור מהביטחון העצמי שיש לגברת הצעירה הזו, ועם קול כמו שלה זה גם מובן, פופ ו- R&B במובן הטוב של המילה, עם מחשבות אימפרסיוניסטיות, כאשר שאלת המי אני עולה כמעט בכל מקום – אולי לא סתם נקרא האלבום "אבדות ומציאות"… אני מוקסם מהיכולת הווקאלית שמזכירה את איימי ווינהאוס וגדולות כאלו… האלבום כולל ארבעה שירים שיצאו לפניו וכולל שיר לגרם לי לעופף בעיכוז מסתורי אל על… והיא לא נותנת לכל ההיפ הופ השיווקי, הפופ הנמוך להשפיע עליה, יש לה קצב שלה, בוגר… בקיצור סיפור אהבה, לא קשה להתאהב אגב, תראו…

6. The Great Lake Swimmers – The Waves, The Wake

51GlZF-EdXL._SS500

טוב יש לי חולשה לחבריה הלא עליזה הזו. להקה שהולכת איתי מאז ומעז… הקול של Tonny Dekker שמחבק ובוכה איתך ביחד, עם הצלילים האלה של שילוב של כל מה שאני אוהב, של בחוץ רוגע… אכן לא האלבום הכי הגדול שלהם, אבל יפעת ערב אחת, קרן שמש שנחתה עלי בעודי מאזין לאלבום הזה מול ים פתוח וכחול, הכניסה בי אהבה רבה לכל מה שקורה פה… האלבום, ורק לאחר מכן שמתי לב, ללא מרכיב מטריאלי בסוגת מוסיקה זו – גיטרה אקוסטית – שוב לא מורגש לאור ערש הילדות שהציעו לנו דקר וחבריו – אגם גדול, המון…

5. Langhorne Slim – Lost at Last Vol.1

a0164633373_10.jpg

גילוי נאות – האלבום יצא בנובמבר 2017, אך נחת על אוזני רק בשנה זו, וזו היתה נחיתה רכה ונעימה אשר לא יכולתי להתעלם ממנה… אז הוא פה הבחור הזה שהכרתי כאמור רק בשנה זו. שוב צלילים של פעם, של חופש, של געגוע לפשטות, לתקופה אנלוגית. לנגהורן הגיע אלינו מנשוויל – בשפת אימו ואין מה להוסיף:"Everyone's searchin' for something better around every corner, but it's already right here," We're all born whole – through livin' we fall apart…" – ואידך זיל גמור…

4. Phosphorescent – C'est La Vie

a4231395474_10

שוב אדון שאני מחבב בצורה עזה… האלבום האחרון שלו היה חלק ממצעד קודם וזה פה… Matthew Houck הוא קול נדיר, השבר שיש לו בקול הוא קריעת ים סוף, הוא צעקה מהדהדת מימי הביניים, מפה זה מתחיל ורק הופך להיות טוב יותר. מאז האלבום הקודם הוק התאהב (האלבום הקודם היה בעקבות כאב לב מפרידה), התחתן, עזב את ניו-יורק לנשוויל, הפך להיות אב, כמעט איבד את חייו בתאונה ימית ובנה במו ידיו את האולפן בו הוקלט האלבום הזה. לא רע בתקופה של 5 שנים. למרות זאת עדיין אותו צליל שובבי נשמע… תענוג צרוף. בחרתי את השיר הזה אבל יש פה לפחות עוד שלושה שמככבים מבחינתי ברשימת שירי השנה… אמרתי תענוגות?

3. Cat Power – Wanderer

a3774011339_10.jpg

מאז שאני זוכר את עצמי הקשבתי למוסיקה. לאורך זמן לא מבוטל הייתי מאוהב קשות בשלוש יוצרות… האחת היא Chan Marshall הלא היא Cat Power, הלא היא זו שאלבומה כיכב לי בלב שוב השנה. שוב יש משהו בקול שלה שגורם לי לרצות לחבק, להיות אדם טוב יותר…

היא נעלמה לאחר לידת בנה ב- 2014 ואף חשבה להפסיק, לעקור לאוסטרליה ולהחליף שמה לבת'… כמה טוב שהמוסיקה חזקה ממנה והיא נותרה עימנו בוערת. עם המינמליזם שרק היא יודעת לשדר, מנקודת מבט של אישה, וואוו איזו אישה… נזכרתי מדוע כילד הייתי מאוהב. כל כך חזק וחלוש בו זמנית, כל כך נכון, גולמי ואמין. ונראה שמרשל מזכירה לעצמה באלבום זה לעצמה מי היא – השיר Woman אינו שיר העצמה נשית אלא שיר שמושר כלפי עצמה, אני ומילתי… וזה מהדהדדדדדדדד…

2. Sunny War – With the Sun

a2498792661_10.jpg

השנה התחילה עבורי עם צלילי אלבומה של הגברת האדירה זו – סידני לינדלה וורד – והאלבום הזה ילך איתי קדימה, אני רואה עצמי ישוב על כיסא נדנדה מאותגר קימה ומחויך לשמע הצלילים עוד עשרות שנים… שוב המקור הוא נשוויל, עם רגש שמסתלסל, עם סיפור חיים לא פשוט, מצולקת ושרה, וכל זה נסוך שם, מונח על מגש זהב… שוב מינימליזם הוא דבר כל כך קשה לביצוע, הבאתי פה ברשימה כמה שניסו והצליחו, אבל אף אחד לא הצליח כמו סאני… ויש פה לפחות חמש שירים שהם שירי השנה, אז תעשו לעצמכם טובה גדולה הניחו אותה על הממברנה ותתעלו…

השאלה בשיר הראשון היא שאלה שצריכה להישאל כל בוקר בהקיצנו והאנושות תהיה טובה יותר – "?How would you know you had a heart if it wasn't broken"

 

1.The Bones of J.R. Jones – Ones To Keep Close

a0276776332_10.jpg

זה האלבום שהכי דיבר אלי השנה – הטירוף השקט הזה של Jonathon Linaberry – אין לו גבול, הוא בקתה מעץ אשר נשענת על צלילים באיזור מפורז מאדם, מושלג, רוחות הן כלי נגינה, אוושת רוחות בעצים מרוחקים, מקום, ריח, רגש… מהצליל הראשון – הוויה…

אז הנה מופיע לו JR ובאבחת קול מוקמות עצמותיהם (ואין פה רמיזה חלילה למותם או למשהו קרוב לזה – אז תזרמו…) של Son House, הבוס (הלא הוא ברוס ספרינגסטין), תום וויטס עולה ממגרסת אבנים, דן אורבך (מה- Black Keys) וגם Willie Thrasher היה שם, כן וגם Koko Tylor ועוד כאלו שלא הצלחתי לזהות בערפילי אישון הליל – והכרכרה נהוגה על ידי לא אחר מ- Howlin Wolf ולידו אוחז בקבוק ויסקי דשן Blind Lemon Jefferson – כל אלו מתחילות לילל לכדי יצירה אחת שלמה של איש אחד – האמת שכל מילה שלי תשקר…

וזה –

ואחרון שיתחלק טוב –

תאזינו, כן ירבו ולשנה טובה יותר אינשאללה…

 

הודעה מהדב

אז כמו כולם נרשמתי ל- Spotify וזה כמו רצה להוכיח לי ניפק לי הנה וכהנה אלבומים, שירים ושאר ירקות… אבל לעיתים, נוחת לו תו אחד, צלילון, מצטלצל בדיוק בזמן ובמקום, עם הריח המתאים, כמו נולד לאותו רגע…

משהו בשיר הזה מכשף, הקצביות הרפטטיבית שלו, הקלילות של הגל הזה שהולך ובא, המעגליות שלו, העצובה, זו אשר כאילו בסתירה עומדת אל מול המילים – מילות של תקווה – הנה הר אחד אומר למשנהו אתה יודע שאנו יכולים לברוח מכאן, להיעלם… כמו מחזיק בשתי קצות חוט שלא יתחברו לעולם…

שהרי על מנת שיתרחש נס אמור אדם להאמין בבלתי יאמן, ללא אותה תקווה מפעמת, ללא הרצון, איך יתקבצו להם כל אינסופי ה"ישים" וייצרו יש אחד – הלא הוא נס…

ומצד שני טען כבר סופוקלס – "אמנם התקווה המשוטטת עומדת לרבים בצרה, אך דרך-כלל אין היא אלא תרמית של יצר קל-דעת, ועיני האדם נפקחות רק כשהוא חש שהרגל נכוית באש"…

והרי הגבול בין ניצוץ בעיניים לבין גיחוך לעיתים מזערי עד כדי לא מורגש…לא יודע מחשבה שכזו…

פעימות הלב וזכרונות מבית אמא

אמא רוכשת קסטה, תוחבת למגירת הטייפ דאבל קאסט, צליל ספוג קיטורי בישול, ילד חוזר מבית הספר, מקשיב לקולות הרקע, לרעשים שמסתלסלים להם ונעלמים עם צעירותו, נצמדים לעור, מחלחלים פנימה… רבים מזכרונות הילדות מלווים אותנו עד היותנו "חמורי אדם" (וגם לאחר מכן) – אצלי רשומים הרבה צלילים, ממוסיקה קלאסית ואופרות ועד הגבעתרון שפילחו לי את האוזן, אבל אלבום אחד שכנראה רשם לי גם בנפש ואני עד היום חוזר אליו – נתנאלה – "על גן אדן חלוני", משהו בקול המכשף של נתנאלה עם העיבוד בו אזני לא היו מורגלות, עם השירים והמילים הלא שגרתיות, אשר בתור ילד התאמצתי להבין – והנה הנני חמור אדם – שמעתי את האלבום שוב וקירץ לי אחד השירים היפים ממנו –

והנה אחותי שתחיה ביקשה ממני לקרוא ספר – "אמנות ההקשבה לפעימות הלב" של יאן-פיליפ סאנדקר – ואני נכנסתי לתוכו וכיליתי אותו והוא אותי תוך שעות ספורות… והכל התחבר…

נתנאלה דוקרת את מילות הסיפור – אותה ספינה ששטה ועולה, על הנודדים בין חושך לאור, על הזמן ששובר ומאחה כאחד, על הבדלי הזמן, על המצוי והנעלם, על הערגונות…

"את עדיין זוכרת את שבילי הסתיו!
עננים כיסו על דרך טרם שעזבת,
ומשחר עוברת על פני העונה!
ממתינה, לא ממהרת מחכה שנה"…

ופעימות הלב – על שניים עם מגבלות, אך עם נפש מוגדלת ואיך לא, על אחת שבקולה מנתבת פסיעה פסיעה כנתיב אל, על אהבת אמת, על אמונה באהבה, על זרע האושר שטמון בפוטנציאל האנושות הזו – על היכולת להרגיש… על היכולת של לצאת מעצמך ולתפוש את הזולת במשקפיים אובייקטיביות… על היכולת לאהוב ולהאמין מבלי לגוע…להמשיך לחקור ולאחר אותה חקירה מקיפה להגיע למקום ההתחלה ולהכיר את אותו מקום, אותו אדם מהתחלה…

וכמה ציטוטים שכנראה יגרמו לכם לקרוא ולשמוע את נתנאלה כאחד –

"מדוע אינך יכול לראות?"
"מי טוען שאינני יכול לראות?"
"סו-קאי. היא אומרת שאתה עיוור."
"אני?עיוור? לפני שנים רבות אבד לי מאור עיני, זו אמת.
אבל איני עיוור. אני רק רואה בצורה אחרת. המהותי הוא בחזקת בלתי נראה בעיניים."

על היכולת להקשיב לפעימות הלב שאינן משקרות… על היכולת לחשוב דרך הלב (בניגוד למוח)… "יש רק כוח אחד חזק מפחד. האהבה."

"את צוחקת. כמה יפה את. אני מתכוון לזה ברצינות. האם את מאמינה באהבה,יוליה?"
"מובן מאליו שאיני מדבר על אותו פרץ תשוקה שאנו חושבים של ייפסק כל ימי חיינו, זה הגורם לנו לעשות ולומר דברים שעליהם אנו מתחרטים אחר כך, זה הרוצה לגרום לנו להאמין שאנו לא יכולים לחיות בלי אדם מסוים, זה הגורם לנו לרעוד מרוב פחד מעצם המחשבה שאנו עלולים לאבד את האדם הזה. זה רגש ההופך אותנו עניים יותר ולא מעשיר אותנו, כי אנו רוצים להחזיק בזה שאין ביכולתנו להחזיק בו, כי אנו רוצים להיצמד אל זה שאין ביכולתנו להיצמד אליו. איני מתכוון גם למשיכה גופנית או לאהבה העצמית, הטפילה זה הנהנה כל כך להתחפש לאהבה אלטרואיסטית. לא, אני מדבר על האהבה ההופכת את העיוורים לרואים. על האהבה החזקה יותר מהפחד. אני מדבר על האהבה המפיחה היגיון בחיים, שאינה מצייתת לחוקי הניוון, שגורמת לנו לגדול ואינה מכירה גבולות. אני מדבר על ניצחון האדם על האנוכיות ועל המוות."

ואז שמעתי באוטו את עמירלב החדש, ההוא עם הלב המטפטף, שיודע לכתוב על דברים שרובנו, חמורי האדם, לא משכילים לראות, לחוש, לאהוב – בשיר "ירושלים" הוא זרזף בקולו המגרסתי – "איזה נצח נצחים כשהחיים קצרים"… אז הוא לא התכוון לזה כנראה אבל איך פגע?

נותר רק להזיל דמעה…

חזון העצמות של J.R

אני די בטוח ש- Jonathon Linaberry לא חשב על חזון העצמות היבשות – אותה נבואה מספר יחזקאל, כאשר הגה את שם הבמה שלו – The Bones of J.R Jones אך הוא שיחק לידי עם השם…

a0276776332_16

כמו בני ישראל אשר קרמו לעיני יחזקאל עור וגידים כמשל ליציאתם לארץ אבותיהם, כך גם האלבום הזה האחרון שניפק לנו JR הפיג לי שממה, הפיח לי תגלית ובעיקרון העשיר את רגעי האושר שלי בתקופה האחרונה…

אז הנה מופיע לו JR ובאבחת קול מוקמות עצמותיהם (ואין פה רמיזה חלילה למותם או למשהו קרוב לזה – אז תזרמו…) של Son House, הבוס (הלא הוא ברוס ספרינגסטין), תום וויטס עולה ממגרסת אבנים, דן אורבך (מה- Black Keys) וגם Willie Thrasher היה שם, כן וגם Koko Tylor ועוד כאלו שלא הצלחתי לזהות בערפילי אישון הליל – והכרכרה נהוגה על ידי לא אחר מ- Howlin Wolf ולידו אוחז בקבוק ויסקי דשן Blind Lemon Jefferson – כל אלו מתחילות לילל לכדי יצירה אחת שלמה של איש אחד.

לא הכרתי את JR והנה נפתח לי ים ושמו Spotify ובים שטה לה רפסודה עם אדם בעל קול של דרשן, מטיף, כזה שסוחף המונים, מעין חלילן אשר קולו נשמע ותו לא… עם גיטרה פשוטה בעלת פרייזים של בלוז, מחיאות כפיים מרוחקות, פסנתר מעונה מצד… והתחושה היא של משהו היולי, מוטרף בקצוות, מהוקצע, מעין אנדרלמוסיה אורגנית של צלילי דמדומים עם טעמו הרטוב של הבוקר לאחריו…

JR טען בראיון כי הוא נאבק רבות תוך יצירת האלבום בחוסר הביטחון היצירתי שלו (לא שאני מבין איך יוצר שיוצר יצירה כזו יכול להרגיש חוסר ביטחון…) והוא שלם עם האלבום הרבה יותר מאשר האחרים שלו שכן כל בחירה היתה "painfully deliberate and intentional"… ואכן לאחר מאה השמעות ויותר – יש שם אינדיאני קטן שמחולל ומגמגם קולות אשר משתכשכים בעשן המדורה ועולים השמיימה… יש שם משהו פשוט מאוד, כמו רגב אדמה, אבל עם כל הפיתוחים שיכול להגשים רגב אדמה, להכיל חרקים, שורשים, קוצים, מיני יונקים… להכיל הכל… ערש אדמה.

והוא מפתיע כי השירים אינם דומים יש משם ומפה, והנה הוא מאנפף, הנה הוא מושך, הוא מנביט, עשבי בר, ניחוחות ועוד שאר שיקויים…

והנה אני הקטן מסכית, מדמיין, מניע ראשי לצדדים, מגורה מחשבתית ומודה על יוצרים, על יצירות, על מוסיקה שיודעת לייצר כאלו רגשות אצלנו, על כך שיש חזון, שגם עצמות יבשות יכולות להתרומם אם רק נהזה, אם נצייר בעיני רוחנו, אם נמשש גוש אדמה תוך תפישת כל מה שהוא מכיל…

והנה כאן כל האלבום. וואחד חזון…

ברגע שכזה

וכך היה שמועקה זעירה ותזזיתית אחזה בי… וכמו תמיד אברח לעולם הצלילים על מנת להירפא… הנה אני מול הטיוב ופתאום צמרמורת אוחזת בי, המילים ראשוניות אך כאלו שליפפו לי את הלב בעבר, יכול להיות שזה זה?

וואוו, זה אכן זה… זה מהאלבום שאני אולי הכי אוהב של Pedro De Lion, הלא הם בעיקר David Bazan, עוד טרובדור מילים, מאלה שמילה אחת שלהם פותחת צוהר לדבר שהוא שלם הרבה יותר, אבחת מילה אחת שמשסעת לך חצי יום של מחשבות… וכך הוא השיר הזה… תאזינו למילים – כל כך הרבה עבר, כל כך הרבה עתיד לא ברור, מועקה, תחושה של אין אונים… המספר, הכבש השחרחר, עומד לו בנעלי בית סוהר, בלבוש של מכבוש ומבכה את הוריו אשר מבכים גם הם את אובדן הבן הטוב… והנה הצמרמורת… כל כך הרבה שמעתי את השיר הזה של בזן, הגיטרה המתגלגלת הזו של בזן (שניגן בכל הכלים באלבום ההוא – Winners never Quit) – והנה ביצוע אחר, הרבה פחות נחרץ, תחילה חשבתי אולי זה מאבד את הרגש של אותו אסיר כעוס שעומד אל מול תמונה שבורה  וליבו מדמם, אך לא ברור אם מכעס על עצמו, על הוריו, על האיש למעלה שצוחק ומבטו שלוח לצד אחר – אבל המנצ'סטר אורקסטרה, אשר האלבום האחרון שלהם כיכב לי בלב וברשימת אלבומי השנה שעברה אותנו מזה ביעף, אספו אליהם ציפור שבירירית בעלת כוחות על טבעיים, Julien Baker, ולפתע פסנתר נגוע הומה, קול נשי מלטף את אותה תחושה כאובה, פתאום למרות סיפור מנקודת מבט, נגלה אור מכיוון אחר, והנה Andy Hull, עם קול של קריעה ובליה, קול שכמו מקריין את סיפור בריאת העולם…

ולא יכולתי עוד…

שניים אוחזין

שנה חדשה… ינואר כבר ניפק לי שני אלבומים שהסתלסלו לי בלב… מי יתן וסימן הוא לבאות…

הראשון הוא של להקה בשם Khruangbin מטקסס המורכבת משלושה חברים – Laura Lee על הבס, Mark Speer על הגיטרה ו- (D.J.  (Donald Johnson התופאי. נו אז שאלתי גם אני מהו השם המוזר – לאור ההשפעה הרבה (אשר נשמעת גם במוסיקה) השם לקוח מתאית – פירושו חרק ממונע או אוירון או משהו בסגנון… אליהם התוודעתי עם האלבום הקודם והראשון שלהם… אלבום טוב אך משהו מיסגר אותם אצלי כמוסיקת מעליות כזו, מהאלבומים אשר עוברים להם כעלי שלכת על פני מים רבים, מכייפים משהו באוזן אך לא מבצעים תהליכים מורכבים של חשיבה, של רגש וכו'… בכל זאת סימנתי לי את הלהקה ואת פועלה על מנת לבחון את המשך דרכה… טוב שעשיתי כן כי האלבום השני – Con Todo El Mundo הוא אלבום של סלסולים, של המון חום, של דבקות במטרה, של קולות שאולי לנו הישראלים מוכרים יותר, של סינתזה בין תרבויות, של כיף – הנה ההוכחה הניצחת שאלבום אינסטרומנטלי, מוזיקת רקע יעני, יכול להישמע מעולה – זה התחיל כשלישיה אשר אמורה להביא לנו Surf Rock והמשיך עם השפעות   Chill out ,Funk, Soul וכמובן גרסה מערבית ל-Molam אותה סוגת מוסיקה שבאה אלינו (באמצעותם) מתאילנד…

אז מה יש לנו כאן, גיטרה קלילה ומנוהלת היטב, קווי בס גסים וכמו מעניקים עריסה לאותה התנהלות קלילה ואותו תיפוף שנע לו בין ג'אז ליותר רוק לפי הצורך ותזוזת האגן… יש פה אלבום שניתן לשמוע ברקע, ניתן ממש להאזין לו עם מלוא תשומת הלב (והוא נפתח מניסיון) ואף לענטז קלות לצלילי ה- Fאנק האוריינטלי הכבד הזה (לעיתים נשמע שיכלו להיות להקת הבית של זוהר ארגוב אי שם בשנות השבעים העליזות – עם קיסר כאורח…) – תענוג.

אלו שתי הפיסות שמצאתי והן לא מהאהובות עלי באלבום… תענוג אמרתי?

השני, עוד אחד שאני מקפיד לעמוד על חומריו, אבל גם הוא עד כאן לא נגע לי באיברים הפנימיים… Nils Frahm הוא פסנתרן, מפיק, מלחין ואלקטרוניקאי מוערך ביותר. מוסיקה אלקטרונית, יש לה בעיה מובנית לתפישתי, כאחד שמחפש את הריגוש במוסיקה, את הנגיעות העצביות הללו, ככזו מוסיקה זו כבר מפגרת, ולכן על האלקטרונאי לבצע איזוהי מניפולציה נוספת, יש רבים וטובים שעושים זאת, Frahm הגדיל לעשות זאת באלבום האחרון שלו שיצא החודש – All Melody – לדעתי האלבום אולי אחד הנגישים שלו אבל בשבילי, כשלעצמי, הכי טוב שלו – שמעתי אותו אולי מאה פעם כבר, באוזניות, יצא לי הלב והתעופף לו כפרפר, מעין משב רוח על פני ים, לבד, לא מתחנף, פשוט קיים כמו לוויתן שגומע מרחקים בלא הפרעה… כמו החיים הכל מהכל בו זמנית, כל הזמן – היסחפות בזרם, עם טפיחות של כל הנקרא על הדרך…

Frahm שלף את הארסנל הרגיל – פסנתר, עוגב, סינטי, כלי מיתר, כלי נשיפה אשר הוקלטו יחד איתו במבנה מיושן במזרח ברלין (מה שנותן ארשת עגמומית וחורפית לסיפור) – במשך שנתיים בנה את האולפן, שמע, האזין, יש באלבום הרבה משחקים של שקט וחללים, צלילים מוחלשים, מתרגשים, שנמשכים לאוזניים… והנה לפתע מקהלה לונדונית בקולות רקע אנושיים – כאילו הכל הוקלט ועבר איזשהי אימפלמנטציה דרך קני סוף המרופדים בנוצות – זה מרגש… הנה לכם הרהור מוסיקלי, עם קדירות וחום בדפנות… הכל נמסך יחד, הוליסטי, על הקו הדק של דמיון ומציאות, הכל מלודיה…

וזה מה שאמר Frahm עצמו על האלבום –

“In the process of completion, any album not only reveals what it has become but, maybe more importantly, what it hasn't become. All Melody was imagined to be so many things over time and it has been a whole lot, but never exactly what I planned it to be. I wanted to hear beautiful drums, drums I've never seen or heard before, accompanied by human voices, girls, and boys. They would sing a song from this very world and it would sound like it was from a different space. I heard a synthesiser which sounds like a harmonium playing the All Melody, melting together with a line of a harmonium sounding like a synthesiser. My pipe organ would turn into a drum machine, while my drum machine would sound like an orchestra of breathy flutes. I would turn my piano into my very voice, and any voice into a ringing string. The music I hear inside me will never end up on a record, as it seems I can only play it for myself. This record includes what I think sticks out and describes my recent musical discoveries in the best possible way I could imagine.”

הצליח לו…

סוף שנה

שנה מצחיקה, המון אלבומים של בניה הטובים של האנשות יצאו השנה – אלו שציפייה וחיכיון הסתופפו לגביהם בליבי, ולפחות אצלי היתה הרגשה של חוסר עניין – לא שלי אלא שלהם – קחו למשל אלבומים של The National, David Bazan, Destroyer, Father john Misty, Iron and Wine ועוד – כולם מבחירי ליבי ברגיל, ואיכשהו ישנה תחושה של שובע או חוסר רעב, של חוסר מאמץ, של הכל מאותו דבר מידי לגביהם… איפה הניצוצות, איפה?  מקווה שזה אני ולא הם… זה אולי נתן לי תנופה להקשיב לדברים אחרים וחדשים ולא להתמגנט כמו עש לאור לשמות הגדולים. אז הנה רשימה שעשתה לי את זה השנה (אין להתייחס לסדר הכרונולוגי שכן ביום מסוים, מספר 30 יכול להימצא ראשון או שני או עשירי – בקיצור מספור זה לעשיית סדר ומה לעשיית סדר ולקצב הלב?) וכן היו עוד הרבה, ואם הייתי כותב זאת ביום אחר, תחת תאורה מובדלת אולי הרשימה היתה נראית אחרת, אולי ואולי לא – כמו שמוסיקה הינה צליל שמתדפק ונוסע – כך הרשימה הזו פלואידית ולא יותר…

30. Fleet Foxes – Crack-Up

crack-up

מודה שמספר שמיעות ראשונות לא יצרו לי את מה שבדרך כלל הלהקה הזו יוצרת אצלי. האלבום הזה נשמע לי עמוס מדי (עדיין) הן מבחינת הנושאים והן מבחינת המלודיות. זהו אלבום אישי של האיש העיקרי בלהקה Robin Pecknold אשר עשה מסע בחייו בין היתר פרישה מהחיים הציבוריים, I Am All That I Need שר פקנולד וברוח זו היצירה הזו… בסוף המוזרות של האלבום נשאה אותי על כתפיה.  מדובר באלבום הכי מורכב וכבד של הלהקה הזו אך אם צולחים את מעמסתו מגלים דשאים מוריקים ותזמור של הוד והדר…

29. Tribalistas – Tribalistas – 

tribalistas-2017-371x371

מכירים את זה שלפעמים אנו מתאמצים יותר מדי ותוך כדי אנו תופסים עצמנו ואומרים – זה אבוד, איבדתי את זה תוך כדי מאמץ יתר, אותו רגע לא יחזור כי כיווצתי מדי… אז הנה אלבום שלא מסוגל ליפול לתוך אובדן זה – מדובר בסופר גרופ אמיתי מברזיל – Marisa Monte שהיא מלכה אמיתית חברה בפעם השניה ל- Arnaldo Antunes ול- Carlinhos Brown – עם בוסה נובה, פופ, רגאיי, ג'אז ומה לא – האלבום הראשון מ- 2002 נותר כגרורה בליבי ועדיין מצוי אצלי בכל רשימת השמעה והנה מתגדל אליו אחיו הצעיר, אותה אווירת חופש, אותו מג בירה שנשפכת לגרוני, בשמיים כחולים ושמש מזילה, וזה בפורטוגזית… היופי שבפשטות, בחוסר המאמץ, בהרמוניית הקולות – הלב נפתח…

28. Alt – J – Relaxer

220px-Alt-J_-_Relaxer_cover.jpg

אחד האלבומים המוזרים ששמעתי, לאו דווקא שנה זו. אני כלל לא יודע אם ניתן לקרוא לבלילה הזו אלבום, שירים שאינם קשורים אחד לשני, לא במלודיה, לא בקצב, פשוט לא מסתדרים – יש פה גם שירים בינוניים ומטה כמו אותו כיסוי ל- House of the Rising Sun, וקשה להרוס שיר גדול כזה, או השיר המאסף באלבום (Pleader) ושירים שנשמעים כאילו דיוויד בואי מקיש בהם מקברו הטרי (Hit Me With That Snare), לא שזה רע אבל התרגלתי למשהו אחר… אבל מצד שני יש פה נאמנות לדרך, לקיצוניות האמנותית של הלהקה מלידס, של הקולות המלטפים, של הנון- קונפורמיזם… אני מוטה כי אני מת על הלהקה הזו… זהו אכן האלבום הפחות טוב שלהם לדעתי, אך גם בו יש שכיות חמדה (3WW, In Cold Blood ,Deadcrush) שרק החברי'ה הזו יודעת לנפק, ובעיקר המעטפת – כמו מעיל ביום סגריר – שיר אהבה דיכאוני –

27. Timber Timbre – Sincerely, Future Pollution

timbre.jpg

רוצים אלבום זועם? הנה. הוא לא נשמע ככה, אלא כמו מאובן משנות ה- 80 – עם מכונות תופים וסינטיסייזרים, צליל תעשייתי משהו, אך הוא מפציר בנו – "The sewers overflowed, while everyone was on Instagram" – והוא דוקר בדיוק – המוסיקה נשמעת כמו איזה Jazz Lounge אבל הקשבה קרובה לצלילים, לאמירה, מוכיחה אותנו על בעיותינו. מדובר בלהקה שנשמעת על תפר של הרבה סגנונות וזה היופי – יחד עם זאת היא מצליחה להעמיד ביקורת מבלי לחפור את המוח (כמו למשל Father John Misty אשר באלבום האחרון הלך חפיר מדי לטעמי). איכשהו האלבום למרות האמירה הברורה, נשמע חלומי, ההפקה, משהו בקול המונוטוני משהו של Kirk, העטיפה של האלבום – משהו פתאום דורך אותך באדישות מוגמרת כלפי הדרך בה האנושות שועטת בה… לפעמים נשמע כמו דיוויד בואי, כמו ניק קייב, לעיתים כמו חלום של דיוויד לינץ' ובסוף את מתמכר לאלבום הזה… ללהקה הזו…

26. ORI – 1986

a2697393230_10

אורי אלבוחר המכונה ORI, זמר ויוצר ירושלמי בעבר וברלינאי בהווה יצר מעשה טוויה, של עכביש, לקח לחשושים, אמירות, שכבות על שכבות, ממיסות, את הכל מסביב – מושלם ללילה שקט… אלקטרוניקה זעירה, עמוסה אך ממש לא מדי, ואם שומעים באוזניות הרי שיוצאים להם גמדים ומרקדים קלות על דפנות האוזניים, פטריות, רמשים ועוד שאר מינים…

25. Charlie Cunningham – Lines

Charlie_Cunningham_-_Lines.jpg

אינגליש-מן בסביליה – יש הרבה מרכיבים שאני אוהב בשירה ובמלודיה הקרה האנגלית, וכאשר זו פוגשת בדרך אנטי-סינטזית בחום הפלמנקו מסביליה שבספרד ובניחוחות השוק כנראה נוצר מפץ של יופי, עם פריטות חזקות, עם שירה מופנמת, עם הרבה הקשבה לתרבות עצומה ושונה ועם המון שירים מעולים – האלבום הראשון של צ'ארלי תפס אותי בהפתעה ונסך בי הרבה שעות של שמיעה רצופה וענוגה – כתבתי על זה כאן למרחיבים מבינכם…

24. Floating Points – Mojave Desert

mojavedesert.jpg

סם שפרד וחבר מרעיו לקחו נושא – מדבר מוהאבי בקליפורניה, הקרוי על שמו של שבט אינדיאני שנהג לחיות שם. הוא עטוף הרים, מתחתיו זורם נהר – מקום מוזר – ואת כל זה תוחלו לעצום אוזניים ולשמוע בעיניכם על ידי הקלקה על משולש ה- Play. אלבום אמביינט, פוסט רוק (הפצצתי עם ההבחנה) – האלבום מבוסס על סרט קצר ששוחרר, או אולי הסרט מבוסס על האלבום. שפרד, מותח את גבולות המוסיקה שלו, את הסגנון שלו, כי האלבום הקודם שהיה אחד מאהובי ב- 2015 נשמע אחרת לחלוטין… מה שגרם לי להעריך עוד יותר את האלבום הזה – הצליל המתרחב הזה, מרחיב את האוזן וממגנט אותך עד כדי שאתה מרגיש שם… התפוצצות של יהלום…

23. Hauschka – What If

download (2).jpg

אלבומו השמיני של הפסנתרן מלחין הגרמני Volker Bertelmann. מדהים אותי תמיד איך האיש הזה מגיע למקצבים של טראנס עם לחיצות על פסנתר, ולחיצות על חלקים אחרים של הפסנתר, אבל מה שיוצא גורם לך לחשוב שיש מעבר, וזו המוסיקה בסופו של דבר, היא הדבר שמעבר, מעבר לשתיקה, לדיבור, ליומיום, מעבר למוכר והסטנדרטי, מעבר להכל – הסכיתו ושמעו – כל אלבום של הברנש הזה כנראה יכנס לרשימה כזו או אחרת שלי…

22. The Album Leaf – Between Waves

a1816921642_10.jpg

עוד אחד שאני מקפיד עליו, Jimmy LaValle – הפעם לקח את זה לבד – מדובר באלבום מלא שלו – עם נימה מרגיעה של אלקטרוניות שמותחת את קו המחשבה, יש באלבום רגעים כאלו של ריקודיות המתעצמת לבהלה, לאבל, מתדפקות לכדי פתרון – כאילו מתריסים כנגד כותר האלבום, לא בניסיון לתמרן בבטחה בין הגלים, אלא בעצם לחבק אותם. הצלילים רוכבים על המים המלוחים, על ציצית הגלים, יוצרים שכבת לובן המתרפקת לבסוף על החוף וחוזר חלילה…

21. Ore – Belatedly

download (3).jpg

ORE הוא פרויקט של סם אנדרווד, נגן טובה. כן טובה, מישהו חשב לפני כן שנגן טובה יכול להחזיק לבדו, עם תמיכה קלה בצדדים, אלבום שלם? בא האיש והוכיח… ואולי באיחור רב (לפחות מבחינתי) כפי שרומז כותר האלבום. אז בגיל 35, אותו גיל, שיותר תאים מתים מאשר מתחדשים בגופנו, ולאחר התחלה של האלבום שהתאחר לאור מות אביו, זנח אנדרווד את עבודתו היומית, את הגיטרה והתחבר לצינור, וואוו איזה צינור…  תרכובת של מתכת דום ופליז נמוך. תקשיבו לנשימות בין נשיפה לנשיפה, אלו רגעים שאתה מוקיר על היותך בן אנוש… ענק…

20. Elbow – Little Fiction

2017_elbow_LittleFictions_010217

אני אוהב את הלהקה הזו שממשיכה בדרכה בלא ששוקטת על השמרים… האלבום הזה הוא הכי שמח של הלהקה האנגלית הזו עם ניחוחות של עצב על פתיליה. למה שמח? כי גאי גרבי, הקול שמאחורי הלהקה התחתן, הוא מאוהב, אז כל הלופים מתחדדים וחוזרים לנקודה האלמותית של תחילת האהבה, וזה עושה טוב, זה עדיין עדכני ונושך כמו שהם יודעים אך עם חלון כזה בסוף, שנפתח לעבר עתיד טוב יותר. אלבום שהתנגן לי המון השנה, בעצם כמו כל אלבום שלהם…

19. Deerhoof – Mountain Moves

a0610116977_10.jpg

מודה ומתוודה שאני נדבק יותר למוסיקה מורבידית, עצובה, כזו שמושכת לך מיתרים מהלב עד סף קריעה. אבל גם אני לא יכולתי להיות אדיש להר געש השמחה על סף הטירוף של החבריה העליזה הזו מסן-פרנסיסקו. קשה להגדיר את העניין הזה, או את הלהקה הזו בכלל, נראה לי שניתן להגדירן כ"לא קונבנציונאלי", על סף הקקופוניה לעיתים, מלודי, משוגע, מתוח – אין חוקים… אז הפסיפס הזה ליווה אותי במכונית כל בוקר הרבה שנה זו – קירץ לי תחילת יום מוצלח, עם שלושה כיסויים, כשישה שיתופי פעולה – כזה שמקשה על מוח כמו שלי לעקוב אחרי… אבל מי צריך לעקוב – רק לחייך… וכש-Satomi Matsuzaki, סולנית הלהקה הזו, עם הקול הכמעט צורמני שלה טוענת במפגיע “celebrate the future that you could have saved" ומבלי להבין זאת עד הסוף, אני מסכים…

18. Grizzly Bear – Painted Ruins

600x600bb-10

עוד להקה שהיא אב מזון, עוד פעם ניגשתי אל האלבום והתאכזבתי בראשונה, ולאחר מכן השתחרר לי שם משהו – מדובר ביצירה עכשווית, בעולם הפלסטיקי בו אנו חיים, עם ליצנים כמלכים וגיבורי תרבות של שקל וחצי, אפילו ההריסות מצוירות, הכל מעוגל, הכל מונחה מטרה, אתה מקשיב וכמו חש את הקולות המביכים, המראות והטעמים של העונה, הכל מלווה באוירה של אם נשב בלא מעש, אדישים, ונביט הרי לא יקרה כלום… נקבל את החורבן כעובדה בה מצוי היקום וחיינו יסובו סביב רעיון זה – מידי פעם יש גם נבירה במימד האנושי האישי הקטן… זהו אלבום של הקשבה, של הרמת דגל – עם אחד הקולות היותר מהדהדים כיום של אד דורסט, נראה שכמעט נוח להסכין לאיזה חורבן קטן… איפשהו, אני כן חושב שהאלבום מהודק מדי, אולי על מנת להדגיש את האמור מעלה, אך בכל מקרה מדובר באחת הלהקות היותר מיוחדות, אלו שבתו הראשון אתה יודע שזה הם, אך שלא כמו רבים עדין אומרים ומחדשים.

17. Tony Allen – The Source

Tony-Allen-The-Source-1200x1200.jpg

עוד ענק, הוא כמו ניל יאנג, לא מפסיק, כל כך הרבה שיתופי פעולה, כל כך הרבה אלבומים – וואוו. פה הוא חוזר לצלילי ג'אז קלאסיים יותר, עם תיפוף שמהדהד לך את מצילות הלב – אלבום ארצי אך מלכותי, מחדש אך כמו נוגע בהרבה נקודות בקריירה של האיש והאגדה… אלן  מתקשר עם אותם ענקים של שנות ה- 60 של Blue Note, חברים, אפריקה היא המקור,  והמקור הזה הוא מפסק לבבות… ומה שיפה שהעכוז מתחיל לנוע… איי קרמבה. ואיך אלן נשמע כמו אחד שהורעב במשך שנים להקיש על משהו – אז הוא פשוט מקיש – מעולה.

16.  Juana Molina – Halo

a1459777469_10.jpg

כמה כיף לשוטט – אז הנה חיפשתי משהו לגבי Jason Molina אחד מבכירי ליבי, והנה נתקלתי ביוצרת הארגנטינאית הזו. הנרטיב של האלבום הזה הוא שרב הנסתר על הנגלה, מבני פופ שנשפכים עם קול ייחודי, אפל עם קריצות, ספרדית שתמיד כיף לשמוע, ומלודיות שקורעות לך את הלב. הוקסמתי ולא נרפאתי מאז. נראה שהגברת אוהבת להתעסק בכל הקשור לאימה, האלבום הזה הינו ריקוד פיסח עם שדים ורוחות, בבית שלא ביקרו בו אלא קורי עכביש מזה שנים… יצירת אלקטרוניקה מינימליסטית ומהפנטת שקל להישאב לתוכה, היא פשוט מכניסה אותך לסיר ומתחילה לחממו…

15. Joe Henry – Thrum

joe-henry-thrum

על היחסים החד צדדיים שלי עם ג'ו הנרי (הוא הרי לא מכיר אותי) החלטנו יחד כאשר נחתה על אוזני יצירתו בשם Reverie מ- 2011. כבר אז אהבתי מאוד את מה ששמעתי אך החלטנו כאמור שהנרי יהא אומן שאני לא מברר אודות עברו ולא בשוטף בדבר פרי יצירתו אלא אם יוצא. כך היה גם לגבי האלבום הזה – אשר גם הוא הניב לי רגעי אושר קטנים, קורט כזה של עינוגי סיפוק שלווים ומתוקים. אז הנרי פורט על הגיטרה, כשם האלבום, יצר יופי של דבר… על אמונה, על דת ועל טבע ועל אמונה במוסיקה שהיא כמו אמונה דתית… אגב אני בטוח שיש הרבה מאחורי השירים, אני בטוח שהנרי הוא מאותם אמנים שמאחורי כל יצירה מסתתרת תמה – אבל כאמור החלטנו בעבר – הבטחנו – וכמו שבנותי אומרים לי חדשות לבקרים – הבטחות יש לקיים…

14. Courtney Barnett & Kurt Vile – Lotta Sea Lice

Lotta-Sea-Lice-1504107194-640x640

נו טוב, אין ספק שמדובר בחיבור השנה אם לא יותר מזה – ברנט נראית כמו הדגם הנשי של וייל או ההפך איך שתרצו להסתכל על זה. עזבו הכל שימו על האוזניים – מרגישים את ההערצה ההדדית של הוא אליה וההפך – שני מפגשי הקלטה סך הכל, נשמע ככה – פשוט נזרק על האוזן, עם מוטיב חוזר של שירה על כתיבה – הם מכסים אחד את השני – וזה נשמע מרגיע… זה נשמע כמו החבר המטומטם שלך שאתה הכי אוהב, לא משהו שצריך לקחת קשה או ללב, פשוט להיות איתו… אתם יודעים שלעיתים דווקא אותו חבר אומר או גורם להרגיש את הדבר האמיתי…

13. Kamasi Washington – – Harmony of Difference

DSCF1592_final_4000pxCMYK.jpg

הרבה פעמים אני שומע ג'אז וחושב לעצמי אבל איפה הלב – קשה לי יותר לאתר את מרכיב הלב במוסיקה הזו, הכל למרות שעוסק והתחיל מאימפרוביזציות, נראה מהונדס מדי (אני כמובן מדבר על הג'אז החדש). זוהי הכללה, ואולי רק על מנת להדגיש את הנקודה לגבי קמסי וושינגטון הן באלבום הקודם שלו מ- 2015 שהיה חלק מאלבומי השנה אז והן לגבי האלבום הזה – בו מושם דגש על שוניים, אם בסגנונות מוסיקה כמו פאנק, בוסה נובה, אוונגרד ועוד, ועל ההרמוניה מצד שני והכל עם הרבה רוחניות ודגש על הרבה רגש שנשפך מהכלים… כן ואפשר לקחת את המוסיקה הזו, את ההבדלים הבלתי ניתנים לגישור ולקשור אותם לאתגרים העומדים בפני האנושות, עם הלב באה המחשבה – לו הכל היה מוסיקה…

12. Jarvis Cocker and Chilly Gonzales – Room 29

jarvis_2

שני מוטרפים שישבו יחד והעלו מחשבה אודות חדר אחד בבית מלון ספיציפי ויצאה יצירה מטורפת, מה אפשר כבר לצפות. לא אכביר במילים כי עשיתי זאת בעבר. אני מת על צ'ילי גונזאלס על הטירוף המוסיקלי שלו, וחשיפתו לקוקר רק עשתה טוב. תענוג מוזר שכזה.

11. Dirty Projectors – Dirty Projectors

23DIRTYPROJECTORS1-master675

גם על האלבום הזה, או על שיר מתוכו, כתבתי. אני לא מחובר כל כך ללהקה הזו, ולא ל- David Longstreth – עד האלבום הזה. הרי ידוע שכאב לבבי מנביע יצירות מרשימות… כך גם פה, מאוד גלוי, פתוח, ללא פחד שיראו אותו שבור… מאוד נוגע למרות המוסיקה הלא פשוטה של Longstreth – איך זה שלמרות האהבה זה לא… הגשר כה דקיק שגם אהבה אינה משגת…

10. Manchester Orchestra – A Black Mile to the Surface

Manchester-Orchestra

את הלהקה הזו פגשתי אי אז עם השיר הזה שקיצר לי את המוח. מאז לא פילח לי יותר. אבל האלבום הזה, לדעתי, הכי טוב שלהם, עשה גם עשה… האלבום הזה בהחלט זכה בליבי, עם קולו המאונפף משהו של Andy Hull, מעין תוצר לוואי של נקודות ואנקדוטות בחיים – שירים מלאים, עמוסים בטקסטורה, באמירה, ובעיקר שירים מעולים, אחד אחד… המון שעות שמיעה ניפק לי זה ועל כך אני אסיר תודה… והשיר Sunshine הפך להיות המנון שלי לפני שאני נכנס הביתה לקראת הצפרדעות שלי –

I already know that I don't already know

You are the sunlight

9. This is the Kit – Moonshine Freeze

dede85ce-b9bf-4bcd-b24e-f0ed1e8030c9_15cad4ce-418d-4596-87e4-a2a1184290de_grande.jpg

אז פתאום נפל עלי השיר מטה והזכיר לי נשכחות את יופי הנעורים עם גיטרות בפארק, עם בירה וויסקי ועוד תופינים, עד אור הבוקר, שובביות שכזו… אלבום כייפי ביותר, עשיר, עם פולק, ורוק וג'אז וקול מרגש של Kate Stables,  הרוח החיה מאחורי ההרכב. ניתן לשמוע שמדובר במאמץ משותף שהוציא מלודיות אפלות ועם זאת תעלולניות שכאלה… אלבום פשוט, שכמעט והתחמק לי מהאוזן, כשיצא נתתי לו שמיעה אחת והנחתי בצד, לאחר מכן קפץ עלי כמו אומר תן לי צ'אנס – נתתי – ניצחתי…

8. The Barr Brothers – Queens of the Breakers

The Barr Brothers - Queens Of the Breakers - Cover

להקה שלא הכרתי לפני האלבום הזה. שוטטתי ונתקלתי בה ואני אפילו לא זוכר למה הורדתי,  אבל ירד. ירד ועשה לי המון חסד – אחד האלבומים ששמעתי הכי הרבה השנה… מי שאוהב את The War on Drugs יהנה מאוד – לדעתי, לעניות דעתי יש לציין, יותר טוב הן מלודית, הן מבחינת מקוריות, בעצם מבחינת הכל… שירי אמריקנה עם נגיעות בלוז, פולק שזורקים אותך לכשעה של מחשבות על מרחבים קיימים וכאלו שלא…

7. Susanne Sundfør – Music for People in Trouble

81530-music-for-people-in-trouble

אין קול כזה – היחידה שמתקרבת לזה היא שרון ואן איטן, אבל הבמה פה היא של גברת סנדפור. יוצרת אמיצה, שנראה שמשתלטת על כל ז'אנר, אם זה פופ, רוק, ג'אז – מה שתרצו (הוכחה פה). האלבום הזה בא כהפתעה אחרי פלרטוטים רבים עם פופ – הוא קשה יותר להאזנה אך המתמידים, להם תהיה תשורה – ואיזו מנחה, אלבום ענק, עם שירים שמדברים, וגורמים לך להבין שהמין הנשי הוא המין הנכון – כבר אמרתי את זה פעם – אם אני חוזר על זה כנראה שאני באמת מאמין בזה…

6. Lillie Mae – Forever and Then Some

Lillie-Mae-LP

התאהבתי – מודה ומתוודה… הקול המערב פרוע הזה, הדרומי… עם הכינור, עם קשיי היומיום -נעלתי מגפיים ועליתי על הסוס בלי לחשוב פעמיים… Lillie Mae היא יוצרת חדשה – היא גדלה בדרכים כחלק מלהקה משפחתית בה ניגנה כינור מגיל קטן – בחניונים, על גבי דוכנים – כמו בסרטים… ואז ביום בהיר איתר אותה Jack White ונתן לה את הגב וההפקה לאלבום המדהים הזה – קול בהיר עם גוונים של טל על עשב בקדמת הבוקר, עם מוסיקה כפרית, שגורמת לך לחזור לבית קטן בערבה, לזמנים שבו האמת היתה אמת ולא פלסטיק קלוף – תענוג מיושן שכזה…

5. Peter Broderick – All Together Again

a2208141386_10

הו פיטר, פיטר… מה אומר ומה אגיד – ישנם אמנים שמה שיעשו – זה יחבוט לך בלב ישר. אלבום אקלקטי של הקלטות מהעשור האחרון – כזה שנשמע כקולאז' שהורכב על הדרך תוך כדי עבודה עם כל כך הרבה אמנים בשנים האחרונות (בין היתר – Horse Feathers, She & Him). קצת חבל שהוא כזה יוצר מבוקש (לעבוד איתו) שכן הוא מוציא פחות משל עצמו, אבל כשהוא עושה כן הוא פשוט מהדהד… רוב האלבום הוא אקוסטי, ללא קולו הערב של ברודריק – אבל כמו שהוא יודע לצייר ציור, אתה מוצא עצמך שם, אם בחתונה, אם על סירה בבוספורוס, אם בכל מקום – מסוכן לנהוג עם האלבום הזה, ראו הוזהרתם, המציאות היא לא חלק ממנו… חיפשתם, אווירה, גיטרה נעימה, כינור מיופייף, פסנתר חלוש, כלי מיתר מצטלצלים… הנה…

4. Nick Hakim – Green Twins

ae770e7479e0af2b0d7d875f3d46424d.1000x1000x1.jpg

ניק חכים, הוציא שני EPs בעבר הלא רחוק אשר עשו בי שמות – הקול שלו והגישה שלו – זה סול מזן אחר, פעם בכמה שנים, אם לא יותר, בא מישהו שממציא גישה לז'אנר, משהו שנראה כה פשוט אך לא – אז הנה הממציא האחרון של הנאו-סול או כל הגדרה שתמצאו לנכון לסינטזה בין קול שלוקח אותך למיטה, עם אלקטרוניקה חלושה, עם צלילי Fאנק, R&B וסול והיפ-הופ וג'אז ו… ואז באה היצירה הזו שאי אפשר להישאר אדיש אליה – אתה שומע את הקול של חכים וזה נשמע כמו חלום נוזלי, אתה בודק שלא נשפך לך נוזל צמיגי וחמים מהאוזן, האוזן משמיעה קולות גרגור חתוליים ואתה נכנס למצב העילאי שנקרא בעגה המודרנית "אושר"… אני יוסיף צרוף… מעין הסתכלות לעתיד דרך חלון העבר… ענקקקקקקקק…

3. Mount Eerie – A Crow Looked At Me

a-crow-mount-eerie.jpg

חככתם בדעתכם איך נשמע הרגע בו הלב נשבר? שאלתם עצמכם מהו ההבדל בין לשיר על משהו שידוע, שנחווה, למשהו שחושבים שיודעים מהו? שאלתם פעם מהו עצב? מהי נפילה לתהומות רגש? לא נתקלתי מעולם באלבום כזה… נעתקו המילים מפי… פה בכל זאת ניסיתי לתאר כנראה ללא הצלחה… יוצר ענק, ששוב מוכיח את האמירה החבוטה שאירועים קשים מיילדים יצירות שגורמות לך להאמין במשהו… ריקנות קונספטואלית היא משהו מגניב לשוחח עליו, מעין ארשת חכמה ורצינית לדובר – המתח הזה בין מודעות עצמית לבין הדחף לשחרר צרחה ראשונית לתוך בור פתוח מעצים את האלבום, ומאפשר ל- Elverum (האיש מאחורי הכינוי המוזר Mount Eerie) לעצב יצירה קודרת על מוות, שהיא עדיין מלאת פלא…

2. Aldous Harding – Party

aldous-harding-party.jpg

אין הרגשה יותר טובה מאשר שמיעה של תו ראשון, קול מפתיע, פריטה היולית  – בפעם הראשונה שגורמת לך להתאהב, חזק… זה אף חזק יותר שזה קורה בפעם השנייה – סיפור שהיה כך היה. אז האלבום הראשון של הניוזילנדית הפך אותי, האלבום השני שלה הפך אותי חזרה – אני לא יודע אם אני הפוך או מיושר… הלחישות שלה, האמירות שלה, הלחן שלה, הכל מבקש, הכל מטריד ומערסל במידה שווה, צלילי קטיפה ומשי לצד בכי צורם, אני לא יודע מה אבל בא לך להיות איתה שם בכתיבה, בשירה בהכל… עם המבטא הזה שלה, עם כולה… השיר הזה נבחר אבל כל שיר באלבום הזה הוא הכי טוב באלבום…

1.Benjamin Clementine – I Tell a Fly

Benjamin_Clementine-2017-I_Tell_a_Fly.jpg

על האלבום הראשון של הענק המעופף הזה כתבתי כאן. על האלבום הזה שהוא מספר אחד עבודי שנה זו – כאן. כל  כך הרבה תרבות, הרבה פילוסופיה, הרבה מחשבה על העצמי ועל כל זה במסגרת החברתית, הכישרון שלו נוטף לכל עבר, ממש טיפות כישרון עפות מהאוזניות ששומעות את אורקסטרת האיש האחד והמיוחד הזה – עם עבר, ועתיד שעוד לפניו. לא הרבה מכירים אבל אין לי ספק שיכירו – כי זה כל כך טוב – שאין אפשרות שלא. האיש יכול לשיר אופרה ורוק, פולק, ויכול לשיר ג'אז, לדעתי אם ינסה יוכל לשיר אום כולתום – והכל באותו שיר… הוא עשה הכל באלבום הזה – שירה, לחן, נגינה, הפקה… כל שמיעה אני נדהם והולך… אתם שואלים איך בורחים מקללת האלבום השני? הנה, בורחים פנימה אל עצמך, עם הפחדים שלך, עם האהבות והשנאות, עם האנושיות שלך, והנה לפתע אתה מהווה דגם מוקטן של העולם כולו – לא סתם נאמר כי כל אדם עולם הוא… הכי טוב שאפשר…

אפילוג אודות שני אירועים מעוררי חושים…

הרבה הופעות שמעו אוזני, ראו עיני, הרגיש בהם לבי השנה – שתיים עומדות מעל הכל – רדיוהד וניק קייב. אני בסדר עם מילים אבל לא כתבתי כלום אחרי – כי הכל היה מתגמד ולא עושה חסד עם הרגעים שהושפרצו שם לכל עבר… כאשר שאלו אותי איך היה אחרי ההופעה של רדיוהד עניתי – אני בענינים אם אני נשמע מקוטע… כך אף עניתי כי קשה לצלם מהחלל ללא מצלמה מיוחדת כאשר נתבקשתי לשלוח קטעי הופעה – הכל שמור בנקודה בה טמונים רגעי לובן של אושר צרוף… רלוונטי לשתי ההופעות…

ואז אתה חושב כמה רגעים כאלו נמנעים מאיתנו, מחפשי הריגוש המוסיקלי, בשל פוליטיקות, תככים וחרא…

ושתהיה שנה יותר טובה זו הבאה, שיגיעו עוד הופעות, שיהיו עוד יוצרים ופחות פלסטיק, יותר אמת, יותר מוסיקה…

האיש והאגדה

אני יכול להעיד על עצמי כי שמעתי ועדיין שומע מוסיקה בלי סוף מאז שאני כבר לא זוכר, כל הזמן או אוזניות או משהו ברקע, בעבודה, באוטו, ליד, למעלה, בצד, בפנים ובחוץ ובכל הגוונים… אבל כמה שלא אשמע כנראה לא אשמע שום להקה או סולנ/ית יותר מ- Morrissey, כסולן או כחלק מה- Smiths. אהבתי המון, רבים היו והשמיעו ואיכשהו את הסמית'ס ואת מוריסי שמעתי יותר… זו עובדה ואני לא מנסה להסביר אותה אלא רק לחבק אותה…

gettyimages-3464817-0f3d0645-bf2b-4200-836c-6fea63a62b33

ולמה אני מספר את זה ? כי השבוע יצא אלבום ה- 11 של מוריסי כסולן, כמובן שהוא כבר מנגן באייפון שלי, ואני קצת מופתע למה? כי הוא מעולה, אחרי כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה אמירות, הוא עדיין רלוונטי, והוא מצליח שלא לגרום לך להתייחס אליו כקלישאה אלא לכבד את האמירות שלו, הגם שהן לא מחדשות לא לגביו ולא בכלל…

אני נזכר איך הקלטתי על הווקמן את השיר הזה לאורך קסטה של 90 דקות והלכתי איתה לכל  מקום… ואיך בא לי לעשות את זה עם כמה שירים חדשים מהאלבום החדש, ממש כמו אותו זב חוטם, מתהלך ברחוב ומאזין, לא באמת מבין 3/4 ממה ששומעות אוזניו… אבל מלקט מכאן ומשם.

אולי מה שהכי עושה לי את זה אצל מוריסי ואולי בכלל אצל כל אומן היא נאמנות לדרכו שלו, לאמונתיו הוא, לא להיסחף בזרם… מוריסי אחד האגדות בלהיות נאמן לדרכו מאז ומעולם. תעברו על הקישור הזה ותיווכחו לבד…

הביקורת מושחזת עם הומור, שאתה הרבה פעמים לא מבין על מי הבדיחה, אתה מקבל את שני הצדדים תוך אמירה שאינה ברורה, בדיוק כמו שבחיים – האפור בין הדפנות, שילוב שאינו חף מבעיות (וזה מה שיפה) בין ציניות חריפה, ביקורתיות חדה ומודגשת, לבין רגש מסתלסל והכל מטובל בהרבה אמת. הרבה אחרים לא מצליחים בכך… הרגש אינו מוצהב, זה לא הרגשנות חסרת הטעם על המרקע, לא לסחוט לימון על מנת לקבל תשומת לב, זה פשוט לב משוטט ומשפריץ, אז גם מקשיבים מבלי להתעייף, אחרת איך תסבירו קריירה כזו?

כן ויש אפילו אמירה פרו ישראלית-ציונית למי שמחפש גם פוליטיקה במוסיקה…

בסוף מפנה אותנו היוקד הזה לעובדה שאנחנו כולם עם ציון נמוך בלימודי החיים, לא לומדים, לא מפנימים, מצעד האיוולת כבר נאמר…

סוזאן

חיה מדהימה היא הלב, כשהיא פועמת משפריצה דם לכל עבר, איך זה שהאוזניים שומעות משהו שהן אוהבות, והשריר הזה מפמפם, בריצה, תוך כדי, מפזר אהבה לכל עבר, חיוך ודמע…

שמעתי שוב את האלבום האחרון של הסוזאן הכי שלי אחרי השיר ההוא של אדון המילים שנאסף לאבותיו לא מזמן, זוהי Susanne Aartun Sundfør, זו שבאבחת קול אחת תזיז הר, תפצע גאיות, זו שנשמעת בהופעה חיה כמו שהיא באולפן, זו שה(כ)(ק)ול קל לה, זו שיודעת להרים שיר פופ שיגרום לגשר משיניה של ילדה מתבגרת לנשור, ומאידך תדע ליתן לאדם בוגר להיבלע בין אצבעותיה המהדסות על קלידי העץ, זו שתדע להרקיד ומצד שני להושיבך על כס המחשבות ולפעם לך רגע של דממה… לרגע מפתה ולפתע חסודה, שמרנית ווורסטילית כאחד, זו שמשפיעה תוך תו אחד וגורמת לאותו שריר לקרוע בתוך בשרו ולהתעכז לכל עבר… זו שיודעת לצוד כראש ללביאות ויודעת להיאנח מאחור ולהותיר לאחר להוביל… זו שנשמעת קלאסית באחת ולפתע לבושה במיני אכזרי, מחפשת קורבן באישון לילה, זו שנשמעת כמו דמדומים וזו שצוללת כמו בוקר סגרירי, היא והיא והיא…

ואיך שהיא נראית כאילו הכל מתגמד לידה, אבל כמה שהיא לא מצליחה להסתיר את גודל הלב, את אותה פעימה…

אז האלבום האחרון לא דיבר אלי בשמיעות ראשונות אבל בשניות ואלו לאחר מכן לעילא ועילא… והנה אנוכי מלהג מקום שאין זה נדרש. הנה לכם 30 תופינים מוצא גרונה וקלידיה של מי שגורמת לי לפחות לחשוב שהמין הנשי הוא המין הנכון…

"את אשר תקבלו ממני, תצטרכו ללקט מן הכאוס"…

כששמעתי את האלבום הראשון של Benjamin Clementine, דמיינתי ענק מוטרף, מצועצע ולבוש נוצות, תיאטרלי, מעין מיX של נינה סימון רכובה על סינוקליאופטריקס, עם Antony Haggerty, או בשמה היום Anohni, משולב עם ז'אק ברל, כך רץ לו עירום בשדה…

האלבום החדש שלו – I tell a fly, הוא בדיוק האמירה בכותרת (אשר טבע לא אחר מאשר דונלד ויניקוט אשר היה רופא ילדים ופסיכואנלטיקאי אנגלי), האיש הוא כזה, היצירה היא כזו – הכל בוקא ומבולקה, ומהכל יצאה יצירה שהכי ריגשה אותי, הכי ביצעה בתוכי תמורות, עיגולים ושאר תנועות, צורות שקושרות, מחברות את הלב לראש, את הראש לרגש…

המדובר בילד בכסות מבוגר, מדובר במשחקי מילים, במוסיקה שמשחקת עם דביוסי מחד, דרך מחזה שיצא מברודווי, עובר לפופ, לרדיוהד, עם קול נוקב וחלוש כאחד – הילד הופך לחרק, אולי לשפירית, כפי ששמו של האלבום רומז, כך קלמנטיין, מסתבר מקבל עצמו, כך הוא יודע להסביר עצמו לעולם, כמשקיף מהצד – הוא לוקח חלק אך לא באמת… המלך הוא עירום??? אז זהו שלא…

אני חושב שצריך להתחיל עם סיפור חייו של קלמנטיין על מנת להסביר ולהתחקות אחרי הלך רוחו… גדל למשפחה דתית אשר אסרה עליו לשמוע מוסקית פופ אשר כמובן תשחיט את נפשו, לא דיברו הרבה בביתו, הוצא מהבית לגור על סבתו (והוא לא יודע מדוע דווקא הוא מארבעה אחיו), חי כהומלס בצרפת, כאשר הוא מחביא את הקיבורד עליו ניגן ליד גדות הנהר… כזה ששום דבר לא מובן מאליו לגביו, כזה שבבית הספר ולמרות הוד ענקיותו כיום, הפליאו בו מכות… ילד חריג, ילד שלא ידע להביע רגשותיו, לא ידע להגיב לרגשות של אחרים…

אז איך מתומדדים עם זה? מחברים את האישי לחיצוני – כל הקורה לו בעצם קורה באיזשהו אופן דומה בעולמנו אנו, כך עברו הנוודי מתערבב לו עם מצבם של הפליטים באירופה דהיום בשיר God save the jungle, מצבם של ילדים באיזורי מלחמה בעולמנו אנו למצבו כילד שחוטף מכות חדשות לבקרים בבית הספר בשיר Phantom of Aleppoville, לאומיות וגבולות לעומתו כאדם ללא בית בשיר Paris cor Blimey ובשיר Port of Europe אשר מבצע סינתזה בין סיפור נוח והמבול לבין סיפור המהגרים דהיום ועוד… באמצעות משחק מילים – שמו של האלבום הוא I tell a fly, כפאראפרזה על I tell a lie… קלמנטיין בוחר להתבונן על העולם דרך עיניו של חרק, של שני חרקים, אולי שפיריות, מאוהבות, באמצעות ראיית חרק, אשר רואה פרגמנטים, ראייה כימית – בתוך הגיאופוליטי המוטרף של עולמנו, ואכן לפנינו סיר מהביל של פירה כזה שהכל מתערבב בו אישי והאוניברסלי, בין זכרון למיתוס, בין פרטי לקולקטיבי…

ההגשה היא דרמטית, אך אינה מתלהמת, ניתן לומר אפילו קרה – סרקאסטית ואף קפקאית – כזו של התבוננות וקבלת כל העוולות בעולם, מעין הבנה שכך זה ולזאת יש להסכין… שינויים מהירים במקצבים, צלילי אפריקה עם טקסטורה, Soul, פסנתר, צלילי תאטרון ולפתע תיפופי רוק – וואוו. לכל זה תוסיפו את זה שכמעט על כל הכלים באלבום ניגן קלמנטיין, כתב והלחין כמובן ואף הפיק את האלבום והנה לכם האלבום הכי מאתגר ומעיז שנשמע באוזני הצנועות השנה.

ומה שיפה הוא שאין מדובר ביצירה חורכת, כזו שמאשימה, כזו שתולה את עלבונו של קמנטיין בעולם, ההיפך קלמנטיין סולח ל- Billy the Bully, זה שהרבה להכותו, הוא מחבק אותו, הכל אפוף דמיון, כמעט ללא מציאותי… בעולמנו אנו בו מובילי הדעה הם פלסטיק, מובילי מדינות הינם ליצנים, עם קונפליקטים מלובים וציניים כאשר חיי אדם שניגרים ללא הבחנה… כן ויש פה הרבה הומור שחור, כזה שגורם לנו לבד השומעים להבין כי הבדיחה הינה אודותנו – קלמנטיין כמו מחביא את הצרות הגדולות של העולם – הרי בסופו של יום לאחר יום עבודה דוחק, אתה מוצא עצמך מרייר מול מסך שמלעיט עליך מאורעות ממקומות רחוקים, עוד מטורף שירה, סתם כי הוא יכול, ליצנים שגורמים עוול, כי הושפעו משטות, אבל מה שאכפת לך באמת זו אותה צרה קטנונית משהו אותה אתה חווה, ההוא שהציק לך בבית ספר, ההיא שגרמה לך להזיע בעבודה כששאלה שאלה שלא ידעת לענות עליה – הקטנות, אלו בעלי הזוית הצרה שלך…

ויניקוט, ההוא מהאמירה מעלה טען כי זהו עונג להתחבא, אך אסון להימצא – בדיוק על המנעד הזה מצוי האלבום, בעצם כל עולמנו, לא??? ויניקוט טען כי עלינו הן הילדים והן הבוגרים (אולי בעיקר הבוגרים) למצוא את היכולת לשחק על מנת למצוא את האני האמיתי (בניגוד לאני הכוזב) – מציאתו של האני האמיתי מאפשר לנו למצוא את האחר – קלמנטיין כמו מספר משנה זו, הוא משחק עם חרקים, יוצא החוצה מעצמו על מנת להתבונן לתוך עצמו, מספר על עוולות העולם על מנת להיווכח מה עבר עליו ולמצוא באמצעות משחק זה את דרכו לקהל שלו, אל חבר מאזיניו, לפתע הוא סולח, הוא מבין – באמצעות המוסיקה הוא מוצא מזור…

איכשהו אתה חושב למשמע הצלילים – כיצד זה שאנו כולנו נולדים שווים ולאחר מכן משהו מתעוות, קורה משהו, החלוקה משתנה…ואילו החרקים, אם אתם שואלים, מה הם מבקשים, כמו כולנו מקום שקט וקט על פני האדמה בו יוכלו לשוח ללא שמגבת תתעופף לכיוונם…

אך דמעה של ילדה קטנה

שבוע כזה, בתוך כל הקיץ המהביל הזה, ענייני דיומא שאינם משתנים, לחצים כאלה ואחרים, בחזה ובמקומות אחרים… אבל תוגה קטנה קינננה בי…

אמר כבר אחד שדברי אלוהים חיים כנראה פיו הפיץ – "ארבעה דברים קשים הם: רוח סערות בלב ים, וסופת חול במדבר, וסער מתחולל בהררי שלג, ורוח זלעפות ביום מלחמה. וקשה מכולם דמעת נערה" (עגנון, לפנים מן החומה).

אז נכון ביתי שהיא כמו מנגינה ענוגה אינה נערה, עוד תגדיל ותהיה, אך כעת היא ילדה קטנה שאך הניצה והנה לגן פניה… אך המשפט של עגנון כמו ניסר את ליבי בעודי מותירה מאחורי בוכה שם… נכון אני הפכתי רגיש, אולי מדי, עם שערי שהאפיר, נכון, היא אחרי חמש דקות מתחילה לחייך את אותו חיוך משגע, נכון, היא גם חכמה הקמצוצית הזו, היא משחקת בי כמו באותה פלסטלינה שמתנחשת בין אצבעותיה הנשיקות, אבל בכל זאת…

אני נוסע וחושב, לעוד יום עמוס לעייפא, מתגלגל ועומסו של יום מתחיל לראשי משוגר, וואוו מה אני שומע?

אז מדובר ב- Luca D'Alberto, מלחין איטלקי שהנה הפציע עם האלבום הראשון שלו, הורדתי את האלבום מבלי להכירו, כי אהבתי את העטיפה – כן אני מרשה לעצמי אחד כזה בשנה (אולי קצת יותר)… אותה אצבע חלושה נשענת על חלון לא ברור, האם הוא מוגף, האם זה עצב?

lucadalberto-endless

וכשראיתי את אותה עטיפה, יום לפני חשבתי על אמרה אחרת של אותו טיטן מילים – "אותה שעה נכנסה בי עצבות גדולה. התחלתי מצטער שאני עצוב. ובשביל שנצטערתי שאני עצוב הוכפלה עצבותי" (עגנון, אורח נטה ללון).

נכון, החוכמה המסורתית טוענת כי המוסיקה הקלאסית בירידה מתמשכת, אבל לפתע כניצנים לאחר גשם, צצים להם קלאסיים מודרניים – נאו קלאסיים, כמו לוקה ד'אלברטו, ומספרים במילים של צלילים, בקומפוזיציה שנשענת על ענקי עבר, עם חוסר פחד מלנסות אלקטרוני, דברים חדשים. אני נשבע שאני שומע שם לצד מוסיקה קאמרית גם אלקטרוניקה, מוסיקת פסקול ואף נופים של רוק… גם ההפקה של האלבום היא כזו – Martyn Heyne שהפיק אמנם ל- Nils Frahm אך גם ל Peter Broderick ואפילו ה- National.

אבל זהו הבל הבלים שכן התחושה שאלבום זה נתן בי, עם אותה דמעה ילדותית, אותה הוויה שהייתי בה, כמעט עצב שרציתי להיות שרוי בו, להתגפף עימו, כי איפשהו, ותקשיבו טוב לצלילים, לאנפופים הללו של הכינור, להקשות החלושות של עץ הפסנתר, אל מחוץ לחלון, וגם לקסם העצבות של עגנון ותראו בסוף המסדרון, אי שם משתרבב לו אור של יום חדש, של צחוק של ילדה שתשמח לה בדבר פעוט שאנו המבוגרים כבר לא משכילים לראות יפעתו המפעמת…

צלילי פסנתר מודרני ודמעה של ילדה…

זחוח משהו…

האלבום הזה תמיד יזכר לי תחת אותו מעטה של זחיחות… הנה אני עומד בחנות אלבומים, מבקש את האלבום הזה וההוא מאחורי הדלפק רומז לי… אבל למה את האלבום הזה? לחבריה האלה יש יותר טוב להציע, הישנים שלהם הרבה יותר טובים… ידה ידה ידה ובלה בלה בלה… אבל אני רוצה את זה… זה לטעמי, במצב שאני מצוי בו, אני רוצה את זה ומי אתה בכלל… את כל המשפט האחרון אגב גוללתי בליבי, ואולי חבל שכך, ובמחשבה שנייה אולי לא…

MI0000761065

האלבום הזה עומד איתי המון זמן, מאז שיצא, לאחר ההתפתחות שלי לכיוונים אחרים, הצליל הפחות גיטראי, לפתע פתאום היתה נסיגה לכיוון הםולק היותר מוכר עם הצליל החדש והג'אזי שנתווסף אליו…

הוא עומד עד היום בסיפריה ומסביר לי שני דברים חשובים –

לחשוב, לפני שאני פולט מה שהאינסטינקט הניאנדרטלי שלי דוחף אותי לעשות – לפני שאני מתנפל, לפני שאני שוצף, ואולי אותו אדם בכלל רצה באופן אותנטי וכן לעזור, אולי הוא רק חשב שאני לא מכיר ורצה לסייע בידי להיות מודע? אבל למה עשה זאת בצורה מתריסה של "בוא ילד אני יגיד לך מה טוב"? ובכל זאת, לחשוב לפני מעשה…

הדבר השני, היא אותה אמירה שמתקשרת לי וקצת קשה לי להסביר ולהדק מדוע ואיך –

"אני מבקש להוסיף ולהיטיב למד, איך לראות את הכורח שבדברים כולם בחזקת יופי – אזי, אהיה אחד מאלה המעניקים יופי לדברים. Amor fati זו תהא אהבתי מעתה ואילך! איני רוצה לערוך מלחמה נגד הכיעור. איני רוצה להאשים, אף את המאשימים איני רוצה להאשים. להעלים עין, זו תהא שלילתי היחידה! ובסיכומו ובכללו של דבר: ברצוני להיות ביום מן הימים לאומר הן בלבד!" – ניטשה ידע מה הוא אומר חברים, הוא פשוט רקם במילים את הכל…

והאמירה הזו תמיד סוחפת אותי לקרוא (או לשמוע) בפעם המי יודע כמה את זה…

והנה עוד דקה בדיוק מושלמת…

זוהי מוזיקה, אלו מיים, אומר הן אנוכי, כך רוצה להיות… והכל באמצעות אלבום אחד שמאן דהו חשב שלא כדאי שיהיה בתקליטיה שלי…

לשחרר את וילי

לפעמים תוך כדי ומבלי משים על האקורד הראשון, הצליל הראשון, המנעד, הענטוז של הקול – ואתה שם. כך הורדתי לאחר שיטוט את האלבום הזה – הרי כבר ששומעים תו ראשון האמת של זה מכפכפת אותך בליטוף ובמעין מבט של "אמרתי לך" מעמידה חיוך, אשר מתרחב ומתרחב עד כאב בדפנות הלסת. אבל השיר שבאמת כישף היה זה –

אז ישר הלכתי לבדוק מי האיש ומסתבר שלפעמים דברים טובים קורים בצרורות, לעיתים רחוקות אמנם, אבל כשזה מתרחש…

a2392568489_10

אני אוהב אמנים שנשמעים לא מכוונים, שירה מהבטן, ככה הם נשמעים גם במקלחת ובאולפן – עם כל הלב, בלי מניירות, בלי תיאטראליות, כזה של מה שיש יש – האמת לא צריך יותר.

השם לא רומז כהוא זה מי האיש – מדובר ב- Singer/Songwriter אינואיטי (אסקימו בשפתנו) אשר נולד אי שם בכפר נידח בצפון מערב קנדה. כבר בגיל 5 הוגלה ממשפחתו במסגרת יוזמה של ממשלת קנדה לאסימילציה של בניה הילידים. ווילי כמו בשיריו היה אינואיט שקט, ניגן את זעקתו, פשוט שר… ווילי היה מתופף בלהקת ה- Cordells, אחת מלהקות הרוק האינואיטי הראשונות, כאשר החל לחקור את שורשיו… אחז גיטרה וסיגל לעצמו נגינה ותרבות אינואטית שמתבטאת בשירתו ונגינתו, זו שמתגברת על אובדן חלק מאצבעו האמצעית בידו השמאלית.

בשנת 81 הוציא את אלבומו הראשון בשם Spirit Child וכזה הוא האלבום הזה – מצד אחד ירוק עם הרבה פריצות ילדותיות וכייפיות ומצד שני עם תרבות ונפש מלאת שנים על הכתפיים, כזו שנחקרה במשך עשור תוך סיבוביו של ווילי במחוזות הצפון תוך שירה מתנגנת.

כמו הרבה דברים טובים – האלבום לא צלח – אני אף פעם לא יודע מה טוב יותר – לאתר פנינה חבויה או שאותה פנינה תאיר לכולם ותהיה גלויה…

Tavvauvusi (להתראות בשפתו של ווילי)…

 

וואוו רדיוהד מגיעים

רדיוהד בשבילי זה יותר ממוסיקה עילאית, זה הרבה מחשבה והרבה לב – ניתן לראות זאת הן בהתמודדות של הלהקה הזו מול גחמות ה- BDS וחרמות כאלו ואחרות – הכל נעשה לאחר חשיבה, לאחר בחינה, כך במוסיקה, כך בהנהלות מחוץ לה, הכל מתוכנן ועם זאת יש פה הרבה רגש…

אז הנה מה שכתבתי בעבר באחד מהפוסטים הראשונים פה… עדיין רלוונטי – פילוספיית חיים…

רדיוהד מגיעים… רדיוהד תכף פה…

כותרת הפוסט היתה –

Radiohead, מורבידיות ואקזיסטנציאליזם- 15 צעדים לאן?

כותרת מפוצצת הא? אנסה לזקק אותה ולטעון כי רדיוהד, אותה להקה מאוקספורד אשר נחשבת בעיני רבים כלהקה החשובה ביותר אשר מתהלכת על פני האדמה כיום (ואני נמנה עליהם) אינה להקה קודרת במהותה אלא דווקא כזו שמעמידה מראה אקזיסטנציאליסטית מול פנינו ומצד שני מציעה למרוד, לא לשקוע לניהליזם אלא לקבל את המציאות ולהמשיך קדימה – לחייך נוכח המציאות.

אם כן מהו אקזיסטנציאליזם בקליפת אגוז – תורה או פילוסופיית חיים אשר התפתחה לה איפשהו בשנות ה- 20 למאה הקודמת אשר עוסקת במהותו של האדם ותכליתו. טענתה העיקרית  היא כי האדם קיים ולאחר מכן באה המשמעות. ככזו הדיסציפלינה כאמור קוראת תיגר נגד תפישה של גורל, משמעות מטאפיזית ואוניברסאלית – דוגמת הדתות הנוצרית-יהודית ודומותיהן.

פרדריך ניטשה במובן זה ידוע כפילוסוף ש"הרג את האלוהים" – אותו משוגע אץ ורץ ברחובות וצועק כי האלוהים מת וכי האנושות הרגה אותו (בספרו  "המדע העליז") ממחיש כי האל, "מכונן המוסר" בנפש האדם אינו קיים ("האם האדם הוא פשוט טעות של אלוהים, או האם אלוהים הוא פשוט טעות של האדם?" – "כה אמר זרטוסתרא") אם כך נותרנו כילדים יתומים – ומי ידריך אותנו.

כעת,  אם אותה ישות עילאית מדריכה אינה קיימת – האם נשקע לשלילת הכל – לניהליזם? מה נכון, מה לא? מה מוסרי? מהו מוסר בכלל? האם יש משמעות לקיום? ניטשה ושלל פילוסופים אחרים עסקו בממשק זה. אני חושב שגם רדיוהד – פילוסופיה מוסיקלית???

ניטשה מציע מצידו שני מונחי מפתח שיעזרו לנו להתגבר על אותו "אובדן אלוהי" – "הרצון לעוצמה" כעיקרון מכונן לחייו של "העל-אדם" (להבדיל מאדם עליון).

ניטשה מדבר על הפילוסוף העליון, אותה עוצמה רוחנית, חופשייה מכבלים, מאזיקי ממון, אידיאולוגיה, דעת קהל, פוליטיקה (מוסר עבדים-אדונים) ועוד מריעין בישין. ככזה ה"על אדם" ביכולתו לרקד על פי התהום, לקבל את הקיום כפי שהוא על חוסר המשמעות שלו, על אי ההבנה שבו, על האבסורדיות שטמון בו, ובשפתו של ניטשה – "אני אומר לכם: האדם אשר אין בו כאוס עוד, לא יוכל להוליד כוכב רוקד. אני אומר לכם: עוד יש בכם כאוס".

האנטיתזה לאותו "על אדם" הוא "האדם האחרון" אשר על פי ניטשה – הינו אינדיבידואל חלש ועייף מחייו, לא לוקח סיכונים ומחפש רק אחר נוחות וביטחון.

הוגה וסופר אחר אשר עסק בסוגיה זו הינו אלבר קאמי, אשר בספרו "הזר" כתב אודות "מרסו", אותו גיבור אבסורדי אשר רצח אדם "בגלל השמש", ובעודו כלוא בבית הסוהר ומואשם ברצח ואף מוסרית במות אימו, מגיע למשמעות חייו.

קאמי עסק באותה סוגיה אף בספרו "המיתוס של סיזיפוס" בו מובא סיפורו של אותו גיבור טראגי מהמיתולוגיה היוונית אשר מגולל אבן לראשו של הר רק על מנת שתידרדר חזרה למקום מוצאה ולשוב ולגוללה לאותו מקום (החזרתיות האין סופית הזו נוסחה אגב על ידי ניטשה ברעיון "החזרה הנצחית").

אותם גיבורים עייפים, חסרי רגש אשר חיים במציאות עם המון "רעש לבן", טכנולוגיה,  הפצצת מידע, עם אלקטרוניקה, חשמול, פלסטיקה ומיקרוגליות של הכל – עומדים בפני חוסר הבנת העולם וחוסר ההיגיון שבו – ומצד שני עם הרצון להבין פשרו ומובנו.

מה עושים שני הגיבורים האבסורדיים הללו וכן זרתוסטרא, אותו פילוסוף – נביא – יודע כל (או שמא תמהוני מוטרף) – מורדים – הם מורדים באותם חיים, כיצד? הם חיים את אותו אבסורד ואינם נכנעים לו . כך ניטשה קורא לנו להרים ראש – ניהליזם כסימן לכוח מתגבר – אין אנו צריכים את אותם כלים פרשניים לעוסים על מנת  ליצור לעצמנו טעם – עצם  הקיום הוא הטעם.

 אז מה הקשר לרדיוהד ? לטעמי, הכל.

אני חושב שרדיוהד מצליחים כפי שהם מצליחים וזאת מעבר לגאונות המוזיקלית, לטקסטים המעולים והמשתמעים לשני פנים אשר גורמים למאזין לאמץ את הפדחת,  כי הם מדברים באופן ישיר על החיים אותם אנו חיים בזמננו ומצליחים לנסח את הרגש הקולקטיבי שלנו בעידן הזה.

רדיוהד עוסקים בחיים כפי שהם – המשקפיים שהם מבקשים מאתנו, המאזינים, לעטות הינן משקפי המציאות – אין הם מציירים תמונה עגומה של המציאות אלא תיאור מהימן שלה (לפחות לדעתם).

ניתן להבחין כי האלבומים שלהם החל מ- OK Computer עוסקים באותו ניכור הנובע מהטכנולוגיה, מהאבסורדיות, מחוסר ההבנה וההיגיון שלנו, מאובדן הדרך המותוות  (אותה "חיית ברזל" אשר מתרוממת עלינו מ"רישומי פחם" של מאיר אריאל זצ"ל).

אנו אותו חזיר בכלוב על אנטיביוטיקה ב- "Fitter Happier". אנו אותו אדם אשר צועקים עליו פקודות על ידי הטלוויזיה, הרדיו המחשב והטלפון הנייד, על ידי שדות התעופה והתחבורה המודרנית, על ידי תיבת ה- Inbox וה- Junk Mail.

אותו מוטיב חוזר אם זה לגבי הניכור החברתי ב- Kid A  ו- Amnesiac. אם לגבי פוליטיזציה בדמות "זאבים"ו"כבשים" כפי שעולה ב- Hail to the thief ואם זה כל הקשור ביחסים של "בינו לבינה" כפי שעולה ב- In Rainbows.

למרות האמור תמיד יש אור במערה העגמומית הזו של רדיוהד. גם רדיוהד מציעים לנו בסופו של יום למרוד – הבחירה היא שלנו.

אנסה להמחיש את האמור בשיר 15 Step  מהאלבום In Rainbows האהוב עלי מכל אלבומי הלהקה, אני מוכרח לציין –

השיר מתחיל עם רעיון החזרתיות – תמיד חוזרים לאותה נקודה – סיזיפוס אמרנו?

ממשיך עם הייאוש האבסורדי אשר גורם לאדם להיות Numb – "בסך הכל היית בסדר בן אדם" – מה קרה לך?

לבסוף מגיע רעיון הבחירה – האם לייאוש, האם לחיים – יורק לטעמי בוחר מילים המשתמעות לשני פנים – אותם 15 צעדים יכולים להיות אותה מידת גובה לאותה לולאה בקצה הגרדום או שמא אותם 15 צעדים – הם  אותם 15 צעדים לחירות אישית אמיתית (אגב סדר הפסח היהודי בנוי מ- 15 שלבים בסופם אותה חירות).

 הבחירה היא בידינו אומר מאסטר יורק. ההחלטה היא שלנו.

 לסיום אביא מילותיו של יורק בראיון ב- Pichfork מאוגוסט 16, 2008 –

Pitchfork: You seem happier the past few years. The music seems a little more direct; your lyrics are a little more direct; your vocals aren't as obscured.

TY: I think it's always been the same. Loads of the music on OK Computer is extremely uplifting. It's only when you read the words that you'd think otherwise. That's just kind of the way it is. The whole point of creating music for me is to give voice to things that aren't normally given voice to, and a lot of those things are extremely negative. Personally speaking, I have to remain positive otherwise I'd go fucking crazy

ואולי הכי טוב לסיים עם מילותיו של אחד שבטח יודע מה הוא אומר – הכהן הגדול – לאונרד (כהן) –

There is a crack, a crack in everything
That's how the light gets in ("Anthem")

יאללה ביי

כאשר האהבה עוזבת

 

מוזר, מאוד מוזר, אבל פתאום ה- Playlist ניגן לי את זה –

מולינה לאורך כל 39 שנות חייו, ובטח ביצירה שלו, הקשיב ללב שלו, רק ללב שלו, וזה כנראה מה שקורה לאדם שחושב מהלב… הוא נגמר מהר, כי העולם שלנו לא בנוי לאנשי לב… הוא לא הקשיב למילים, לא למוסיקה, אלא ללב… השכל אולי נתן לו אבחנות, אבל אינו מסייע בהבנה, פשוט לא, כך ללא הסבר… בדיוק כך נחת עלי השיר הזה של מולינה – זה שיר ששמעתי המון, שיר יחסית מוקדם ברפרטואר של הענק הרגיש הזה. אבל השיר הזה מהווה מסד להמון משיריו של מולינה לאחר מכן, הוא עוסק באבדן, בעזיבה והנגזרת הבלתי נפרדת ממנה – שברון הלב – כאב. כן, מולינה מאוד דואלי לאורך כל יצירתו, זה מה שאהבתי גם כאן, ההתמודדות האנושית עם הרצון ליחד, להיות שם, כאשר בקודקוד מתדפקת הידיעה שזה יגמר, שזה יכאב, שיהיה קשה להתאושש… הרצון להתחבק עם מישהי שלא תהיה שם בסוף… תקשיבו למילים, זה מולינה עם הלב המדמם שמוגש על מגש, גיטרה נוקבת, פאוזות ארוכות, שקט שממלא מקום בתוך צליל, קול סדוק, והרבה אמת…

כן אתה מנסה אבל אתה יודע שזה מת… המאבק של מיצוי הסיכוי הקטן לאין הסופי והבלתי נמנע… אכן קשה להסכין שזה נגמר, אך קשה עוד יותר להתמודד עם שבריר התקווה של "אולי בכל זאת"…

והנה בדיוק לאחר השיר ועודי מהרהר בליבו של סוס, בא שיר חדש אחר של איש מוכשר מאוד, גם הוא מיוחד מאוד בדרכו… ישן וחדש, מת וחי, משהו שנגמר ומשהו שמתחיל – אותו גלגל מסתובב, ואנחנו רכובים, רכונים, מחזיקים חזק כדי לא ליפול…

גם Nick Hakim שר על שנים שעברו לאחר הכאב, זה ששם תמיד וצף לו כאשר מריחים משהו, שומעים, חווים…

מתפוצץ הלב… פשוט מתגעגע, וחצוצרה מגעגעת לה בוואדי, קוראת…

ואז כאילו מכישוף הופיעה לה לונא אבו נסאר עם השיר הענוג הזה עם המילים הרות האסון כמו ריקוד על פני תהום – עדין ומתוק עם הרבה חושך בצדדים – כך גם מולינה כנראה ניסה להתעורר מהכישוף הזה תוך התעקשות עד אסון…

"להתעקש עד אסון
עד שאין עוד לאן
הכי נמוך שאפשר
אולי רק אז אתעורר
מהכישוף הזה"

מהדהדהדהדהדהדהדהדהד…

איזה איבר זה לב…

חדר מלון

לא מזמן חלקתי עם עצמי בבדידות כמה לילות בחדר מלון בעיר זרה. באופן אירוני, או שלא, נפל על אוזני בעודי שם, האלבום האחרון של פסנתן, ואיש משוגע בפני עצמו, מר Chilly Gonzales אשר חבר לעוד איש מוטרף בשלו מר Jarvis Cocker – שם היצירה Room 29.

jarvis-cocker-chilly-gonzales-album-collaborative-room-29

מדובר באלבום, אם בכלל אפשר לקרוא לו כך, מינימלי, מצחיק (אולי עד גיחוך), אבל בדיוק במידה, לא משהו שיבהיל או יהא חסר פשר, מי שמכיר את שני הליצנים הלז. האמת היא שגם לאחר די הרבה שמיעות לא ברור לי מה המוטיב של האלבום, מצד אחד נשמע מאוד פילוסופי – לקחת נושא כל כך חסר משמעות כמו חדר מלון מסוים ולכתוב עליו, לחקור אודותיו, והרי לא ברור כלל האם האמירות המושרות באלבום הינן עובדות, אסוציאציות בדויות, פרי דמיון, או סתם מחשבה נודדת של איש מעושן…

מדובר במדיטציה, קלילה, על אף שמכילה אמירות שגורמות לחשוב, פסנתר של צ'ילי (תמיד תענוג), קול לא סדור של קוקר, קצת מיתרים ועוד יותר מעט אפקטים כאלו ואחרים. כך גם צריך להתייחס לאלבום, אני טוען, מחוסר המשמעות נוצרת לה משמעות, אבל צריך לבוא אליו כך, יחף, חף ממחשבות, הוא ינביט אותן כבר – ללא ציפיות, הרי מדובר סך הכל בחדר מלון… כל אלו אגב מסופרים מנקודת מבט של עצם או אבסטרקט המואנשים, לעיתים קוקר מושם במכונת זמן וחוזר כעצם בחדר, אולי אפילו הפסנתר עצמו שמספר סיפור אחוד עם שירתו של קוקר – (יש לזה שם מסתבר – פרוסופופיאה) – כמו החדר או הפסנתר אשר מצוי בו מספרים מה רואים קלידיהם או וילונות חלונם…

המצחיק הוא ששמעתי את האלבום לפני הנסיעה ולא הבנתי כלל… פתע בהיותי לבד, לילה ועוד לילה, חושב, שומע, מבחין, לפתע נפתחו עיני ואולי מחשבתי לסיטואציות הקרויות המה… לפתע מדובר באלבום שמושר פנימה, מחשבה מופנמת, אשר איכשהו צייצה לה החוצה, אודות אדם או מספר אנשים, כל אחד לעצמו, בסיטואציה הקרויה לו, אינו רוצה מאומה בעצם, אפילו לפתוח את המיני בר ולראות מה יש שם, אין לו רצון, אבל מצד שני מחשבתו מתדפקת ככדור שאינו מוצא מנוח ולא מאפשרת את אותה רביצה חסרת משמעות – כך האלבום מעין מחשבה פתלתלה וחסרת משמעות שהניבה יצירה…

בדיוק כמו שקוקר שר כאשר הפסנתר של צי'לי מקשקש ברקע, מדובר באכסניא נוחה להתמוטטות עצבים, מושב בשורה ראשונה לסחיטה נפשית, ואז הוא שואל –

 Is there anything sadder than a hotel room that hasn't been fucked in?

הייתי רוצה לנסות את זה, כך זה מתחיל…

עסקינן בחדר מס' 29 במלון Chateau Marmont, לוס אנג'לס – ואכן חלק מהסיפורים עוסקים בסיפורים אמיתיים, כך השיר Clara עוסק בביתו הפסנתרנית של מארק טווין אשר איבדה את בעלה והגיעה לאותו מלון ויחד עם אותו פסנתר ניסתה להחזיר את בעלה או למצער להעלותו באוב… או סיפורה של סלומה האוחזת בראשו הגדוע של יוחנן המטביל לאחר ריקוד מטלטל מול הורדוס, סיפור מצחיק ואדגי' לגבי הבל-בוי, סיפור על העבר השני, או המקום אליו אנו מנסים להגיע אליו, ולמתענניינים בכל סיפורי האלבום הנה.

והנה אותן אמירות נוקבות שכמו דוקרות כמו שמכילות אמת – לאותה סנטימנטליות בוגדנית של אותו Jerk אליו מושר השיר – You don't need a girlfriend, You need a social worker, ולאחר מכן בניגודיות מאופיין מתאר הפסנתר, המשטחים מבריקים, נראה שכל מטלית תוכל לנגב מהם הכל, המשטחים הקשים הללו, שום דבר לא יכול להשאיר עליהם סימן – ואנחנו הרי מעשינו דבקים בנו, משליכים על אחרים, קובעים עובדות שקשה לשנות…

לפתע עצמתי עיניים, הקלידים של צי'לי שכמו מציירים סיפור קלאסי שהוא פופ לאוזניים שכבר לא יודעות להקשיב לאותם כבירי עבר קלאסיים, עם הקול העלילתי של קוקר, וראיתי מחזה, על חדר, פסנתר, הרבה אנשים ואז התעופפה לה בחדר אמירה של יהודה עמיחי – "ידי החזיקה את ראשי, שהחזיק את אחרוני מחשבותיו, ומחשבותיו החזיקו את העצבות…".

משום מה האלבום המומחז הזה, מתאים גם לפסח בו אנו משימים עצמנו בעבר, כצופים המושמים אי שם בנקודת זמן שהרי "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", כך גם אנו מושמים לאותו אלמוג רוחש אשר בוהה בבני ישראל חוצים מים רבים, אותה אבן מסותתת על ידי עבד עברי וכולו וכולו… אז אם יש לכם פנאי, כי צריך פנאי, שימו אוזניות ותפליגו למלון הוליוודי, לחדר מסוים בו שמספר, מסתבר, סיפורים לרוב, אולי תפיקו הנאה, אולי תפיקו מחשבה, אולי אפילו תלמדו מזה משהו – חדר מלון אחד ואפוף…

ואז הופיע צ'ארלי…

זוכרים את סטינג עם זה? אז הנציח סטינג את החייזרות של פערי התרבות, את המורבידיות באי ההתאמה התרבותית והמחשבתית של הלך זר במדינה זרה. שיר נוסף שהצליח לעשות זאת ואולי הכי טוב שאני מכיר הוא שלום חנוך עם "עיר זרה", אבל נסחפתי כי זה לא הנושא…

הנושא הוא אומן חדש בו נתקלתי פתע, אלבום חדש כור מחצבתו, בו אותו ניכור הופך משהו חם הרבה יותר. מדובר ביוצר אנגלי בשם Charlie Cunningham, מבדפורדשייר (יכול להיות יותר אנגלי מזה?) וכעת מלונדון. אז הנה Lines, עם עטיפה של הרים נפרשים לכל עבר, אפורים, חסרי צבע…

משהו בשיר מעלה משך אותי, משהו שם הזכיר לי את קיטון הנסון בקול, בפריטה החזקה הזו ויחד עם זאת שברירית, משהו חלומי, נבנה באיטיות ונכנס עם איכויות קוליות. אני מאוד אוהב אלבומים שהם עמוסים בקשתות, אלקטרוני חלוש, מעטה על מעטה – אבל נשמעים קלילים, כמו מים בכל מיני צורות שקוצפים יחד כפכפוך משווע. כמו בהייה בלהבה קטנה אשר מרחוק נראית כמו להב אחוד וכתום ולאחר הסתכלות ממושכת מתגלים גוונים מלאים, משהו שמקיים הרבה יותר…

אבל השיר הזה לא הכין אותי למה שיבוא…

אז מסתבר שאת האנגליות שלו לקח צ'ארלי לסביליה, ספרד, הקשיב, ספג, מקום בו מתהוללת לה מנגינה אחרת בתכלית, עם הרבה חום, הרבה היסטוריה, מקום בו הגיטרה שלובה לה יחד עם הגוף והלב שמפיח בה חיים – מולדת הפלמנקו.

הקול האנגלי הזה, ששימו לב מאוד מיוחד כי בניגוד לרוב הקולות שמתחיל צלול ופתוח ומסתיים עם אובדן האוויר כיותר עכור ומגורען, אצל צ'ארלי זה הפוך, הקול שלו פתוח וצלול דווקא בסוף… וכל זה מלווה בגיטרה ספרדית, פלמנקו, מקצבים חיים, עם תרבות עניפה, ולפתע הקדרות האנגלית זו שמחפשת פיסת שמיים שמשית, מוצאת לה…

ומסתבר שהנה צ'ארלי גם אמן מילים לא קטן, הנה הוא מטיף לדברים האמיתיים ולא לחיים המערביים רדופי הכסף והכבוד – דווקא המינימום הוא היותר…

אחחח וכמה שאני אוהב פלמנקו, וכמה שזה חי פתאום וכמה שזה עושה טוב, נסיעה לאורך כביש החוף, השמש מחניפה לי, הים כמו מבקש ממני, המלודיה מכופפת את קוי הכביש תוך קבלה ואני מחייך עם הכל… זה כמו חיבוק גדול הדבר הזה שקורה תוך כדי שמיעה…

אז כנראה שהחום שבא אלינו לטובה מביא עימו רוחות חמימות שמגיעות אפילו מאנגליה האפורה, עם קצת עזרה ספרדית, אייקרמבה…

המוות הוא אמיתי

download

"המוות אמיתי, מישהו נוכח ולפתע אינו, וזה אינו עניין לשיר אודותיו, אינו כדי להפכו לאמנות, כאשר אותו מוות אמיתי אוחז במעון, השירה אילמת, כאשר אני נכנס לחדר בו היית ומביט בכל הריקנות, הכל נמוג – ברכיי כושלות, מוחי מועד, מילים נושרות ממשמעות…

דמעות שהתקשו, קטטוני ונוקשה, אני פוסע במדרגות מטה והחוצה, ואת עדיין מקבלת דואר… שבוע לאחר שמתת, חבילה עם שמך הגיעה, ובתוכה מתנה לביתנו אשר הזמנת בחשאי, התמוטטתי לתוכי על המדרגות מייבב, ילקוט, כשתלך לבית ספר עוד כמה שנים מהיום, את חשבת עתידות, כאשר עמוק בפנים ידעת שעתיד זה לא יכלול אותך… נאחזת בקרנות התהום, אך החלקת במדרונו, נבלעת לתוך האילמות התהומית… והאמיתית…

זה חסר משמעות, ואני לא רוצה ללמוד מאום מזה… אני אוהב אותך"

ואני מניח של- Phil Elverum או בשמו הבימתי The Microphones או Mount Eerie, כאחד האדם, בפשטות, מתוך ההרגל של חיינו, הקים משפחה עם Geneviève Castrée, אשתו, ונולדה להם בת, ילדה ראשונה, ואולי זה לא היה זוהר כמו סרט הוליוודי, אבל אלו היו חיים, מלאים, עם עקצוצי אושר בדפנות של הרגיל שבחיים, ואז השיר הזה נכתב…

והמילים מעלה הן משירו Real Death בתרגום פתוח ועילג שלי, כי באנגלית משום מה הן נשמעות אמיתיות יותר ונוגעות, אבל בכל זאת, האלבום הזה נשמע כמו נהר עצב שנבע מליבו הפצוע של אדם שמתמודד עם מציאות אחרת, וכמו שהחיים והמוות מלאים פרדוקסים – המוות אמיתי, הריקנות היא אמיתית, לא אמיתית כמו ששרתי לפני, כמו שחשבתי שתפשתי לפני, כעת הוא אמיתי, עם השאלות של היתומה בת השנה וחצי ששואלת את אביה האם אמא יודעת לשחות – והוא בהרהור עונה – כן, כנראה שזה כל מה שהיא עושה כעת…

ההרגל, המחשבה שאנו יודעים על מה אנו מדברים ואז… נפילה, תהומית, חסרת פשר, והתבוננות בדבר חדש וניסיון לסגל חיים חדשים, הרגלים שלא ידענו קודם, של לטפל בפעוטה לבד, עם הזכרונות והריחות של מה שהיה – עם לב שפועם אחרת, עם רגשות שהסדר שלהם הופרע… זה כל כך סתמי בדיוק כמו שמו של האלבום הכל כך שואב הזה – A crow looked at me…

ופתאום התגנבה לי מחשבה שהשם במה שלו צפה משהו – מה פשר השם ? ההר המוזר? המפחיד? המסתורי? אולי זו אותה תהום??? התהום היא אותה מחלה שלוקחת כל כך הרבה בני אנוש, ואשר הותירה את Elverum עם מטען מוטרף שמחד אינו אמנות, אינו משהו לשיר עליו, ומצד שני מצא דרכו לאלבום, לאמנות… ובחדרה של אשתו הוא ישב, נעלם לזמן מה, עם הכלים שלה, עם המהות שלה, אותם חפצי אומנות ושירה שלה ויצר בחדר בו נפחה נשמתה את היצירה המשתקת הזו…

ואני במטוס, שומע ודומע, ואז רואה את "לה לה לנד", אותו סרט הוליוודי זוכה אוסקרים, כמו בחיים ההצלחות האמיתיות נדירות, ואין דבר כזה לקבל את הכל, אלא קצת, במקרה הטוב, בקמצוצים, מבט של מה היה יכול להיות לו… ולמרות שהאלבומים של האיש הזה כל כך נוגעים, תמיד היו כאלה, עם מילים שגורמות לך להתיישב ולהרים מחשבה לאוויר, כזו שלעיתים מרוקנת אותך, כזו שאינה בת סיומת, הולכת וחוזרת, האלבום הזה שונה… אני לא באמת יודע להסביר, כי יש דברים במוסיקה, בלב מבעבע שלא ניתן להסביר במילים…

בדיוק בפוסט הקודם עסקתי ביצירות שנבעו מכאב וכמה אלו נוגעות יותר, אבל האלבום הזה הוא מעבר לזה, לא סתם תורגם השיר מעלה כחיבור ולא כמקשת שיר – מדובר במוסיקה שמלווה יומן התמודדות, עם תאריכים, עם מקרים, עם מקומות, תהיות, הוא לא מרסק אותך, הוא פשוט מספר לך סיפור של דברים חסרי פשר, כאב, אובדן, משמעות הריקנות (שמקבלת משמעות אחרת אפילו לחוקר ריקנות כמו Elverum) ואהבה, עוד מושג חסר פשר, כמו סיומו של השיר הראשון אשר נחתך בגילוי אהבה בדיוק כך – כמו שלא ברור איך ומדוע אנו אוהבים מישהי, כך בדיוק לא ברור מדוע אנו מאבדים אותה וכיצד???

גם ההגשה של Elverum מוזרה מצד אחד הוא בשפל, אך השירה היא לא של איש שבור, כמו אדם שמצוי מחוץ לסיטואציה עליה הוא שר- “I came here alone with our baby and the dust of your bones" בקול חתום ותיאורי משהו אבל בשיר אחר "תהום" שמו, הוא מסיים את השיר בבכי – תוך קריאה שבורה. אותו פרדוקס שמשתחזר לאורך כל האלבום. Elverum נמצא במקום אפל, עצוב ומבלבל – אין משמעות גדולה או בכלל לאלבום – רק מבט בלתי מתפשר על חיים עם חלל שלא יתואר… מבחינה זו הוא לא יצר אלבום לשם התמודדות, האלבום עצמו נוצר כחלק ממנה…

הרי אפשר לדקדק הרבה, אבל החוויה גורמת להבין שמה שחשבת שהבנת וידעת אינו אלא מאומה – ריקנות לאחר אובדן שונה מריקנות לפניה – ואין אפשרות ללמוד מזה כלום – האינסופיות של חוסר הפשר…

ואולי זה הדבר הגדול בחיים שאנו לא כותבים את תסריט חיינו, אלא רק משתדלים לאורו של זה… הכל כל כך נזיל, אנחנו כל כך קרובים ללא להיות כלל…

על עטיפת האלבום מופיע שיר של משוררת בשם ג'ואן קייגר – "הדבר הכי טוב בעבר הוא שהוא נגמר כאשר אתה מת, אתה מתעורר מהחלום, אלו חייך, ואז אתה מתבגר, והופך להיות פוסט אנושי, בעבר שממשיך להתהוות לפניך"…

אין לי הרבה מה לומר… לכו לחבק מישהו שאתם אוהבים, אימרו לו את זה עכשיו, תבכו על צווארו, למרות הרגיל שמסביב, למרות שאנו לא פועלים ככה יותר, למרות שאנו מתרחקים מהאנושיות שלנו, למרות שלהביע רגש הוא חולשה במחוזותינו, כי מי יודע אולי עורב מביט עליכם ממעל בחוסר פשר…

מספר כאבים ואחד אחר…

אני חושב שאפשר לומר שזו מוסכמה, אולי אפילו בדרכה להפוך קלישאה, אבל כאב מפכה נביעה של יצירה… אין מה לעשות, כאב של אדם, שמוצא עצמו לפתע מככב בצורת יצירה, איכשהו תמיד נוגע יותר, תמיד תופס אותך יותר… לעיתים זה אגרוף לפנים, לעיתים זו הזדהות, לטיפה, לפתע קורצת לה דמעה כאן, עוויתה שם, עוויה שמציירת מצב נפשי, זה מצד המאזין, ומצידו של הכאוב, הנה תרופה, הנה אפשרות להתמודדות, יציאה החוצה, שיתוף על מנת שלא ליפול לאותה תהום עמוקה…

הפוסט הזה הוא על כמה שירי כאב, כאלו שניתן לומר עליהם שהם "עובר ושב" (והרי נאמר כבר "איזה מזל אני שר עכשיו") ששמעתי לאחרונה ונגעו, ועוד אחד של מישהו שמצא את השקט שלאחר הכאב ואצלו נפתח משהו ירקרק…

מודה ומתוודה כאן ועכשיו Ryan Adams אינו מאהובי, תמיד הוא נשמע לי קרוב מדי לבוס, הלא הוא ברוס ספרינגסטין, תמיד הוא נשמע לי "אמריקאי מידי", מתחסד אולי? מעושה? אבל אפילו הוא הצליח לגעת בי עם אלבומו האחרון בשם הרומז Prisoner, לאחר גירושיו ממי שלפחות מדורי הרכילות טענו כי מדובר בנישואין יציבים.

אני חושב שמה שהופך אלבום של כאב לב לאלבום טוב, זה שהוא נובע מאמת, לא מצורך, לא מה"למה", בעצם אין "למה" הוא פשוט נוצר, מתקיימת הפריה שם בפנים והוא צריך להיוולד, ממש כמו אותו עובר שמגדיל כל יום עד שהופך לפלא בריאה, מבלי לחשוב מה יגידו, איך יבקרו, מה יחשבו – אלו יצירות שנובעות מאותו פתיל להבה חרישי עמוק ופנימי… תשימו לב, תמיד הקול של הזמר/ת נשמעים יותר עמוקים באלבומים הללו, כאילו שירקו ספל דמעות לפני ההקלטה… כאילו מכילים הם הד תהומות אותו כאב שמתדפק את יציאתו…

השיר הזה נגע כי Adams מצליח להעביר את התחושה של איך שום דבר לא מסתדר כשזה לא מסתדר, גם האמת הצרופה הופכת שקר, גם הרגש המהבהב יוצא מזויף, הכי טוב הופך לרע, תחושה של חוסר יכולת, כזו שככל שאתה מנסה יותר אתה רק הופך את המצב לגרוע יותר…

השיר השני, שוב של להקה שאני איכשהו מקפיד לשמוע כל יציאה שלהם אבל אף פעם לא התחברתי מאוד. עד האלבום הזה – אלבום בו ממצב עצמו David Longstreth, האיש מאחורי ה- Dirty Projectors מחדש – הוא לבד, כמו אלבום ראשון ממינו, הוא מצהיר – יצירה שלי – בלבדית – ולמרות שמדובר במוסיקה שאינה קלה לעיכול כלל וכלל, הוא מצליח לצייר את נשמתו הפגועה, אפילו ההאשמות שלו כלפיה, על אף שלעיתים נשמעות ילדותיות משהו, נשמעות אמיתיות וכנות…

פעמוני הכניסה שבישרו על אהבתם, אותו חוט שזור… תקשיבו טוב למילים – כל כך אמיתי, אבל בדיוק כזה שלא יכול לגשר על הפערים – what we imagined and what we became – בסוף כל אחד שומר על שמו, על עצמו – הרי אהבה מהי? רצון לתת עצמך עבור אחר, לעיתים אפילו תוך פגיעה בעצמך, מתוך אי מחשבה על מה יקרה לך… העניין הוא מציאת אותו גשר, ולו זה המשתרבב לו על שרוך דק כחוט השערה מטה, בין השונות שלנו כבני אדם, ביני לבין מי שחולק עימי את עולמי… אבל אם אתה שומר על שימך… לא יכול לעבוד… אהבתי את זה שלונגסטרת' לא מסתיר את פגיעותו, את שבריריותו… הכל פרוש ומופיע… בסוף התווים עפים, הגיטרה נשברת, גם הצלילים האלקטרוניים הדוקרניים והטורדניים נשברים לרסיסים… והנה שוב הוא טוען בקטע ראפ ילדותי משהו – I wanted what you wanted but we never really felt the same, את תמיד מיהרת לגדול הוא מטיח בה – הרי  what i want from art is truth, what you want is fame – זה נשמע קר כמו להב משונן במיוחד… מצחיק שהיא הוציאה שיר לאחרונה בשם All to my self, הכל לעצמה, בלעדיו…

הכאב השלישי אינו כאב של פרידה אלא כאב של תעתועים…

מה לא נאמר על אביתר בנאי, אין לי מה להוסיף – אני חושב שהוא כבר מזמן בפנתיאון הישראלי ואף יותר מזה… אם דיברתי קודם על פתיל האמת, לו יש עבה במיוחד, שזור כזה, עבות, עם אור שמלחשש באופן אפל, מטיל צל, לעיתים מפחיד, לעיתים קודר, אבל סוחף, כזה של התמודדות אמיתית וכנה עם עצמך…

אביתר בנאי מתבונן פנימה, נובעים להם פחדים, אמיתות, שאלות, תעיות ותהיות על הדרך, על המה והלמה? הכל אפוף בזה לכל האורך, אפילו לגבי ההפקה תהה אביתר ויש שניים כאלו (תמיר מוסקט ונאור כרמי) באלבום האחרון בעל השם המוטרף כלשעצמו "לשונות של אש" – אותה אמביוולנטיות של שריפה ומוות מחד וחיים ונביעה שמעניקה לנו הכדורית האדומה בשמיים…

אביתר פשוט אחז מחט חדה אשר הולהטה על פתיליה זמן מה, נכנס מתחת לעורו ועבר כל נים ונים, כתולעת הכמהה לבשר, פצע, כאב, תהה, פלא… והשיר האחרון של האלבום הוא אותו רחם שילד את האלבום כולו – אביתר מנסה לחצות לצידו השני של הנהר, שם בטוח יהא יותר טוב, איך לא? הרי שם התשובות… אבל אמרו גדולים וחכמים, הדרך היא החשובה ולאו דווקא עברו השני – מקום ההגעה…

הכל מתחיל רגיל, מאוד רגיל, אבל לפתע בסביבות דקה 2:40 של השיר – מה קורה שם? טראנס, וואוו, אני מתרגש כל פעם מחדש, אני נשבע שאני שומע ב- "דודוו דהדה" הלא ברור הזה של אביתר שהנה מצטרף אליו אחיו הגדול – מאיר – שהלך לאן שאנשי אמת הולכים, רק לאחרונה… נשבע ששמעתי את החלק הזה של דקה וחצי אולי מאות פעמים כבר… אמת…

ואסיים עם ניחוח של ירק, של אחרי הגשם, של אחרי הסערה, אלבום עם שם קטן, למרות שמהווה לדעתי קפיצה ענקית לחבריה אהובה במיוחד – Elbow – עם האלבום האחרון – Little Fictions. זה לא שמדובר באלבום אדיר, אבל הוא נשמע אחרת קמעא – לאחר כתמים של כאב, צעקות, שירים של עוויתות, דיו ודם, יזע ודמעות, נראה שטוב לו לגאי גרווי, הוא שקולו ניבט לכל עבר בשירי הלהקה…

הכאב ניכר, אך הוא זך יותר, הכל נשמע כמו ריח של גשם לאחר בצורת, כמו טיפות שמתדפקות על אדמה צמאה שאינה מאמינה כי אכן משהו החל לנזול לו שם… שם יש אהבה, כמו שבשירי באלבומי הכאב מעלה נשמע החוסר, הרי האלבום הזה ממלא את החלל – יש כאן אהבה… נקווה שתנצח…

The Wizz of Me וצעד ריקוד בלתי רצוני

מכירים את זה שאתם שומעים משהו, שהוא כאילו ליד, אבל אתם בתוכו, כביכול אינו מפריע, אבל ממזר… כמו צעד ריקוד בלתי רצוני כזה, אולי אפילו תימני, אשר באורח מוזר משתלט על כולך כאשר שמעת משהו שאפילו לא שמת ליבך אליו… אתה מוצא עצמך שואל, מה קרה פה עכשיו… כמו מוזיקה שמוריקה נבטוטי צלילים על אוזן, כמו עשב אחרית הגשם, אותו גשם שמתדפק לכל עבר עלינו, ולפתע כאחרית דבר מבצבצת בתוך הרגבים אותה ירוקת, מבלי משים… כמו אותה עוויתה שמשתלטת…

cob-wizz-jones

אז שמעו סיפור…

הנני יושב על הספה, הטלויזיה אינה אפילו אופציה, אני עייף קמעא לעלעולי ליל, אני רוצה לחבוש אוזניות וללכת לאיבוד לפני שאני מקיץ בדרכי לצחצוח שיניים, ויום חדש… חושב על אותן טיפות מתדפקות בחלון, ועל כמה בא לי לבצע איזה ריקוד בלתי רצוני, כן, ההוא שסיפרתי בו מעלה…

ואז אני נזכר שקיבלתי הודעה מאחד שבדרך כלל הודעות שלו מגלות לי טפח ולעיתים אף טפחיים… כך היה גם כאן.

זה היה לינק לזה –

נו חככתי בראשי תחילה, צלילים מאותה תקופה, עוד אומן גיטרה, צייר פולק… אבל Wizz Jones היה בדיוק מה שהייתי צריך באותו רגע.

אכן, ואז הכל התחבר לי, הרי John Renbourn הפיק לו את האלבום הזה, הוא גם מנגן יחד איתו באלבום על סיטאר ומפוחויות ועוד כלי פריטה, ואז גיליתי עוד שכאלו שאני מחזיק אותם כאבות מזון של הפולק הבריטי כגון: Pentangle, Ralph McTell, Bert Jansch, מייקל צ'פמן (שהוציא אלבום חדש שמציין 50 שנות יצירה!!!) וכמובן אותו Renbourn מחשיבים את הקוסם, תרשו לי לקרוא לו ככה הרי זה מתבקש ואולי הוא הקוסם מעוץ (או Oz בלעז והוא שמו בדאבל Z)???, כמקור השפעה…

כן ויש משהו פשוט לא מוסבר באומן אשפתות (במובן הטוב של המילה) כמו Wizz Jones, הוא בדיוק היחפן המוסיקאי של פעם, אותו אומן שמסתובב ללא בית, ללא גג, בין בר ופאב להתקהלות אחרת, עם גיטרה ועוד מספר חברים, וכל צעקת ליבו היא לנגן ולשיר… הוא עצמו בעצם אותו צעד ריקוד בלתי רצוני…

ויש פה באלבום מספר רגעי גיטרה עילאיים (שסיפק בין היתר עוד נגן גיטרה לא מוערך מספיק בשם Peter Berryman), קול עוטף אך לא מתחנף והנה אני מפליג… אני פשוט שט באוזניות בתוך ים שמתמשך ואני יודע שהולך להיות טוב, אני כמעט לא מאמין לגיטרה האדירה הזו ששומעות אוזני… כן ביצעתי את אותו ריקוד לא מוסבר, אותה עוויתה, זה קרה…

חברים, זה בהחלט היה יכול להפוך לפוסט טכני על טכניקת נגינה, שיטות גיטרה, אופן שימוש וכו', אבל ביננו את מי זה מעניין, האלבום הזה הוא הרבה יותר מאשר יכולת ביצוע ותהליך ביצוע פעולות ניגון, הוא מדבר פנימה, הוא נכנס עם הפולק הבריטי ונגיעות בלוז מהדלתה הרחוקה משם, הוא מתחיל ברגב האדמה שצייץ החוצה כשנבט, נמשך לאותו ים שהרטיב לי את האוזניות, בין אוושות גלים, המיות שחפים וזרעי אצות שמסתובבות מחוץ לרפסודה… ועד אותו צעד ריקוד תמהוני…

מה אומר ומה אגיד… תשוטו ואולי תפגשו את הקוסם שלכם, אני את שלי לעת עתה מצאתי…

פרא דרומי שקרן

0007867094_10.jpg

הקצתי עם הזריחה, בחוץ נפתולי הלילה מתלפפים על דמעת ירח שעומדת להתאדות מפני הזריחה המתקשה. התרנגול נבח, הכלב קרא, צפצופי חרקים שגוועים עם אור ראשון… אני עומד על משטח העץ (דק בלעז) עם כוס זכוכית קטנה של קפה שחור מהביל, אשר צובע את כל האיזור בריחות הל…

מדליק את הסיגריה האחרונה בחפיסה (ואני בכלל לא מעשן), נועל את מגפי הבוקרים שלי, אלו עם הדורבנות, מגלגל דורבן אחד על מנת להריח את קול המתכת, חובש את כובע הבוקרים, מעל בגבעה גועה אותה פרה שעושה כן כל בוקר, כמו שואלת מה יוליד לו יום…

אני יוצא אל הטנדר ומניעו באמצעות חוטים… יוצא אל הדרך הלא סלולה, מסתלסל עם האבק וגושי החול שעפים לכל עבר מפני אותם גלגלי רכב מיוזעים…

עליתם עלי, אני בכלל עירוני (לצערי), אני לא בוקר, בעצם די רוכבים עלי רוב הזמן, אני משתדל לא לקום בשעה כל כך מוקדמת (רוב הזמן ללא הצלחה) ואין לי טנדר עם גלגלי בלון ששוחקים שבילי עפר שמובילים לביתי בראש הגבעה המרוחקת כמה מיילים מבן אנוש אחר (שכאמור גם הוא אינו קיים)… אבל גם אנג'לינה (גרימשאו), זו שהעיפה לי את העכוז עם האמת שבקול שלה, אינה מהדלתה של המיסיסיפי (היא בכלל מ- Isle of Wight שבאנגליה), היא לא גדלה בבית עם 8 אחים (אלא בבית חוף עם גינה), אבא עיוור (אביה ממוצא אנגלי והוא צייר (ראו את העטיפה החמימה מעלה) אשר שר לה שירי ערש לפני השינה) ואמא עגולה שכלכלה את כולם (אמא סינית שלימדה אותה את רזי החיים בעוד צלילים נובעים ממכשירי האודיו בביתם), וכנראה לא למדה לנגן על הגיטרה בעצמה… אז למה לא לחלום. אגב היא מעידה ששמה הוא על שם שירו של הצימרמן בכבודו ובעצמו ‘Farewell Angelina’.

היא אמנם לא, אבל האלבום שלה בשם Vagabond Saint, נווד מלאך, אם תרצו, אשר יצא בשלהי 2016 מכה בדיוק בנקודות שגורמות לך לחלום, וביננו מוסיקה נועדה בשביל זה… מיתולוגייה של מוסיקת הדרום ההיא של פעם… איזה תענוג.

אז הנוודית הזו היא כמו הכלאה של המון ישויות נשיות משמעותיות וממיסות – כל אחת בדרכה – מפגש פסגה של Ma Rainey שיצאה את ביתה ופגשה לפתע את בסי סמית', וראו זה פלא עוברת לידן ביעף רכובה על תלת אופן כריסי היינד, שבילקוטה עקצוצים של ג'ניס ג'ופלין וקרן דלטון, וכולן נפגשו בכיכר הכפר לתה עם ג'ו אן קלי, עם הרבה קאונטרי, סול, פולק, בלוז והרבה אבק דרכים ואוויר נשימה…

נו עם שקר כזה – שישקרו לי כל יום… תענוגות…

בפריחה

נער מתבגר, פתאום במהלך יומו שומע משהו חדש, זעקה, קריאה, מעין צער עמום ועצור, קריאה אשר הדהוד קולה אינו מכיל את עומק הכאב… מעין שיר של אדם צעיר שפוגש בחייו לפתע והוא מבולבל – לא יודע אם לזעום, אם לבכות, אם לברוח, אם לתקוף – עיניו זורמות החוצה מחוריו, כך היה…

ואז הגיע גם הקליפ, אותם אמריקאים שמעמידים פנים כאילו הכל ורוד כאשר הכל בעצם לא…

הכל התחדד לי כאשר שמעתי את האינטרפרטציה שנתן לאותו שיר סטורג'יל סימפסון, אותו אחד שאלבומו האחרון היה האלבום הקרוב ביותר לליבי בשנה החולפת…

מדהים הוא שכיום כאשר אני מפזם את הפזמון, אחרי כל – "don't know what it means" בא לפתע “to love someone” – ממקומי כיום זה היה מתבקש, הרי זו היתה הכוונה, כנראה גם של קורט כאשר כתב את אותו שיר, אבל הוא לא אמר את זה, סטורג'יל השלים זאת, כאמור, כיום אני לא יכול שלא להשלים את האמירה גם בשיר המקורי… האם רק בהשלמה של המובן מאליו מדובר???

אז לאחר האזנה נוספת ומחשבה תשובתי היא בלאו.

התוספת הקטנה הזו יחד עם אופן ההגשה מספרים לנו סיפור שונה בתכלית. אם קורט העביר ביקורת על החברה, על המציאות, כזו המטילה מום במה שנמצא אל מול עיניו, ציניות ויאוש,  הרי סטורג'יל, אשר הקדיש את אלבומו זה לבנו הרך שזה נולד, וכותב לו מעין איגרת למתחיל בגלקסיה, מעין מסה אשר כנראה תיפול על אוזן ערלה עד אשר יחווה הבן את אותן טעויות שלמד בבשרו אביו ויגיע לבדו, דרך הרגליים כמו שאומרים, להבנה, להכרה, כי הרי אנו זן עיקש, שממאן ללמוד מההיסטוריה שלו, איכשהו החכם אינו נשמע, והפלסטיק מרעיש את הכל… אז סטורג'יל, מתאר מתוך מקום של קבלה, הוא כמעט ואינו מבקר את הנמצא אלא מגלה אותו ומבקש להתגבר עליו… אם קורט מאשים, כועס, מביע עמדה, הרי שסטורג'יל למרות הכל בוחר להביע את המילה – אהבה… אם אותו ילד בעל ראש תותח (בקליפ של סטורג'יל) מתחיל בכעס, במים סוערים חותר אי לאן, ותשמעו טוב הרי שלמרות שזה שקט, זה שקט מתוח מאוד, אפילו מחריד, גם שם משתוללת מפלצת שעירה ולא מובנת, גם שם נגדעים פרחים, אבל הנה לבסוף, המילה אשר קורט פחד להגות, הכעס לא אפשר לו להעלות על דל פיו, והנה הפזמון החבוט – לאהוב מישהו – זו הדרך כנראה להתגבר… כלי הנשיפה מלווים את האהבה ולא את אש התותחים…

סטורג'יל גדל על השיר הזה, בדיוק כמוני, אבל הפרשנות שניתנה לו היא אחרת.

לפתע עלתה לה במוחי אותה אמירה של ברנרד שואו שככל שאני מתבגר אומרת לי עוד ועוד, מספרת לי עוד ועוד היגיון… בתרגום כזה או אחר – "אנשים תמיד מאשימים את נסיבות חייהם באיך שהם. אני לא מאמין בנסיבות. האנשים שמתקדמים בעולם הזה הם האנשים שקמים ומחפשים את הנסיבות כפי שהם רוצים, ואם לא מוצאים אותן, הם יוצרים אותן" – זה בדיוק מה שטוען סטורג'יל לבנו, למרות הכל קח את החיים שלך בידיים, תתמודד, עם הקשה ביותר, תחפש, תפתור, ואם לא תמצא, תיצור… אל תהיה פאסיבי, אל תאשים, ואם תאשים תציע פיתרון – אל תעמוד מנגד… יש משהו בביקורת שמאוד מבלבל… שהרי עצם אמירת הביקורת תחילת הדרך היא, פה נותר קורט… סטורג'יל מציע, תאתר ותנסה – בסוף, מילה אחת יכולה לתאר הכל – תשתדל…

אם קורט היה ציני לגבי אותה פריחה, סטורג'יל באופן תמים תופש את אותה פריחה כשלעצמה, ככזו – זה יפה לדעתי, תמים, אך לא טיפש ובעיקר יפה…

ואולי יש פה בכלל ביקורת כלפי דור המסכים – זה שבשבילם אהבה זו דמות עגולה וצהובה עם לב בדופן פיה, אולי בעתיד לא ידע כלל מהי אהבה, מהו הפועל 'אהב', אולי לכן בוחר סטורג'יל להגות את המובן מאליו???

אני לא יודע, אולי אלו שערות השיבה בראשי שנזרקו עם הזמן, אולי עצם זה שיש לי ילדים, אולי זה בכלל משהו אחר, אני מעדיף את הגרסה האוהבת, אך זוכר שגם זו האוהבת קמה לה מצעקה…

תפרחו מהכיוון הנכון…

 

שירים, שירים

יש הבדל גדול בין רשימת שירים לבין רשימת אלבומים. בכל מקרה כאשר אני ניגש לבחון אלבום ומעבר למוסכמה (האישית שלי) שמספר מסוים של שירים חייבים להיות טובים, הרי הוא נידרש לבצע פרוצדורה כלשהי במסדרונות הלב שלי, להשפיע, לגרום, לעקם ולצייר… להבדיל שיר לא צריך לעשות זאת, הנה רשימת שירים שליוותה אותי השנה ועוד תלווה, היו עוד הרבה שירים שלא מצאו דרכם לטיוב, אבל רבים וטובים עמנו כאן… אין סדר והכל פרוע, כמו שהחיים הם…

תהנו

סיכומים, סיכומים – 2016 – חלק שני

נו, אז בהמשך ישיר לחלק הראשון ותחת אותן הנחות יסוד אגש למלאכה. ככל  שאני חושב על זה השנה האחרונה במוסיקה היתה מוזרה עבורי, מצד אחד לקריאת הסיכומים הענפים שעפים לכל עבר, המון פספסתי – ואולי כלל לא שמעתי את אותם אלבומים אשר היו הופכים את השנה ליותר רגשית עבורי, אולי – אבל זו תהייה שהולכת עימי מקדמת דנא, תמיד אני מסתכל לכל עבר על מנת לבחון האם פספסתי – ותמיד אני מפספס… מצד שני, תרתי, חיפשתי אף מתחת לשולחן, ועדיין… נו מילא… ובכל זאת…

Nick Cave – Skeleton Tree

כי נשבר הלב… לראות את הסרט, להקשיב לאלבום, לחשוב על הטירוף של אבדן ילד, הכל באלבום הזה קודר, עד שקר בעצמות… ניק קייב מביא את האמת העגומה לידי ביטוי, כנראה שזו הדרך היחידה שהכאב יכול היה לצאת ממנו, כנראה שזו התרפיה היחידה שיכלה להישפך החוצה, ואולי אף הצילה אותו… אני נשבע שהאוזניות מזנקות מחוריהן כאשר הבס הזה חותך לאורך ולרוחב… מדהים שלמרות שקייב הוא אומן אינטנסיבי במהות – האלבום הזה מכיל כמות גדולה יותר, אולי מדי, של קדרות, עצב, יגון של עננים שחורים – אבל כמו תמיד אצל האיש והמערה – המון אמת…

כי הקריאה האנושית הזו ב- I Need You קרעה לי את הצורה…

The Pines – Above the Prairie

cover art

אם האלבום של קייב מעלה היה הסיתרא אחרא, הנה המרגיע הלאומי, אחד מהאלבומים ששמעתי הכי הרבה השנה, ארבע שנים חיכיתי ללהקה האהובה ממיניאפוליס וזה השתלם בגדול… שירים של כמיהה לטוב, לרוגע, לעולם שליו יותר, לאחו, לחיות משוטטות, לבית… המון כלים אקוסטיים, קולות מחבקים, הרמוניות, אבל יחד עם זאת האלבום הזה אינו נדוש… מעין ספקטרום כזה שנע מעל פני המים, מעל הערבות הבוכיות, ביעף ציפורים – כל כך טוב… שזה מדיטטיבי, עומק ורוחב…

כי כשנסענו אהובתי ואני לעבר סופ"ש קסום זה ניגן לכל הכיוונים ואנחנו פשוט חייכנו זה לזו ושתקנו…

Cass McCombs – Mangy Love – 

Mangy Love Image

יש משהו מאוד מושך באלבום הזה – מתח הולך וגודל לכל אורכו, כמו שמו "אהבה מוכת שחין", מצד אחד קול של מים זורמים, שקט ומרגיע ומצד שני הנושאים והמילים בהם עוסקים השירים הם בלאגן אחד גדול – מעין אמביוולנטיות של חיים שאינה מעניקה מנוח… יש פה מצד אחד יופי, שפע ורגש שלעיתים מזכירים את אליוט סמית', את לאמבצ'ופ (ואולי זה לא מפתיע המפיק Rob Schnapf אחראי כאן), אבל תמיד משתחלת לה הפרעה, אם במילה, אם בשקט, אם בכלל…

כי מאז שנחה לי על הממברנה הפיסה הזו אני ממשיך לשמוע ולהתעניין… זה הולך ונהיה רק טוב יותר… וכי המטאפורה ב- I'm a Shoe ענקית…

Michael Kiwanuka – Love & Hate

טוב, מה שהיה לי לומר על עלם החמודות הזה שפכתי כאן. אבל אם בכל זאת, כמה כעכים, אלבום נועז שמתקשר עם גוספל, ג'אז, סול, ואיזה נשמה יש פה… יחד עם זאת ועם אותה אמירה של קיוואנוקה שמשאירה משקעים בפני עצמה – "אני מרגיש שהייתי פה לפני כן, אותה דפיקה בדלת" – בוחן האלבום היכן היינו ואנא פנינו מועדות, האם התקדמנו??? אלבום ענק…

וכך סיימתי שם, "אז אותו מקום בו השמש זרחה, אותה שמש שקרנית אולי שלא גילתה את מעליליה, כעת נפתחה אל מולנו, המישור נפרש, הכל גלוי ואני שרוע עדיין, מאמין שיהיה טוב… בסוף חייב להיות טוב…"

Yellow days – Harmless Melodies –

Yellow Days - Harmless Melodies EP

בבחור הבריטי הזה עם השם הלא בריטי שלו George van den Broek נתקלתי בשוטטות אחת, והנה יצא לו EP לאחרונה, סחרחר, שיכור ומבולבל – כל כך טוב – מאז שירד לכלי הנגן שלי הוא לא מפסיק לפעם… יש בו משהו ייחודי מאוד, אקלקטי מאוד, מעולה… רק עוד ועוד כאלו…

Radiohead – A Moon Shaped Pool

תוצאת תמונה עבור ‪radiohead a moon shaped pool‬‏

מה אומר ומה אגיד… הלהקה הגדולה ביותר שחיה, נושמת, רוקמת ויוצרת כיום, כבר הרבה זמן… אוסף של שירים שלא מפסיקים, וגם אם חלקם מוכרים היו בקונסטלציה כזו או אחרת… יש בעיה עם להקות כאלו, כי אני אומר לעצמי זה – to good to be true, מתי כל זה יפסק, מתי הם יחרבנו באחד, ובעוד אחד, אבל הם לא…  מי ייתן שיהיו לא לנו וודאויות לטיב כמו האלבום הבא של רדיוהד…

הנה מה שכתבתי עליהם השנה… אכן תאונות הממתינות להתרגש…

Mason Jennings – Wild Dark Metal –

תוצאת תמונה

מייסון ג'נינגס הוא סיפור אהבה משפחתי כבר… הוא איתי שנים על גבי שנים, ואין נסיעה שאין בקשה – "אבא שים לנו את מייסון" – ואני שם, בחדווה…

הטרובדור הזה מחייב והנה אני מבטיח פוסט משלו… והנה בשנה זו הוא הוציא אלבום, מושחר כמו עטיפתו, אפל יותר, רועש יותר, עוסק בנושאים שאולי לא עניינו אותו בעבר. מודה ומתוודה שלא חשבתי להכניסו כלל לרשימה זו, כלל, אבל שמעתי אותו שוב והחלטתי שלא רק שהוא בפנים אלא במקום טוב, אז הנה הוא. כי כשזה אמיתי זה אמיתי, כמאמר המשורר…

David Bowie – BlackStar/Leonard Cohen – You Want it Darker-

A white background with a large black star and smaller parts of a five-pointed star that spell out "BOWIE"A black-and-white photo of Cohen in a suit with a large black border around it

טען פעם אדם חכם בשם ויטנגשטיין לגבי עצמו כי הוא אינו אדם דתי, אבל אינו יכול שלא לראות כל בעיה מנקודת מבט דתית… אז בדיוק משום כך השניים הללו, אלו המורמים על ידי אלוהי המוסיקה, שניהם יחד…

מעבר למוות, ליצירה, לתזמון האלבום אל מול הסוף, עומק היצירה היא זו שגרמה לי להאמין שיש משהו מעבר… אין זה מובן מאליו שיוצרים ולו הגדולים ביותר ייצרו יצירות כאלו לפני מותם, בעודם נאבקים במחלות, כאשר הם לולביים, אינם עומדים כתמול שלשום… כאשר אנשים רגילים מדדים אל יומם…

זה כמעט קלישאתי לבחור בשני אלבומים אלו לככב בסיכום שנתי, זה סקסי, שניהם עברו מעולמנו, שניהם המטירו עלינו אלבומים שיקשה למצוא מישהו שאומר עליהם משהו רע, אבל רגע של מחשבה טוען למולי – ביננו, כמעט כל הקלישאות מבוססות על אמת צרופה וצרובה לרוב, כי אף גדול הציניקנים יודה שכאשר קלישאה מוצאת מקומה הנכון בלב, כאשר היא מרגישה נכון – הרי היא הנכון…

על בואי כתבתי כאן… וגם כאן.  על כהן ספדתי בפייסבוק של הבלוג, אבל האמת שקצרה לשוני או אצבעי לספוד לו… אני עדיין מהרהר במותם של שני טיטאנים אלו, עדיין שומע את שני האלבומים המהוללים הללו, עדיין לעתיד… יהי זכרם כיצירתם…

הנני, הנני…

Sturgill Simpson – A Sailor’s Guide to Earth – 

Sturgill Simpson A Sailor's Guide To Earth.jpg

אז ככה, התלבטתי מי יהא לפני מי, האם "והדרת פני זקן" (או מת) או שמא פני עתיד פנינו מועדות… הלכתי על השני… גם על אלבום זה כתבתי בעבר – אז הכתרתי את הפוסט בשם הגרנדיוזי "תחילתה של אגדה" – הדבר היחיד שאומר ממעוף שנת האזנה הוא שכותר נבחר זה אינו גרנדיוזי בעיני – משמע, האלבום, היצירה, אלו אכן אגדה.

זהו האלבום ששמעתי הכי הרבה השנה, חשבתי איתו ועימו הכי הרבה השנה, התמסרתי לו, לקולו, לשאיפותיו, לאהבה הגדולה שבו, לילדים, לבת זוג, לבית לחום אנושי, לקבלת טעויות העבר והתמודדות עם ההווה שנותר בעטיין – לכל הדברים שבהם אני מאמין כל כך…

לשנה משובחת וטובה יותר, לפחות גדולים שמתים, ליותר מוסיקה… ממטרים של צלילי עונג…

סיכומים, סיכומים – 2016

עוד אחת מאחורינו!!! משום מה בגילי, אל מול המראה המאפירה, סופרים… נו מילא. אתחיל ואומר כי שנת 2016 היתה שנה שלא ניפחה את ראותיי בחומר שגורם ללב ללבלב, אף בשוטטות הבלתי נלאית לא מצאתי את אותו עשב מוריק, את אותו פרי מיוחל, היו הרבה נעימות, שירים, מנגינות, משרים, מעוררים, מכנסים, אך משום מה לא אלו שצורבים שם בפנים ומנפקים רגעי אושר עילאי… אולי זה בכלל אני, אולי נפשי הלכה לה ולא הונבטה בצורה מספקת, אולי ליבי שלא השכיל להיפתח ולהריח שורשים, אולי דווקא קשיי היומיום אשר הגיפו החלון מפני הבא להישמע… נו מצב עובדתי שכזה…

ועוד אמירה מקדימה טרם ניפול לערש השיר… כל כך הרבה אבות מזון נאספו מעולמנו אין, השנה… הרבה מדי, כאילו הלפיד מועבר הלאה תחת מעטה החשש שלא יהא מי שירימו וישיאנו לגבהים ולפסגות ההרים הממתינות לגילוי… פרינס, גרג לייק (מקינג קרימסון ואמרסון, לייק אנד פאלמר),קית' אמרסון (מאותה מסיבה של לייק), שרון ג'ונס, ג'ון ברי מהביסטי בויס,  גם דייויד בואי וגם הכהן הגדול… ועוד נעסוק בקלישאה נשוא אלו האחרונים… מה אומר ומה אגיד, מה???

אז הנה הרשימה שלי (חלקה הראשון), מה שבכל זאת זיקק ונגע, נתן לי את אותה דקת התחמקות מיוחלת. המספור אינו קובע טיב, ומי אני שאקבע טיב מהו, אלא שכל שיר, כל אלבום יפה הוא בקונסטלציה מסוימת ובתפאורה זו ודווקא היא ולא חברתה, מעטים הם אלו אשר ניטעים הם ומושרים בכל מזג אוויר…

Marlon Williams – Marlon Williams

Marlon Williams - Marlon Williams.jpg

וכי למה? נו כי איכות מדברת בסופו של יום, הכל איכותי פה מהקול הבלתי מתקלקל של וויליאמס, עד ההפקה, עד אי סוף…כי אתה מתבלבל כשאתה שומע את כל הז'אנרים המתדפקים, זה אינו מעיד על זה,  הכל בהרמוניה של לחיצה על כפתור ה- Reapet ישר לאחר פליאה… כי האווירה היא של שמי לונדון, בעצם אין שמיים שם כלל, עם הפתעות של רגש עז שעולה כמדורה אינדיאנית מעשנת אל על… ויש פה אחד שפשוט פורם וקורע בלב – הנה הוא… (אגב מדובר בשחזור של בחור עלום בשם Terry Randazzo מ-1964 ויש באלבום עוד כיסויים כולל של מלכת האמת נינה סימון) –

או זה למשל, תשמעו זה יופי…

ישי ריבו – פחד גבהים

פחד גבהים.jpg

על שום מה ומדוע? ריבו הוא יוצר ישראלי שנולד וגדל במרסיי שבצרפת. זה מה שידעתי עליו שניגשתי לאלבום הזה… ידעתי שהוא גם אדם דתי ומאמין ושהוויה זו משתקפת בשירתו… אבל בכל זאת, הקול שלו תקשר איזשהו פולס חשמלי שחייב אותי להוריד ולהסכית…

אז האלבום הזה רוטט ורועד לכל אורכו, האמונה משרה אהבה גם על חסר אמונה כמוני, הוא גודל בלב משמיעה ושמיעה, בסיפוריו, בשפתו, ברוגע הזה של קולו של ריבו לכלי הנגן, למנגינה ולהרמוניה משנים עברו…

כן השיר ההוא למעלה, זה הממזר, פרם אותי וחיבר כחרס שבור כך שנותרו בו סדקים, לשם כניסת אור…

אבל לא רק בשיר זה מדובר, אלא לכל האורך שזורים פרחים, ריחות ניחוח מנעימי כל… קול פעמונים…

Devendra Banhart – Ape in Pink Marble

Ape in Pink Marble

הכיצד? תמיד רציתי אלבום כזה של האיש המוזר הזה. אני מקפיד לשמוע מה שהוא משחרר, ומוכרח לומר שלא התרגשתי מהאחרונים למעט מספר עדיים אשר היו פזורים תחת מעטה כזה או אחר בהם, אבל הנה זה בא, אלבום קטן, שקט, חלומי וחולמני… האלבום הזה הוא אינו הטוב ביותר שלו, אבל דבנדרה התבגר, שומעים בקולו, בהפקה, בריסון שלו לעומת העבר…כל זה הופך את האלבום לנגיש, לכזה שאפשר לישון עימו, לנוח עימו, להרהר ולחשוב – כמו לולאה נעימה שקשה להבחין בין חלקיה… ויחד עם כל זה עדיין מדובר באלבום אקלקטי ומגוון…

אני אוהב את ה- Atitude של הבחור הזה – הכל רציני ואינו רציני בו זמנית, בסוף הכל נועד לרוח… האלבום הזה מקיים את חזונו של האריאל לפיו "שוב אני מוצץ גבעול"… על כל המשתמע והמעורבל באמרת כנף זו –

Tim Hecker – Love Streams

Love Streams

האמת שלא אהבתי כל כך את החומרים הקודמים של האקר, שמעתי אותם, אפילו הרבה אבל אף פעם הניגון לא היה נכון באוזני, תמיד היתה הפרעה, רעש של צלילים קשה מדי אמרתי לעצמי, כמו חוד שנשען על העור וכמו חותך אינו חותך… אבל החתיכה האחרונה שלו אחרת בעיני, פתאום נכנסתי לתוך, עם העקצוצים הללו הלא מרפים, עם האלקטרוניקה הזעירה, זו שיש בה הרבה מעבר לשמע, הרבה לאחר שהצליל נדם… מלודיה והאקר אולי לא הולכים יחד אבל באלבום זה אף המילה הזו אינה גסה וזה נשמע כמו נסיעת אמביינט, שאולי לא מתאימה לכל שעה ביום, אבל כמעט לכל שעה… בסוף זוהי יצירה קלאסית אלקטרונית…

 

Joe Volk – Happenings and Killings –

Joe Volk - Happenings And Killings

מה? אכן מה – שחככתי בראשי אילו אלבומים היו עימי השנה וראויים לאזכור, לא עלה האלבום הזה, אבל הוא כאן – למה? כי שמעתי אותו המון השנה, בלי להרגיש הוא היה שם כמעט מאז שיצא בשלהי פברואר ועד ימים אלו מנגן ומדבר עימי… וולק יודע דבר או שניים על כיצד להנציח ריff, כיצד ליצור מבנה מתגבר של יצירה, עם יצירת פולק במסדה, עם הרבה אלקטרוניקה רכה, יחדו עם גיטרות אקוסטיות וקולו הבכייני משהו של וולק יצרו פה תבשיל מבעבע של מים נמוכים וממכרים…

ועוד דבר חשוב, האלבום הוא על ספו של הקיטש, אבל הוא נוסע על השביל ומרקד על התהום, אינו נופל לתוך ההבל… לעיתים באות יצירות מהחלון, כאלו שלא הזמנת, לא הכנסת תוך אמירת שלום מהדלת, התגנבות יחידים, ולפתע חלק מעולמך הם…

Lambchop – Flotus

הכיצד? שוב להקה שאני אוהב אבל אינה מאילו שהיו נאספות לאמתחתי אל אי בודד… אבל האלבום הזה, שוב, סיפור אחר… אז על קורט ווגנר, הלב הפועל של הלהקה הזו, נאמר הרבה, מילים הוא יודע, משחקים בהן גם ידוע יודע, גם מלודיה ולחן והרי לכם אלבומים מלטפים המדברים ואומרים… האלבום האחרון הינו אלקטרוני במהותו למרות שנשען על אותם גווילי ספרים ישנים אשר הלהקה הזו כתבה בעבר… אלבום אינטימי מאוד, שבאופן מוזר האלקטרוני שלו רק מקרב עוד, חמים לחורף, מחבק, וקולו של ווגנר הפך להיות אף הוא כלי נגן בפני עצמו… הם מנסים… הפעם צלח… והשיר Hustle גדל לי באוזן מאוד, למרות אורכו, המתינו לקורט כי כשהוא מגיע השמיים נפתחים בצלילותם… אלבום כייפי לנהיגה, כל פעם שניסיתי קרן שמש זעירה ליטפה את מצחי…

Marissa Nadler – Strangers

וכי איכה? נדלר הפכה ברבות השנים להיות אחת מהיוצרות היותר אהובות עלי, יש לה רוגע מפעים, יחד עם התחושה של עתיד קודר משהו שעלול להתרגש עלינו, קולה מצו-סופרן מלבלב אשר הופך למקשה עם המארג הנכון של כלי הנגינה שמלווים אותה… כך היה באלבום July מ- 2014 וכך כעת באלבום זה. שמעתי אותו המון השנה, לוטפתי רבות והתלקקתי תחת כנפיו… ואולי הכי חשוב כוחו של האלבום בנשיות המתרגשת של נדלר, בתזוזות העדינות שלה, בפתיחות הסגורה שלה, זו המגלה טפח ומסתירה טפחיים, אתה מוצא עצמך לאחר מספר שירים אוחז בידה והולך קדימה, מה שיהיה יהיה – אישה…

Spain – Carolina

Carolina Image

עם Spain אין צורך לשאול מדוע – הלהקה הזו היא אחת האהובות עלי מכולן. האלבום השישי של הלהקה הינו פרי בשל – ממש כזה שמתצפת עליך מהעץ ושולח מבט של "זה הזמן בחור", זהו בדיוק… אז נגסתי ווואי וואי איזה ביס. ליבה הפועם של הלהקה הוא ג'וש היידן, בנו של המוסיקאי הענק, צ'ארלי היידן אשר היה מעין מנטור עבור הלהקה, עד פטירתו לפני שנתיים לערך. באלבום זה נדרשו החברים ליצור ללא מטריה זו, לדעתי בהצלחה גדולה. האלבום לוקח אותנו למסע ברחבי ארה"ב, זו של פעם, על הטוב והרע, מדרום קליפורניה של שנות ה- 70 ועד טנסי, ורג'יניה,  ומשם לניו-יורק של היום, למרחבים המאובקים והירוקים, לשמיים הפתוחים, אותם בתים שסועי רוח שניבטים מהדרך ועד לעומקי האדמה – עם סיפורים ותובנות, הכל תחת מעטה של גיטרות אקוסטיות, בנג'ו, steel guitar וכינור – כל אלו קוראים לך להיכנס לאוטו ולנסוע למקום נידח, שם סוסים דוהרים בלא מפריע לתוך ה- Great Unknown…

אבל בעיקר, שוב כמו כל אלבום שלהם, זו מוסיקה שגורמת לך לחשוב, להרהר, וצריך להיות באיזשהו מקום אסיר תודה למוסיקה כזו בימינו אנו, על האינטילגנציה, מוסיקה שלוקחת אותנו בנתיב כלשהו, שעל פניו נראה נכון, וגורמת לנו לצאת קצת מעצמנו, לחשוב קצת אחרת ולהרהר אודותינו בתוך המארג בו אנו חיים. ערבוב צפוף של רגש ומרחבים, תחכום מוסיקלי, ותחושה של גודל אטמוספרי – כל אלו הופכים את Spain לאחת מלהקות האמריקאנה הגדולות הפועלות כיום.

Terry Lee Hale- Bound, Chained, Fettered

Bound, Chained, Fettered

איך? יש לי חולשה למבוגרים שעושים מוסיקה, מתמידים, ממתינים תוך כדי עשייה. הנה עוד אחד כזה… מתקשר עם אמריקאנה, פולק, שורשים, טקסס ורוק של קרביים… הכל צלול, כמו משא חייו תומך בו בעשייה, בהבאת הדברים לאוזן המפכה לשמוע… ההפקה של אנטוניו גרמנטיירי (מה- Sacri Cuori האיטלקית, ותשמעו את זה…) משעינה את האלבום על מקשה אירופאית ואפלה שיוצרת שילוב יחד עם אורגן ההאמונד, בס קלרינט, פסנתר וכמובן הגיטרה והקול של הייל… מעין שברי חיים כאלה, שכל אחד מוצא עצמו מייצג שיר…

הרפתקה מרתקת ולעיתים מצמררת… מזכיר קצת את ה- Walkabouts המעולים, הרבה יפעה, אבל כזו של אישה יפה ומטופחת בשנות ה- 50, כזו שמלמדת במראה, בשמיעה והקשבה…

אריאל זילבר – מישהו –

תוצאת תמונה עבור אריאל זילבר מישהו

כי הוא ענק לדעתי, אפשר לחלוק על דעותיו, לומר שהוא קצת פזור דעת, אבל אי אפשר לקחת לו את המוסיקה. אז הוא חזר בתשובה, אבל כאשר חבריו לספסל האמונה מתחילים ליצור טקסטים שמקשים על חיבור לאוהדי עבר, זילבר ללא לבטים לוקח שירים שאינם קשורים לאמונתו, שירים של שמוליק צ'יזיק הגדול, כמו אלו שרצו אחרי שמוליקים בעבר, ומפיח בהם רוח שובבות, רוח רוק יומיומית ורגילה על ידי ילד בן 71 שנים… כי בהופעת האיחוד של תמוז הוא היה על האולימפוס (איזה ביצוע של "שבועיים בעיר זרה", יאוורדי).

זו חגיגה, זה החיבור עם צ'יזיק, זה השטות… כי לראות אותו זה להבין מה המוסיקה עושה לאדם… כמה טוב על הלב זה עושה…

המשך יבוא…

We are all Undone in this Town

אחד מהיוצרים הכי אהובים עלי, הכי נוגעים בי, מאלו שפשוט בנגיעת קול שולחים אותך לעידן, לניחוח, לאזור אחר, מפשיטים הכל – Tim Smith, הזמר, גיטריסט וקיבורדיסט של אחת מהלהקות הכי אהובות עלי (עד עזיבתו אותה) – Midlake.

אמר פעם פיאז'ה – "אם אתה רוצה להיות יצירתי, השאר בחלקך ילד, עם היצירתיות ויכולת ההמצאה שמאפיינים ילדים לפני שהם מתעוותים על ידי חברת המבוגרים"…

סמית' ממש חי שם, בתוך האמירה, בתוך העולם הילדי, זה הבוהק, המתלהב, התמים – הוא ממאן לעזוב אותו, הוא גם שר על זה באלבום האהוב עלי של Midlake – אולי האלבום הגדול ביותר בעשור זה עבורי, אותו צליל שאני לא מצליח לשחזר על ידי יצירות אחרות – ואני כמו ילד, ממתין… אהה והאלבום הוא כמובן – The Courage of Others מ- 2010.

קחו נשימה אחת ארוכה, שימו הכל בצד… שבו, הסכיתו לאוזניות מנגנות את הרוך הזה…

סמית' עזב את כאמור את Midlake למצוא את הילד שבו, את הצליל אליו הוא מאווה, אליו הוא נמשך כחרק לאור באישון ליל חשוך ודומם במיוחד… Harp הוא הפרויקט שלו כעת…

שם הוא פרסם לאחרונה את הבהובי ליבו, לי זה עקצץ איפה שהדברים הנוגעים ביותר נוחתים ברצפת נפשו של אדם… כמו כולם אצלו הכל רגיל, שלא כמו הילדים אשר מגלים כל יום, אצל יצורים מתוקים אלה – כל דקה דקיקה משהו חדש, הם חושבים, בוחנים, מתייגעים, אוהבים, חוקרים, חולמים, ואנחנו, הבוגרים, מה עושים? מתייגעים בתפל ובטפל, ביומיום הסיזיפי, מתרחקים…

סמית' עונה לאלו, אני פועל מליבי וזה, האמיתי הבלעדי, מורה כי לא נכון סתם לשחרר משהו, צריך להמתין, לחלום כמו אותו ילד, להתמוגג מול השחר המפציע כמו מהשקיעה של עוד יום…

באותו שיר אלמותי מגפף אותנו קולו של סמית' –

Children of the grounds
Are making warring sounds
For those outside
With no care for time
They're full of love for life

Mother calling out
To bring the end around
We weren't quite done
She blames it on the sun

__________________________________

 

כן, פה אמא מאשימה את השמש בקריאתה לחזור מאותו "הולך בטל" זילברי, שוב הזמן מפריע ופורע בהתפתחות הילד – עוד רגע של אובדן אותם רחשים שקיימים לנו כל בני האנוש ומוחבאים עמוק עם התבגרותנו… כי כולנו "לא גמורים" או כל תרגום אחר ונאות ל- Undone, כולנו לא מצליחים לסיים לאותו סיום מעתיק לבבות… אנחנו בורחים מזה… עם הופעתו של אותו Fortune אותו מחפש העולם המערבי, זה שעוסק בכסף, בזמן, בפוליטיקה… איפה הילד? איפה היצירתיות? איפה הקסם? איפה אותו הבהוב עיניים, בוהק של ילד מגלה משהו שאנו המבוגרים רגילים בו בחוסר חשק, כפתרון החיים עלי אדמות? איפה הטבע? ולמה בנינים מחסירי שמש? איפה? איכה?

והנה לאחר מספר שנים, אחרי ישיבה מזרחית גמישה של ילד… סמית' אומר שיקח לו עוד הרבה שנים, אז אמתין בשקט, כי הילד שבו יוציא משהו שיהמם אותו לשנים, בדיוק כמו שהאלבום לעיל עשה ועושה עודנו…

אין כמו ילד…

 

במקום שהשמש זורחת…

michaelkiwanuka91-703x422

בפעם הראשונה שנחתו עלי ויברציות הבציר של Michael Kiwanuka עם אלבומו הראשון Home Again, חשבתי שהנה עוד פעם נס לו אלבום ישן מידי והובא לפני על מגש של כסף להעלאת בת צחוק של אושר. אבל לא, הסתבר כי מדובר ביוצר חדש, אשר יוצר מתוך אובך נוסטלגי שמתקשר עם ביל ווית'רס, אוטיס רדינג וחבר מרעיהם מאסכולת ה- Jazz-Folk-Soul של שנות ה- 60-70. הצלילים הללו כמו ערגה לאותם ימים יחפים של פעם…

תודו שמתדפקת על מצחכם אותה תחושת Haziness שגורמת ל- Laziness… מעין הסתכלות אל מעבר לכתף אל עבר עידן הענקים של פעם, עם תוספות עדכניות, עם הסתכלות קדימה אל עבר המישור הפתוח ליצירה העתידית…

אז אם באלבום הקודם, הראשון שלו, קיוואנוקה טיפח את הזרעים מהם ינק, כמו ישב על אותו פרח ספג ממנו צוף, כאן, באלבום השני, הוא פורץ החוצה מעבר לגבולות הז'אנר, כמו קיפץ כפרפר מעבר לאותו פרח, אל עבר היער…

אכן אותה ליבה, אכן אותו גרעין, אכן אותו קול מגורען, לאה, מלטף, עם כיווצוצים בדפנות, אבל כבר מהתחילה ניתן לשמוע את השאפתנות, כבר בפתיחה, כאשר מספר לנו על הלב הקר והזעיר שלו, עם 5 דק' פתיחה אינסטרומנטלית, עם גיטרה דייויד גילמורית ומקהלה מלווה, עם פתיחות, לפתע אין מדובר רק באותו Haze, לפתע אנו נפתחים לפינות חשוכות יותר, אפורוריות… ה- Setting המוסיקלי אחר, גדול יותר, כמו מעלה באוב את פני נשמתו… לפתע נשמע בכלל פסקול של מערבון כלשהו – אניו מוריקונה על האורקסטרה ושוב חוזר ל- Bit של משהו אחר, ואז הקול הזה נכנס… הוא וגיטרה בגווני עץ… אוי אוי אוי… וזה לא סתם אוי, אוי ועוד אוי, כי אין לי מילים להגדיר את זה…

קיוואנוקה מציג עצמו מחדש, אי שם הצגתי את הילדות, על מה גדלתי, איך הונבטתי, אבלכעת, הנה אני מבפנים, על מחשכי ועל מאורותי…

And I know; In my heart, in this cold heart; I can live or I can die…

אמרתי או לא אמרתי???

הביקורת הפנימית שלי על האלבום הקודם של קיוואנוקה היתה, וזאת למרות שהתמוגגתי כאמור, שהוא משחק באיזור הבטוח, הוא אינו מתרוצץ, כאילו היה מורגש שהוא מצוי מאחורי ידיה המלטפות של אמא, אותה מיטת ערש נוחה, חמימה, אך חסרת ייחוד… הוא בא דרך הדלת, אבל במוסיקה לעיתים יש להידחק דרך החלון, הרי לא נקנה סיפור שיש בו רק טוב, בדיוק כך, לפתע הנה הוא מופיע לפנינו עירום, פגיע, חשוף, אל מול העדשה…

בשבילי האלבום הזה תיקשר את קיוואנוקה האמיתי אל הקהל, עם אותה קריצת גוספל, ג'אז, סול, כל אלו עם האחד שהוא…

הטווח הלירי גדל, הנושאים מובאים האחד אחר השני, אם ברמז, אם ישירות, אם בשיר בו הוא מציג ללא נפילה לקלישאה את היותו איש שחור בעולם לבן, אם בביקורת החבויה כלפי עצמו בשיר Father's Child, אם זה אותה מועקה כפועל יוצא של עזיבה של המוכר ב- Place I Belong… וכן, בין השיטין, אפשר לשמוע כמה מוכשר היוצר הזה על הגיטרה, עם פרייזים שלא יביישו אף אוחז גיטרה…

התעוזה הזו לא היתה מצויה באלבום הראשון, הנאמנות אל מחצבי ילדותו מצויה בשפע, אותן מחיאות כפיים, אותה כנסיה עם פסנתר גוספל, כל אלו מריחים עדיין כמאפיה בבוקר יום שישי, עלעלי הריחות נמזגים לתוך התמהיל שרקח פה קיוואנוקה. וכן, אותו בישום היה נשמע לי, גירד לי, והנה אני מוצא כי ההפקה של מרבית האלבום הינה של Danger Mouse, ומה לעשות הוא יודע לעשות את מה שהוא מבקש לעשות… בדיוק כמו באלבומים אחרים של העכבר הרה צרה זה, הדרמה נוכחת, נוצרה דינמיקה שעומדת בתווך בין העבר, בין אותה יפעת בוקר עצלנית של האלבום הראשון, לאותה ייחודיות, אותה יצירה, אותו הקשר פנימי שיצא לחוך… ואולי, אולי, אולי, זה בכלל כי קיוואנוקה נתן לשירים להוביל הפעם, לא ז'אנר כזה או אחר, אלא אותו קול פנימי עישן את הכל החוצה???

באורח פלא מצאתי הופעה שלו עם שלושת השירים שהכי התחברו אלי באלבום הזה –

וכן יחד עם זה שקיוואנוקה מצא את עצמו, הוא מצא אותי כאוהד, כאחד שמקשיב, אחד שמזדהה, אחד שחושב שזהו אחד האלבומים הטובים ביותר ששמע השנה, אחד שמעריך את היכולות, את ההתפתחות, את ההעזה…

אז אותו מקום בו השמש זרחה, אותה שמש שקרנית אולי שלא גילתה את מעליליה, כעת נפתחה אל מולנו, המישור נפרש, הכל גלוי ואני שרוע עדיין, מאמין שיהיה טוב… בסוף חייב להיות טוב…

 

בשקט בשקט

כן, כך בשקט בשקט, הס, כמו גמד באישון ליל, כך זה הזדחל והפך למנת חלקי כמעט כל בוקר במספר החודשים האחרונים – יוצר שלא הכרתי עד שנפל בחיקי האלבום הראשון שלו בשם שעושה חסד עם מה שבתוכו – Dawn שמו…

השם הוא Ry X, שוב אוסטרלי (יש לי משהו עם היבשת הזו אמרתי כבר לא?) שם הבמה של Ry Cuming, יוצר שמבצע סינטזה בין Keaton Henson (שמי שקורה פה יודע שהוא מהלך עלי בקולו), שמעו למשל את זה, לבין אלקטרוני רך (מאסכולת ג'יימס בלייק ואולי גם Bon Iver), לבין סקסיות שלא חורגת למובן מאליו, למרקע ולדימוייו אלא עוצר בדמיון, והכי חשוב זה מרגיע כל כך, כל בוקר דרך כל הצפצופים, האנשים הכועסים וזאת בטרם החלו יומם, חוסר ההבנה של אחד את השני כי הוא לא יתן לה להיכנס שמא יפספס שניה בפקק של שעה ויותר…

שאני חושב על זה הוא מזכיר גם קצת את José Gonzalez וגם בדפנות את ה- Fleet Foxes…

ואל תתבלבלו אין מדובר בחיקוי – מדובר בקורטוב אותנטי, נשען על כל מיני אבל בטח מוגדר כמשהו שעומד בפני עצמו.

הסכיתו ותווכחו איך שהמוסיקה שלו רומזת הרבה יותר ממה שהאפרכסת סופגת – כך למשל בראיון עימו הוא תיאר את Pearl Jam ואת ג'ף באקלי כמשפיעים עליו – ואיך שהוא, אל תשאלו איך ולמה, אני שומע את ההשפעות האלו, ברור של באקלי אבל גם את הצד היותר רוקיסטי, יותר עמוס, זה שלא נשען על קול אנושי בלבד… אתה מצליח לשמוע שיש ביוצר הזה הרבה מוסיקה, הרבה שעות של שמע, מעין מעטה שלא מסתיים באוזן, תחושה של מצע מעבר לנמצא.

הטנור שלו מלטף, כמו נוצה שעוברת על איבריך, משהו מאוד מאחד יש בקול שלו, אשר נתמך יפה מאוד על התזמור לאורך כל האלבום. אבל תקשיבו גם לשברירים בקצוות, חריקות הקול בסופים – החריגות האלו מהבסיס שמלבות חזיונות, מוסיפים אמת לרגש שמתבקע לו, תורמים להרגשת השבריריות בבליל הזה… מעין מצע כזה עליו מיני מרקמים, אלו שופעים כמו חוות אלמוגים, מתנפנפים ומנפחים זימיהם, בזרמים, דוחקים את השירים אי אן?

לפתע השבריריות, זו שאנו בני האנוש בזים לה, איננו מקבלים אותה – כן זו – הנה היא מוצאת אותך ואתה מתקשה להפנות עורף.

האמת שזהו אלבום של חורף (ואולי לא?) כזה של להיעמד נטוע באדמה כאשר השמיים נשפכים על כיבתם מעל ראשך, אבל יש פה ניצוצות של יום יפה בין העננים השחורים… מינימליסטי בעל ניחוחות עבר, לפני הסיבוכים, כשהמשוואה לא הכילה נעלמים רבים.

אמור אמר פעם צ'ארלי מינגוס, בתרגום חפשי, כל אחד יכול לעשות את הפשוט מסובך… מעטים יכולים להפוך את המסובך לפשוט… למרות תורים של טונים ונימות, למרות כמה סגנונות, גוונים, אופנים ואוושות הצלילים ששומעים באוזן, במספר שכבות, האווירה היא של צליל לא סבוך, לא מעובד – בר, כאילו בסוף הכל עובר סינתזה מפשטת, של שקט, של רוגע, של חיבוק…

בשקט בשקט… כמה שצריך אדם שקט…

אנחנו תאונות הממתינות להתרחש…

אלבום לטעמי נמדד ברגעי האושר, אותם רגעים לא מוסברים, בהם הגוף והנפש חד הם, הנפש גואה ואיברי הדוף דופקים חזק…

אז קראתי קצת מהביקורות על החדש של רדיוהד. האמת התעייפתי. נראה כי עוסקים רבים מהמבקרים בהכל חוץ מבמהות… האם השיר הזה חשוב? האם האלבום הזה הוא פרידה? האם הוא גבבת שירים שהושרו בעבר? מתי הושר כל שיר ושיר… האם הוא מחדש? אני בכלל לא מבין את השאלות הללו… מה זה שיר חשוב???

כוס אמק – מוסיקה, מה שהיא עושה, היא נותנת לנו יכולת להרגיש, לעוף, לשכוח… שמעתי כבר יותר ממאה פעם את האלבום הזה – כמות הרגש שיש שם… וואוו, אני לא יכול להפסיק, ישבתי מול הים ופשוט בכיתי… מוסיקה לא צריכה לחדש, לספר בה, לזיין את המוח עלה, לפמפם עודות שלא קשורות לכלום… אלא לרגש והאלבום הזה הביא משאית של רגש, עמוס במה שרק רדיוהד יודעים לעשות, לופים בלתי נגמרים שנשמעים כל פעם קצת אחרת, מילים שנוגעות עמוק בפנים, אמירות כמו –

This dance; This dance; It's like a weapon; Like a weapon; Of self defense; Self defense; Against the present; Against the present; Present tense;

יש משהו שמרגיש כמו תאונה, בדיוק ברגע לפני' אתה קפוץ, מהודק ומסוגר, ממתין למכה מעבר לפינה… הכל מרוגש ביותר, אבל הייי, אין פה מכה' יש פה פגיעה עמוקה בעצב ההוא שמרגיש, הלב מפמפם ככל יכולתו, הקול של החייזר מלטף, הגיטרה של גרינווד מציירת קשת בצורת זיקוק דינור, הולך מתפוצץ וחוזר חלילה, הבס של הגרינווד האחר, מחזיק, לופט, כמו פיתון בורמזי שדוחס אותך עוד קצת, עוד טיפה ככל שמתפתל במעלה הגוף המותש גם ככה מאותה ציפייה, סלוואי מכשכש אותך לדעת באמצעות לופים של תופים, הדייייייי תיפוף שגורמים לך לבחון טוב מאחורי גבך… וכאילו זה לא מספיק האורקסטרה, המקהלה… מישהו צייר אורגזמה…

אף להקה לא מצליחה להכניס אותך לתוך אווירה כמו רדיוהד, באלבום הזה הרבה שירים ישנים, אבל הוא בשום אופן לא נשמע כמו משהו מהשפה ולחוץ… בשום אופן לא נשמע כמו אלבום שאריות מפסח… הקול של יורק הוא כלי בפני עצמו – זה לא משנה מה הוא אומר, כאילו שפת רפאים כזו, אתה פשוט נישא על זה. עומק עומק עומק… האוזניות אינן יודעות לפענח, הן מאותגרות מהצלילים… כך זה נשמע כל פעם אחר…

ויש הרבה רגעים של אושר עילאי למשל בין דק' 2:30-2:57 לשיר Identikit… יש עוד כמה, אבל מה זה משנה? בכל מקרה כל אחד ידגיש אותם לעצמו לפי פעמי ליבו…

ואני לא יכול להפסיק לשמוע את השיר הזה…

אז הנה לכם תאונה שהתרחשה, דווחה בחדשות… אבל בצורה אנליטית מדי, פקידותית מדי, פלצנית מדי…

פשוט, בסוף הכל כל כך פשוט כי Broken Hearts make It Rain…

מאושר

תחילתה של אגדה

אני עוסק כבר די הרבה זמן (ולא נראה שזה ירגע בקרוב) בהאזנה ל- Sturgill Simpson עם – A SAILOR'S GUIDE TO EARTH החדש שלו.

Sturgill-Simpson

לאחר די הרבה האזנות, הלוך וחזור, של החדש ושל אלו שלפני – אני די בטוח שלפנינו אגדת מוסיקה… האלבום האחרון שלו, שיצא לאחרונה, הוא הTוויסט שהייתי צריך… אלו אלבומים מהם נבנות אגדות, אלו שתסופרנה ברבות השנים… שני האלבומים הקודמים (השני אף היה חלק מאלבומי 2014 שלי) היו בתוך הקצב, המקצב, השיר, התרבות והסיפורת של הקאונטרי, היה נראה כי קם ממשיך לאותו Wylon,  הרי הקול דומה, אמנם היה כבר אפשר לשמוע את הרמת ראש, אותה התרסה כנגד הזרם, את אותה אמירה של "אני ייצור מה שאני יוצר ולא את מה שיצרו לפני", אבל עדיין, זה היה "שם" – כאילו היה מקובע לתוך הדרך שנסללה מזה כבר, השירים אף אם שוחחו על משהו שונה משיח הקאונטרי השגור, עדיין היו בתוך סיפור הדרך כאמור…

האמת כבר ששמעתי את הפרולוג הבנתי שמשהו עומד לקרות, הוא הולך להפציץ אמרתי לעצמי…

ובכל זאת, פתאום זה הגיע והפך אותי… אין לפנינו אלבום קאונטרי, אכן מפציעים ממנו נוכחויות כאלו ואחרות אבל… הנה סימפסון התנער מההפקה של Dave Cobb שהפיק לו את הקודמים והינו אחד מהמפיקים המוערכים יותר בקאונטרי כיום, והפיק את האלבום לבד… מעבר לזה, הוא אימץ Sאונד רוקבילי יותר, עם כלי נשיפה, כלי מיתר, הוא צירף סימפוניה, פולק, בעצם מה לא???

אבל מעל ומעבר (ואף מעבר למוסיקה המשובחת) זה ספר החוקים לפיו עובד סימפסון – הוא עקום, שונה, לא שיגרתי, ייחודי, הוא שלו…

אם שואלים אותי הרי שסימפסון להבדיל מזמרי קאונטרי אחרים אשר מספרים לנו בדרך כלל איך לחיות on the road, אלו שמעוצבים בהתאם ליללת התן שקוראת להם אל המרחבים, מטרתם הינה לחיות את ה"שם" הזה… והנה סימפסון שר על געגועים הביתה, כן הוא "שם" אבל הוא מדבר על הדרך חזרה – על להיות בדרך כאשר הבן שלך עושה את צעדיו הראשונים בחיים ואתה לא חלק מזה. הולדת ילד הרי משנה את חייך, כנראה שסימפסון, כנראה תמונה אחת או סרטון שנשלח של בנו הפעוט מבצע עוד דבר חדש, כל אלו גרמו לו לכתוב אלבום לבנו, מעין מדריך מסע לחיים אשר מתחיל עם הצגת העולם בפני העולל – "שלום, בני, ברוכים הבאים לעולם, אתה אולי לא תהיה האחרון שלי, אך תמיד תהיה הראשון, הלוואי שהייתי עושה זאת כבר לפני 10 שנים…" ומסתיים עם המלצות של עשה ואל תעשה המבוססים בין היתר על עברו של האב. והנה עכשיו ניתן להבין מדוע סימפסון הפיק לבד את האלבום, הרי רק הוא יכול להפיק, לספר,לטוות את אותו רגש שהנביט אותו.  איכשהו שאגדות מתהוות מבקשות ללכת אחרי ליבם, אותו חומר שנידרש לקרץ, לגרד אותו, אותו הבדל שהופך דברים רגילים לאגדות… הנה עוד אחד.

אהה… ומרוב כל זה שכחתי לספר, אבל בטח שמעתם, סימפסון נכן בקול שאינו מהעולם הזה, מעבר להוד וההדר שלו, הוא שולט בקול שלו שליטה מוחלטת ועובר מזה לזה וחוזר חלילה… אי אפשר להישאר אדיש לזה. וגם אינטרפרטציה משלו לשירים גדולים הוא יודע…

כן, כן… ויש את השיר OH SARAH – אולי השיר הכי יפה ששמעתי בשנים האחרונות – שיר לאשתו שלו (אשר כבר הושר לפני כן על ידי הרכב של סימפסון בשם Sunday Valley) – פשוט שיר שמפוצץ לך את הלב… כל כך רגש, אמת, כל כך בפנים – הוא שר לאישה שהיא מגדלור עבורו, אותו גלגל הצלה מפני הכל…

ב- Brace For Impact או בשמו הפשוט יותר Live a Little מביא סימפסןן את משנת חייו  האקזיסטנציאליסטית משהו – יש לי דימוי כזה בראש  לפיו כל אדם ברגע של "הלפני שזה נגמר" – עומד על פני התהום – הוא מביט אחורה – והרגש האינסטינקטיבי שיתקוף אותו באותו רגע, מה יהא? והנה סימפסון כתב שיר כזה – "יום אחד תתעורר וזה יגמר" – כך כל מסיבה עליה להיגמר מתישהו.  כי הרי we are dying to live, living to die… וזה בדיוק זה, יש כאלו שיתחננו למחילה, כאלה שירגישו שחייהם עברו ביעף בלי שהועילו, כאלה שיתאכזבו, ויהיו המעטים אשר יחייכו נכוחה ויקבלו… אז פשוט תחיו קצת. בכלל,  אני אוהב את הכתיבה של סימפסון – פשוט ואמיתי, ללא מילים מייגעות, ללא אמירות לא ברורות, רעיונות שעפים באוויר ופוגעים בנייר מבלי לאבד את עוקצם…

ישבתי מול מילות השירים, כאשר סימפסון מעקצץ בעדינות את אוזני, והנה לפני אלבום קונספט, מעין מכתב המלצה, לבנו הינוקא, זה שאינו יכול לתקשר עם אביו עדיין, ואולי מתוך פחד שלא יוכל לעשות כן בעתיד, סימפסון ממליץ, מספר על עוולותיו, על עצמו, על עשה ואל תעשה, על מחשבה… בשיר האחרון נפרד מאיתנו סטרוגיל עם משפט שהוא עולם ומלואו –

"Well, son I hope you don't grow up, Believin' that you've got to be a puppet to be a man"…

ועם אמרת כנף כזו אפשר לסיים… אמרנו אגדה לא? אז – אמן.

כי מחר יפציע יום חדש…

“What keeps me going is the hope that people will hear and connect to the songs I record, and these recordings will outlive me. Love and gratitude for life itself makes us appreciate the good things.”

jnn

Jeremy Nail נולד לתוך מורשת של חוואים, מספרי סיפורים ואמנים… דור שביעי לחוות נייל הטקסנית, נדד, חווה חיי טבע, חקר את החופש וההצעות העומדים בחיי הכפר… הרכב, זוג רגליים וזוג חישורי אופניים, מיליון כוכבים בשמיים המצייצים כל ערב, אותו חרגול שמחצרץ בקצב אחיד, ריחות של… תמיד בחוץ, וכן גם מוסיקה, הרבה קאונטרי, טאונס ואן זנדט, סטיב ארל… זו והטבע כנראה עזרו לו להתמודד עם ספקות עצמיים… במהלך כתיבת מכתב זה הגיע, השיר התדפק על ליבו והוא יצא לדרך…אבל אז אובחנה אותה מחלה, קטיעה על מנת להמשיך… והמוסיקה היא עבודת חייו…

בקרוב, בהפקתו של Alejandro Escovedo… וזה פשוט יפה,  כי לכל אחד יש את ההר שלו להיאחז בו…כמו היום שיבוא אחרי מחר…

יעשה לי את הסופ"ש

תם מה הוא אומר?

תם, מה הוא אומר: "מה זאת?" ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים.

לתם אין כוונות רעות, אבל רחמנא ליצלן אינו כל כך 'חכם' – לאדם כזה צריך לספר את הסיפור כפי הבנתו וכפי תפישתו.

הורד (1)

זמננו אנו מייחס למילה תם, לאדם הנתפש כתם, יותר קונוטציה שלילית מאשר נדרשובכלל. במה דברים אמורים? תום, להבנתי, הינה תכונה שיש להעריך ימינו אנו, כאשר עול הצביעות מקשה הוא ואיננו מסוגלים להבחין מהי אמת ואימתי התחסדות… והנה אני רואה תם כילדותי, במובן הטוב של המילה, כזה שמחייך לעולם, מגרד שמחה מכל עבר, תמים, חוקר, מתנסה, ראוי להערכה…

Eric Bachmann – הוא יוצר אמריקאי שהוביל ומוביל הרכבים מוערכים ביותר כגון Crooked Fingers ו- Archers of Loaf ואשר מודה אני ומתוודה מחובר אני דווקא ליצירות האישיות שלו… מה מחבר אותי? אותו תום, ילדות, חום שנובע מהנגינה שלו, מהקול הגחלי והמלחשש שלו, מאופן ההגשה האמנותית שלו את עצמו, את שיריו… בדיוק כמו אותו תם, סיפרו לו, אך הוא מתחבר לתפישתו, לאופן בו הוא רואה את הסיטואציה.

כמו ילד, שרואה את הדברים שצריך לראות ואיכשהו עם גילנו, עם התבגרותנו, עם היותנו בקיאים ברזי הכלום, אנו מאבדים את היכולת הזו, את התום שבדברים, את המבט התמים שרואה את האור המזוקק מבעד לציניות, לפחד, לצביעות… אבל יש פה גם בפאתי השירה, איפה שהפסנתר מקיש ניתן לשמוע גם את הצד המבוגר יותר, החמים הזה, זה שלמד, של אחד שחטף כמה…

האיש נתגלה לי עם זה –

נתפשתי כמו ברשת עכביש… יש לו קול בעל גוון חום נעים, של רגבי אדמה לאחר גשם מצקצק ראשון, של מפגש ראשון בין אדמה שבערה ערב היורה וכעת נאנחת לקראתו, כזה שמנביט כל מיני ירוקים, כל מיני שיחים תמימים כאלו שילחחו לאחר מכן מעלי גירה כאלו ואחרים… הקול שלו מזכיר מאוד את הקול של ג'יימס הטפילד לבית מטאליקה, אבל עם טוויסט עדין, כזה שיש לו יכולת לקרוע לגזרים, אך הוא בוחר לנוח על זרמי הצלילים…

והנה הוא הוציא עוד יציאה עצמית שלו, והנה שוב אותו קול מפעם, הפעם בעזרתו האדיבה של פסנתר כנף, כבעל כנף, נכנס, מציץ, אותו מבט תם, עדיין שם… גם אם זה לא אלבום מעולה, עדיין תמותו מהדהדת…

אני לא יודע אך יש לי תחושה שכך נשמעת לה המוסיקה אי שם מעבר להרי אררט… באיזור סטרילי מרוע, מחרטה, ללא מרקע, ללא אינסטנט, ללא פוזה… Bachmann כתב את השירים על פסנתר, מה שנותן לכל האלבום הזה מעטפת אחרת ושונה מהאלבום הקודם שלו, של משהו חדש שעוד יגדל… אינטימי…

והנה שיר של ה- Crooked fingers אשר קיבל חידוש, לטעמי יותר טוב מהמקור…

הנה האלבום המלא בסטרים.

אז שתקראו בהגדה תיזכרו שהתם הוא כנראה הטוב שבארבעה… החכם, חכם מידי, ומי אוהב חכמים מידי? הרשע, מה אומר ומה אגיד? זה שלא יודע לשאול הינו כבש בתוך עדר, והתם הוא ילד, הוא נפתח, הוא ירוק, הוא גומע את מה ששומעות אוזניו ומפרש את משמע אוזניו בדרכו, בתמימותו, בעלי הכותרת שלו, בשאלותיו וחיבוטיו… ואם כבר חיבוטים אני אומר שייעשו עם קולו של  Bachmann אי שם ברקע…

 חג משובח

נגמרות לי המילים…

ולאחר שהכברתי במילים ולהגתי באריכות, אמר פעם אחד שאני אוהב… נגמרות לי המילים… ואמר אחר כי "במקום שבו המילים נכשלות, המוזיקה מדברת"…

אז הפוסט הזה יעלה שירים שמלווים אותי לאחרונה ואולי…

 

סופ"ש נימוח

הילולת חוסר המשמעות

"אלן פסע לאיטו הביתה והביט בנערות שחשפו בלי יוצאת מן הכלל טבור בין מכנסיים נמוכי גזרה מאוד לחולצת טי קצרה מאוד. כאילו רשת הפיתוי שלהן לא התמקדה עוד בירכיים, בישבנים או בשדיים, אלא באותו חור קטן ועגול הפעור במרכז הגוף.

אני חוזר על עצמי? אני פותח את הפרק הזה באותן המילים שבהן פתחתי את הרומן? כן, אני יודע. אמנם כבר הזכרתי את משיכתו של אלן אל תעלומת הטבור, אך לא אכחד שהתעלומה הזאת מוסיפה לטרוד את מוחו, כפי שגם אתם טרודים חודשים, אם לא שנים, באותן בעיות קבועות (ובלי ספק טפלות בהרבה מאלה המציקות לאלן). וכך אירע שבעודו מתהלך ברחובות היה מהרהר בטבור ולא חושש שמא הוא חוזר על עצמו, אפילו בעיקשות משונה…" (מילן קונדרה, חגיגת אי המשמעות).

גמעתי את "חגיגת אי המשמעות" של מילן קונדרה, ולגמתי את כל אלבומיו של הג'וני קאש החדיש שלי, ווילי מייסון (Willy Mason), כן כי ככה אנחנו, נדרשים להחליף כאלו באחרים, ההם כבר לא פה, אז אנחנו מחפשים להכניס תחליף לחיינו, כאלו אנו בני האדם… כן וזה יהיה פוסט כזה, ראו הוזהרתם, של מחשבות שמתדפקות אצלי בפרוזדורים ובחדרים, נחבטות אל הקירות, חלקן יוצאות החוצה וחלקן נמקות בפנים, עצורות, כמו בני האדם…

האדם הוא יצור כזה, לעיתים עניינים פעוטים לכאורה נראים בעיניו, נתפשים בקודקודו, נפרשים בליבו, כברומו של עולם…

מילן קונדרה, הוא אחד כזה שיודע לזרוע במשפט אחד מעין חלום, סרטון כזה, הוא ממחיש את הסיטואציה, אתה אמנם קורא אך מה שמתרחש בך זה הרבה יותר – אתה חווה, לעיתים אתה חלק מאותה סצינה, לעיתים אתה זבובון משקיף מהצד, וזה נוגע כי זה הטבע שלנו… להרגיש או לא להרגיש אשם… הרי החיים הם מלחמת כל בכל, אבל זו מלחמה שאינה בין ניאנדרטלים, הרי אנו מתורבתים, צבועים הרבה יותר, "בני תרבות", מכבדים האחד את השני (כאילו) ולכן אין אנו יכולים להתנפל זה על זה – ומה נעשה? נשליך על זולתנו את אשמתנו… זה המשחק – מי שיצליח לגלגל את אותה מסכת אשמה מאצלו לזולתו – יקבל כתר, ומי שיודה בטעותו, הוא המפסידן של היום – והמשחק נמשך, כמסילת רכבת שיעודה אנא? אותו מנצח של היום, ימצא מרוח על עיתוני המחר כלוזר, אותה הערכה תיעלם ברגע והנה הוא ללעז…כן ויש כאלה שתמיד יתנצלו, יהיו אשמים… ויש כאלה שתמיד יתקפו, הם תמיד צודקים…

ואיך מתחילה כת? איך אדם אחד סוחף אחריו? איך? אנו שואלים כאשר אנו מתוודעים לחידה על גבי המדיה, איך וכיצד אותו אדם, שאינו מרשים במיוחד, אחז בראשם ולבבם של אלו שהצטרפו, ואיך שניצל את תמותם, את קשייהם, את הצורך שלהם בהובלה, בעזרה?

הנה אותו אדם, נטוע מבטו אל על, על מה הוא מסתכל? אודות מה בוהה? ומה אני מפספס? אנסה גם? ככה מתחילה כת, מאן דהו רואה משהו, נראה שגילה דבר מה כלשהו… משהו שאחרים טרם התוודעו לו, הוא המציא משהו חדש, הנה הטרנד הבא, אולי כדאי שאצטרף לאותה אחיזת מבט בחלל, אהיה בין הראשונים, שווה… האחרים ינהרו אחריו, הרי הוא גאון, הוא ראה את זה ראשון, בעצם, זה לא שהוא ראה, זה נתגלה אליו… אולי הוא המשיח? מושיע? אלוהים? עוד מושיע קם לנו, בני האדם, כאותו חלילן מהמלין, והוא כמו אב אוהב… מחבק, מנשק… אך חטא העוצמה תמיד מכה, כי אנחנו כאלה בני האדם, איננו יודעים גבול, תמיד צריך עוד יותר, תמיד עוד צעד… תהפוכות נפשו אל מולו, הכל ניבט לכל עבר… הנה קם מנהיג… ובסוף מתגלה כי תימהוני הוא, אבוד כמו כולם, בהה בנוצה אשר ננשפה אל החלל – אותה נוצה זערורית, בה ראה משהו, מבטו שכנע את האחרים, כמעט סמויה מן העין, זו שדיברה אל תוכו, הנה קם מנהיג…

והנה הוא גומע עוד כוס מאותו משקה מולתת, שעורה מיימית זו – אנו ממציאים לעצמנו מגננות, באמצעות צחוק, הומור, תחביבים, דברים לעשות, עיסוקים… האסטרטגיה אך ברורה – הרי מעטים הם המנהיגים (אשר אף הם לא באמת מנהיגים אלא בוהים בנוצות כאמור) והשאר הבינו שכנראה לא ישנו את העולם או יעצבו אותו בדמותם, וכנראה שלא יצלח בידם לעצור את גלגולו של אותו עולם אל עברי פי פחת… אז מה ניתן לעשות? לא להתייחס אליו, אל העולם, ברצינות… קירקגור, כבר צחק על זה מזמן – בפילוסופיה של קירקגור היתה זרועה הטענה כי התגובה ההגיונית והחכמה היחידה לזוועת הקיום היא לצחוק עליה בהתרסה –

"כאשר התבגרתי ופקחתי את עיניי לראות את המציאות, התחלתי לצחוק ולא הפסקתי מאז. ראיתי כי משמעות החיים היא פרנסה, שמטרת החיים היא להיות יועץ, שההנאה העשירה של האהבה היא למצוא בת זוג אמידה, שברכת החברות היא עזרה הדדית בענייני כספים, שחוכמה הינה מה שהרוב חושב לחוכמה, שהתלהבות הנה לשאת נאום, שאומץ משמעו להסתכן בקנס של עשרים כתרים, שלבביות הינה לומר 'לבריאות' אחרי הארוחה, שיראת שמים הנה לבוא לכנסייה אחת לשנה. את כל אלו ראיתי וצחקתי".

אם כן, "רק ממרומי המצב רוח הטוב האינסופי תוכל להשקיף מטה אל טיפשותם הנצחית של בני האדם ולצחוק לה" – כך קונדרה… "אי־המשמעות, ידידי, היא תמצית הקיום. היא איתנו בכל מקום ובכל זמן. היא נוכחת אפילו היכן שאיש לא רוצה לראות אותה (…) לא פעם צריך אומץ לב כדי לזהות אותה במצבים קשים כל כך ולקרוא לה בשם. אבל לא מדובר רק בזיהוי שלה; צריך לאהוב את אי־המשמעות, צריך ללמוד לאהוב אותה (…) תנשום את אי־המשמעות המקיפה אותנו, הנה המפתח לחוכמה, היא המפתח למצב רוח טוב"…

מה שיפה הוא שחוסר התכלית, אותה הילולת חוסר משמעות, הנה בבחינת אמת מובנית לטענת קונדרה, הוא אינו מנסה להתמודד עימה… להבדיל מקאמי או ניטשה, או קירקגור שמנסים להציע פתרון – קונדרה ממרומי גילו, מאושר לנוכח כל שמתרגש עליו… הוא צוחק, מצחקק, אולי כמו אלוהים שנמצא מעלה ואוחז בבטנו, טיפות שתן מרטיבות את תחתוניו, כאשר רואה מה נתן לנו בני האדם, ומה עשינו עם מה שהעניק ולאן הגענו… הוא לא מצליח לעשות כלום – הוא פשוט על הרצפה מת מצחוק…

קונדרה מצחקק לו, ומשחק בתורות, בפילוסופיות, באנשים – הנה קאנט, אשר שמה של עירו "קלינינגרד" קרויה, כך לפי נובלה זו, על שמו של קלינין, הבזוי במקורביו של סטאלין, קורבן תמידי של שלפוחית השתן שלו – דרכה מצא דרך סטאלין דרך ואופן התעללות בו, ובכל זאת, יוצא אליו ליבו של רודן זה והנה הוא היחיד שמקבל עיר על שמו… והרי הרעיון הגדול של קאנט היה "הדבר כשלעצמו", קרי קיימת ממשות אובייקטיבית, שאיננו מכירים, מאחורי כל דימוי סובייקטיבי כזה או אחר – אך סטאלין טוען כי אותו קאנט טעה, בדיוק כפי שטען שופנהאור – עולמנו אנו אינו אלא דימוי ורצון (כך בעיני סטאלין אשר מוצג בספר ולך תדע אם זה אמת או לא, אם קרה או לא – היתוליות שכזו), משמע, אין שום דבר אובייקטיבי, הכל בעיני המתבונן, ודימוי זה יש לו לאחוז יד באותו רצון שישליט את אותו דימוי – רצון עצום שיוטל עליו… כך סטאלין מסביר לחבריו שהרי מאוד הגיוני מה שעשה, דימוי אחד ניתן להשליט באמצעות רצון אחד – החזק משל כולם… ואיכשהו זה מצחיק… באופן חסר משמעות כזה…

לדעתי, קונדרה הפך בספר זה, חסיד סטואי, הוא זונח את תרבות המערב, את הפילוסופיה של המערב, מעין חוסן של שלווה היצוק בעולמו, אשר נאחז בצחוק ובהומור – האמת, וכתבתי בבלוג זה איפשהו על הסטואה, אולי אם היינו מאמצים תורה זו, תרבות זו, הלך רוח זה, אולי אז היינו נזקקים פחות להומור עצמי, יותר לרצינות… אולי אז היה אלוהים מצליח לקום מרצפת חדרו, שהרי התגלגלויות הצחוק עלינו לא מאפשר לו זאת כיום, ומתרכז בתועלת… חוסן של שלווה –

ואם אתם שואלים מי הקול שליווה לאורך הדהודי הרשמים מעלה – קול בכלל, וקול אנושי שמזיז את מחוגי הלב בפרט, של דיבור, של לחישה, של הבאס הזה בפאתי הקול, הסיפור שמתנגן עם ליווי מסוים שעוטף את זה בארשת מוסיקלית יותר… הוא הולך איתי הרבה זמן, מאז שבטעות עותק אלבומו הראשון נחת בין אזני, ומאז הוא שם, הסינגר-סונגרייטר הנימוח הזה, בנטייה למוזיקה שמדברת יחד עם מסרים סוציאליים, ארציים… ואני לא קראתי לו הפעם, הוא פשוט צץ לו תוך כדי קריאה את קונדרה, הוא דפק בדלת ונכנס באותו קול שמגיע אלי מדי פעם וכנראה משאיר לי משקע כל פעם שעוזב ונשאב לאן ששירים ויוצרים מתהבהבים להם כאשר אין משגיחים בהם.

ווילי מייסון מזוין בשלווה, פילוסופית כזו, סטואית, אתה מקשיב ומבין שזה לא ניתן לערעור, אתה כל כך נינוח אז אתה אפילו לא מנסה… פשטות, זה לא באמת מסובך, נון שלנטי, מקבל את זה כמו שזה – כמו אותה קבלה של הילולת חוסר המשמעות של הכל בכל. פשטות חסר פשר, חסרת משמעות…

קונדרה ומייסון – אכן הילולה…

לחיות בהילוך גבוה?

חשבתי על זה מה המשמעות של Living on a high note? היה נראה לי שמדובר שמדובר בלחיות בהילוך גבוה, בדיוק כמו שהגברת שרה, אבל המשמעות היא לסיים משהו בהצלחה, להשיג משהו בצורה ראויה… איכשהו הכל התחבר לי באלבום החדש של גב' מייביס סטפלס.

כל האלבום אפוף לי את אותה אמירה מצחיקה אך נוראה ההיא – 'להתחיל הכי חזק שאפשר ולהגביר לאט לאט', ככה אנחנו חיים, ככה אנו זזים, תזזיתיים, ואני מוכן להישבע שאנחנו בכלל יצורים של דם קר, לטאות בעלות מוח מוגדל, מעין זוחל כלשהו, כאלו שהיו צריכים לשהות בשמש חצי יום ובחצי השני לשחות ומדי פעם לנגוס במשהו…

הנה סטייפלס יצרה בדיוק אלבום כזה, כזה שאומר משהו אחד – חד ומהיר אך מתכוון לאיטי וקהה, כזה שמדבר על מהיר אבל משאיר אותך עם השאלה מדוע ולמה? ואיך נצליח בתוך הסיבוביות הזו? המהיר והעכשיו, לעומת מה שאנו באמת? איך נצליח?

היא בת 76 היא יודעת משהו על הפרדוקס הזה – היא זזה כל הזמן, איזו זמרת זו, היא חיה On a High Note – שם האלבום החדש שלה – אבל שימו לב איך היא מנענעת כמו אחת שלא מעניין אותה כלום – נענוע של כלב שמכשכש בזנבו ולא של זנב שמכשכש בכלב…

כל כך טוב, רצתי, הייתי במהירות, בהילוך גבוה, ואתה רץ יותר ויותר מהר כמו ככל שתמהר תשיל מאחורה את כל צרות היום, כמו בסרט מצויר חלקים ממך נושרים ונשאבים ללא מבט הרחק מאחור, והאם אני יגיע לאותו HIGH (ולא דווקא High Note), אותו מצב שהמוח ריק, לא מצוי בו כלום, תהום שמחכה להמצאת הדבר הבא… המרגוע… השקט… והנה זה בא, כל כך מחבק, כל כך אוהב, כל כך מבין אותי, משלב את הפרדוקס שלנו, של המהיר והצורך באיטי, של התנועות החדות האלו, של הישר ובום במקום באלכסון וברוך…

הפרדוקס הזה שאוחז בי כל כך הרבה זמן, פתאום מובן היה, נהיר, ברור, נראה מיושר, פתאום הרגיש לא כל כך נורא, ואני מה עשיתי? כל כך קמאי, כמו אבות אבותינו הקופים, היו רצים וממלאים ליבם בטבע… ככה הייתי והיה טוב, הצלחתי, לפני החזרה פנימה לניהול חובות ודחייתם הלאה…

למדי אותי לאהוב אותך כמו שכתבתי…

…Teach me how to love you like I wrote

יש משהו בהתחלה הזו, הרעשים היומיומיים האלו, ואז פריטה חלושה וקול שמפציע מתוך שלולית כאב, והוא מתחנן שהיא תלמד אותו לאהוב כמו שהוא כתב… כמו שחשב לעצמו… כמו שרצה…

אני לא ישכח את הרגע הזה גם… של שמיעה ראשונה של הפניה החלושה הזו, הקריאה הכואבת הזו, זו עם התחינה, עם הצורך…

אז בדיוק על זה הזיתי כאשר לאחרונה, בעודי עובד, עומל ומזיע על נייר כזה או אחר, פתאום הנגן החליט במהלך Shuffle כזה או אחר להכניס שיר שלו לאוזן שלי, שאלתי את עצמי האם הוא הוציא משהו חדש לאחרונה, כזה שלא שמתי לב – ומסתבר, למרבית ההפתעה, לא אחד, אלא שניים, האחד במתודה הרגילה מכווצת הלב, כמו שאני אוהב והשני… אלקטרוני…

אולי בניגוד לזמרים, כותבים אחרים, הנסון הוא אמן בנפשו, מבט אחד באתר שלו ותגלו זאת, מהציורים המוזרים, שנראה כי המוזה להם נלקחה מהסיתרא אחרא ועד אתר התיפוף שנמצא שם…

Ca8T94-fokg

מכירים את התחושה של משהו או יותר נכון מישהו שגודל לך בלב, אבל בלי שתשים לב, אתה שומע ואומר וואוו, אבל ממשיך הלאה, כמו לא מניח יותר מדי מחשבה בכיוון זה, ואז עוד אחד, אתה נפעם, אומר אוקיי יש פה משהו, צריך לעקוב, אבל שוב גלגלי היומיום משקשקים, קדחתנות שכזו ואתה שוב שם פעמיך למקום אחר וזה נותר בצד, ושוב חוזר חלילה – אבל עכשיו זה לא יקרה יותר – אני מכיר ומוקיר ש- Keaton Henson הוא אחד הגדולים ששמעתי בשנים האחרונות, הכישרון שלו, הדמעות שהוא יודע לבצבץ, מילות השירה שלו, הפסנתר שלו, לצד הגיטרה שלו וכעת אף לצד הסינתיסייזר – גמרתי אומר – זה לא יהיה בצד יותר – זה במרכז – חייב להיות.

האלקטרוני הזה רמס אותי פתאום, כמו נגיעות של כל הטוב, של James blake, עם ג'ף באקלי, עם עוד כל מיני שיודעים לפרום לך במיתר, להיכנס כתולעת ולהשאיר רשמים… של משהו שבא מתוך הסינתיסייזר, אפילו הוא (הסינתי) לא יכול היה שלא להרגיש, הוא המכונה, הזיל דמעה…

הבחור הביישן הזה יודע מסתבר על פסנתר, על גיטרה וגם על הדהודי צלילים של מכונה… הכל הוא מעטפת למראה של הנסון- משהו מטעה שם, בשירה שלו השברירית, כי מילים רומזות אחרת, על כוח פנימי, על היכרות עם העצמי שלו (אשר נראה שלא מכיר הרבה אחרים) – אני לא יודע אם לשמוח שהוא עושה את המוסיקה שהוא עושה אשר נוגעת עמוק, או להצטער שהוא לא המשורר שהיה יוצא ממנו אם לא היה מוסיקאי – כי האמנות שלו מפעפעת, היא לא יכולה להיעצר, היא נוסקת…

מעין סירופ דפרסיבי שעוטף אותך לרגע ואז אתה מרגיש הרבה יותר טוב… אני חוזר אליו הרבה אני רואה… זהו מסתבר הפוסט השלישי שאני כותב אודות אותו רגשן, אולי כמוני, אולי הוא בכלל נפקד שמצוי בכל, כמו…

זיכרון מתוק

הנה אני עובד, מאלץ את מוחי בעניין אפור כלשהו, לפתע אחותי שתחיה שולחת לי לינק לטיוב, אותו בחור. נו מילא, נפתח, אבל איזה שער נפתח יחד איתו… אותו זיכרון של פעם כאשר גיליתי שני ענקי גיטרה… ואשר אעסוק באחד מהם כעת…

"ברט ג'אנש עשה לגיטרה האקוסטית את מה שג'ימי הנדריקס עשה לגיטרה החשמלית" – כך אמר האחד וזה ששני לו חיפשו רבים ולא צלח בידם – ניל יאנג…

הקטע מעלה הוא זה שאחראי על זה שעפה לי הפדחת בפעם הראשונה מהאיש… שמעתי את זה ולא ידעתי די… ניסיתי להשיג את האלבום, את האיש… כיצד… אין שום דרך… עד שנפל לידי אותו אלבום ראשון של ברט ג'נש…

יכולותיו של ג'נש כגיטריסט, כותב שירים וזמר גרמו לאנשים לכנותו "בוב דילן הבריטי"… הוא לקח חלק משמעותי בתחיית הפולק הבריטי בשנות ה- 60 של המאה ההיא. רק למראה שמות הגיטריסטים שטענו כי הושפעו ממנו אפשר לבכות… בין היתר ג'ימי פיג', גיטריסט להקת לד זפלין, ג'וני מאר, גיטריסט ה"סמית'ס", ניק דרייק, דונובן, ניל יאנג  ופול סיימון.

מהיכרות ארוכת שנים, עם כמעט כל החומר שלו, זה נשמע כמו נהר, כמו מים מפכים, אלו שחודרים מבעד לכל מעטה, מחלחלים, מקררים, אתה מקשיב, מניח ראש ונעלם אט אט…

והנה אני מחפש אלבומים חדשים ואני מגלה כי האלבום השני שגיליתי של ברט, אחרי ההוא מעלה, יצא במהדורה חדשה…

R-2088660-1293984961.jpeg

זה האלבום Avocet אשר עוסק בציפורי מים למיניהם, כל רצועה עוסקת באחרת, במים זורמים, כמו נחל שמחלחל לאטו בסלע, מקפיד על קצב אחיד עד שאשד מים פרחח מורד בזרם ומשמיע צליל שונה, אתה מרים את הראש ועד שעשית זאת חזרת לאותו קצב קדום שמפעם לך… כך הפריטה של ברט הלז, מכניסה אותה לקצב ואז מופרעת, יוצאת לשניה וחוזרת לאכסדרה… כמו מים, כמו ציפור מים, מפזזת על מדפי מים צלולים…

האמת חבל על המילים, עטו הקשבה על האוזן האחת ועל השנייה את הטיוב מעלה, כל האלבום המיימי הזה, זה עם הנוצות והמקור, תתמכרו… ככה קרה לי.

הקטע הראשון בן כמעט 20 דק' על שמו של הסייפן (Avocet בלעז), של אימון אקספירמנטלי קדחתני שמוציא אש… לא מעייף אותך כלל, רק מגביר הציפייה הלאה… יש משהו מאוד צוהל בנגינה הזו, אפילו הכינור נשמע מצחקק… והנה באים לאחריו הקיוית, האנפה, שלדג, עיט הדגים ומקנח השחף, אולי אפילו ג'ון לוינגסטון…

אגב השני, גיבור הגיטרה, הוא John Renbourn עוד ענק אצבעות… אקדיש לו פעם משלו, פעם… כרגע וכפתיח לזה… הנה הקטע הפותח מאותו אלבום יחדווי של של ברט וג'ון…

ייאלה עלו על איזה Avocet והמריאו לאגם הקרוב…

 

ללכת עם ולהרגיש בלי

"גדלותו של אדם בזה שגשר הוא ולא מטרה: מה שאפשר לאהוב בו באדם הוא זה שמעבָר הוא ושקיעה."

יש לי תמונת פסיפס על הקיר במשרדי, עם כל גיבורי המוסיקה שלי, אלו שחבטו בי להנאה עם מוסיקה שנגעה, שסובבה אותי ועימי מילדות, דייויד בואי לא שם… אין לי מושג איך זה קרה אבל הוא פשוט לא שם… הרי זו שטות כי בואי השפיע, שפע בי… אני זוכר אותי כזב חוטם ישוב עם מילות השירים מול המערכת שמזמרת לי אותו ועף באוויר… איך יכול להיות שהוא לא שם…

מודה לא חשבתי שהמוות של בואי יהלך עימי כך… מאז שנודע לי, אני בסוג של התמודדות, כזו שנכפתה עלי כמי שכפאו שד, זה לא עוזב אותי, אני שומע הלוך וחזור ולא באמת תופש, אולי… אני מוצא עצמי מהרהר בין עיסוק כזה ללחץ אחר, על כך שהלך אל העננים כמו שיצר בחייו, כמו שבעט לכל עבר, כך סטר לנו ופסע לעולם שכאשר הוא שם בטוח אינו משעמם…

אני מודע לכתיבה המרובה בעניין עזיבתו ומה לאזוב קיר להוסיף על כך, אבל הלב שלי אמר לי שאני צריך אז הנה –

bowie_x55

למה ככה? ונענה לאחר כחכוך –

בגלל המוסיקה שלו – שכל כך משפיעה, השפיעה, תשפיע, היוותה מסד, נשמעה בכל כך הרבה אלבומים שהם לא שלו, כי היא ניסיונית, כי היא מלאה בלהיטים אבל כאלו שהופכים להיות צללים שלך, הם צועדים עימך, אתה פוסע ולפתע שיר של בואי שהיווה אבן דרך אי שם, פתאום ריח שמזכיר, לפתע רושם ורגש שהיו שם – כל אלו מתווספים אליך, לאישיות שלך, להיותך…

בגלל ההשראה – בכל מובן, בכל דרך, הוא פסע, הוא ניסה, הוא חקר, הוא יצר, אם זה על הבמה, על הויניל, על המרקע, על מפת האופנה…

בגלל הדרך – האיש לא בא לשחק, לא בא לעשות רושם, לא בא להפוך לאייקון – הוא פשוט הפך לכל אלו דרך פסיעותיו בדרכו – הוא לא סימן מטרה, הוא פשוט עשה, זרם נאמן לעצמו, לאמנות שלו, עיצב את דרכו, לא היה משנה לו מה יאמרו, איך יבקרו – נאמן לשעליו עד יום מותו – חייו הם Peace of Art… כך אף מותו, אמר ויסקונטי, מנהלו האגדי.

כי הוא אקלקטי – הוא נגע בהכל, ניסה כל דבר, עשה ג'אז (באלבום האחרון שלו), אלקטרוני, גלאם רוק, פאנק, פולק, את מיק ג'אגר, את אמא של סלאש (כבוד!!!) ועוד כל מיני ששכחתי בטח, ובכולם אצבעו נוקבת, בהכל יודעים שזה בואי, מבחינים ישר שהוא היה שם, דרך, חרך, ביצע, יצר, העפיל… ביננו מה לזיגי סטארדסט ו- Let's Dance, האלבום הראשון שלו שנראה שהושפע רבות מפסיכדליה נוסח סיד בארט, לתקופת ברלין שלו, לאלקטרוני, לגלאם רוק, לחלל והאלבום האחרון שלו?

כי הוא גרם לנו להרגיש שFריק זה בסדר – לכל אחד יש רגע שהוא מרגיש שונה מכולם, שההמון אינו מדבר אליו בשפה מובנת, שהוא זה שמשוטט עם זנב – בואי גורם לך להרגיש בסדר עם זה…

הוא תמיד היה כאן… אני מעדיף את העבודה הבראשיתית שלו אבל הוא איכשהו תמיד ליווה, שינה וליווה לאורך כל הדרך – פתאום זה מוזר בלעדיו. נראה כי כל אחד מתחבר לתקופה מסוימת שלו, אצלו שבה הבהב בואי משהו מאצלו… אבל עבור כולם הוא היה בנמצא – כשאני חושב על זה לא שמעתי מישהו שאומר אהה לא מבין מה זה הבואי הזה… יש כל כך הרבה בואי, כיאה לזיקית… יש משהו מהיצור הזה לכל אחד…

בגלל שזה אמיתי – כי כואב ואני לא יודע להסביר את זה… דברים עלומים הם חזקים ובלתי מוסברים…

בגלל שהוא לא היה פתטי ולא ירד לזנות כמו הרבה מבני גילו… בגלל שהוא תמיד היה רלוונטי, תמיד עכשווי…

בגלל שמילות שיריו פיסקו לי את המוח – אניגמטי ונכון בו זמנית…

והנה רוצים סימבול? הוא מת בן 69 – יש מספר יותר יפה מהמספר הזה? יין ויאנג – כוחות של ניגוד שמשלימים אחד את השני כיאה לזיקית, דומה קצת לסמל האינסוף, כך הוא בן האנוש הזה אינסופי, 69 הוא גם מספר גבולי בין ה"נכשל" לבין ה"עובר", כמו בואי שאהב לגמוע מפה ושם וכן זו תנוחה שמשלהבת מספר איברים בגוף וכך קורה שמספר גורם לאיבר נושם להזדקר…

כי זו וואחד(ה) דרך למות, כי גם המוות היווה יצירה בפני עצמה, כי הוא עשה את המוות שלו בנון שלנט, כמו שהיה מורגל בו, הניח המון רמזים שרק לאחר מכן התחברו לכדי תמונה שלמה, כי הוא אניגמטי היה ויהיה, ובעיקר כי אף אחד לא הבין אותו מעולם, גם לא עכשיו, וכך נוצרות אגדות… כולנו מכירים את זה שהאדם מתכנן והטבע עושה את שלו, נראה כי גם הטבע, על אף שהכריע את האיש, נתן לו את הכבוד האחרון לבצע את מזימתו האחרונה עלי אדמות, ליצור, להוציא את היצירה, לחגוג יומולדת ולמות כמו שרק בואי יודע ובלי הפרעה… תזמור, או לא תזמור היתה הפינאלה הזו???

כי הגניחות של בואי בשיר מטה, מאושר, מכך שהוא יודע מה שאנחנו עוד לא יודעים, כי הנגנים שאיתו הבינו את הקונספט, כי יש פה מאסטרו שגרם למשהו להיווצר מושלם, כי כולם הסתערו אחריו מבלי לחשוב פעמיים, כי עדת סוסים יחד עם להקת פילים וקרנף אחד בודד שועטים לי מהאוזניות לתוך מרעה מוחי שאני שומע את הקול החנוק שלו זועק לשמיים WOOO, זה כמו סכין… זה בעצם בואי… הצרחה המופנמת הזו, המקבלת הזו, שלוחת הרסן, שמפענחת בתנועה, שזורקת זרועות לכל עבר, שמאגדת סיפור חיים אלמותי, זה בואי…

והנה עכשיו אחרי שירקתי את ליבי על דף האינטרנט הלז, אני מבין למה הוא לא נמצא על תמונת הפסיפס שלי בעבודה – אכן ההרגשה היא שהעולם הפך להיות אפור בהינף הרגע, כאילו משהו אלמנטרי חסר פתאום, פיגמנט של טבע שהיה פה ופתאום רק שיירים, אותה מריחת מכחול ללא המכחול עצמו… אבל ככה זה בללכת עם ולהרגיש בלי – הוא כל הזמן היה שם ולא היה נדרש להיזכר בו כי זה היה שם, כעת שזה בלי זה מרגיש כמו ללכת בלי ולהיוותר עם המכנס למטה… לפחות יש לנו אימפריה שנותרה לעלעל ולשנן אותה…

לך בשלום לאן שהולכים יצורים כמוך… וקולות תותח מהדהדים באוויר הפתוח…

אני לא כוכב פורנו, אני כוכב שחור…

נו, אז כמו שחשבתי, ההוא משם, זה שהיה פעם זיגי, היה אסטרונאוט שנשכח בחלל, היה דוכס לבן וכחוש, הושפע מאליסטר קרואלי, שוחח עם עכבישי מאדים, ניסה אולי אף עם השטן ובכלל הכניס כל כך הרבה סוגות לחיינו, אופנה, גלאם רוק, אמנות חזותית על הבמה, סיפורת, רפלקטיביות של העולם הסובב אותנו – לא סתם מישהו עמל על אפליקציה שמראה מה עשה בואי עד השנה בה הצופה לחץ עליה (אהבתי שבשנתו ה- 14 הציעו לו 6 בנות שונות דייט בולנטיין)… כן אז ההוא, שהיום הוא 'כוכב שחור', עשה את זה בגדול…

CAL0314540_l

מהרגע שנודע לי כי האלבום דלף לרשת, לא התאפקתי, הורדתי ועף לי הקודקוד… זה מה שרציתי לקבל ממנו כל השנים… היה שווה לחכות והיה שווה להאמין שזה יגיע…

בואי המציא את עצמו מחדש…

בואי מדבר בשני רבדים באלבום הזה – הרובד האישי והרובד בו העולם מצוי – הכוכב השחור הינו מטאפורה… הקול שלו מדהים, אין לו את העוצמה הצעקנית של פעם, הקול כמו כהה יותר, מרוסק יותר, פחות עצמתי, אך נוגע, הוא מגיע עמוק בחקר העולם שלו, הוא לא מפסיק – מרגישים את התשוקה שלו בהכל – המון ידיים שנוגעות, מלטפות אך גם מעקצצות…

האלבום אפוף בתחושת אימה, מה שמוסיף על המראה של בואי, שאכן הרבה יותר מסודר מפעם ופחות חייזרי – אך כזה שעדיין תוהים האם הוא טוב או רע, זה שתוהים על קנקנו ללא יכולת אמיתית לפענוח, וכן המילים האניגמטיות שלו, המתפרשות לכל כיוון בו זמנית… אתה שומע ופעם נראה לך שהוא עוסק ב'דעאש', לפעמים סתם במצב הכלכלי, פוליטי בו שרוי העולם, לעיתים נראה שהוא בכלל עוסק באנשים הקטנים, אלו שחיים ואולי מקשיבים לו… ולעיתים דווקא בו תוך עמידה בפרוזדור העשור השביעי לחייו…

בואי מכניס אותנו לעולמו/נו ללא היסוס, ובאבחת חרב, כבר מהקטע הראשון באלבום (הכי חזק לטעמי גם לאחר שמיעה של לא פחות מ-20 פעם של האלבום המלא) – הנה לפנינו כאוס במלוא ערבוביית המילה, עולם שקורצת אליו שמש עגמומית, עייפה מכל מה שהרעפנו על הכדור שלנו לאורך השנים, בינינו מסתובבים כל מיני, הנה לפתע גברת עם זנב, מתהלכת וזה לא נראה מוזר, דחלילים בעלי נשמת קש צווחים, לאף אחד זה לא מוזר, אנשים אכולי "טיקים" שלא מסוגלים לבצע שום פעולה שכן גופם מרצד לצלילי האובך האפוקליפטי בו הם מורגלים, אפילו בואי, נותן הדרשה, בעל עיני כפתור, עומד במפתן ואינו רשאי להיכנס פנימה, אותו עולם שבו אין חזק וחלש, שכן אף החלש אוחז מאכלת ורוצח את החזק, אין כללים ברורים, הקטן הפציע וההצקה שלו הפכה להיות כזו שחייבים לתת את הדין עליה (לא סתם הרבה טענו כי השיר עוסק בעליית 'דעאש' – מה שהוכחש אגב על ידי אנשי ה- PR של בואי).

מה שבטוח הוא שביום הדין רק נשים תעלוזנה, כך חוזה מגיד העתידות – אותו כוכב שחור… פתאום אתה תופש שמדובר בעולם מורכב מאוד, מורכב מדי… אותה פילוסופיה של פעם אינה עובדת יותר…

הקונסטרוקציה באלבום כמו הפוכה, עולמו של ה'כוכב השחור' בנוי על מיתוסים והיסטוריה נורדית על אודות כפר אשר שמו המתורגם הוא "נחש". בקונסטרוקציה זו עומד במרכז נר אחד – כל כך שביר, אך נותן אור, אולי אותו אור שהשמש אינה מספקת יותר (בודהה אמר שאלפי נרות יכולים להיאחז באש מנר אחד וחיי אותו נר לא יתקצרו בכך), הוא ממשיך תחת אותה דיסציפלינה ורומז ללזרוס, אותו איש בברית החדשה שקם לתחייה בעזרתו של ישו – מרחב של מיתוסים, אמונות תפלות, חשדנות ואי קבלה של האחר – מזכיר לכם משהו?

והנה מגיע בואי לאותה תחושת אהבה בעולם זה – אותה Sue אשר נדרשת לנוח לאור כך שליבה קודח ומתלבט בין חיים ללא אהבה אך עם כסף ונוחות לבין אהבת האמת המפעמת בליבה – מה היא תחליט – בואי כמו מזייף בשיר, כמו רומז לכך שליבה יינגף מפני מוחה החושש לאהוב… בואי מבצע הומאז' לאותו מחזה מהמאה ה- 17 של ג'ון פורד אודות סורנזו ואנאבלה…

אך דווקא לקראת סופו של האלבום הוא יותר אופטימי, שלושת השירים האחרונים הם היותר POPיים ואלקטרוניים באלבום ונשמעים קולות מאלבומי עבר של בואי, הקול שלו יותר צלול לפתע, בואי אומר אני לא יכול לתת לכל מה שבראתי, כל מה שהאנושות יצרה, לרדת לטמיון, כמו רומז לנו המטיף – יהיה בסדר… או אולי משוחח עם מטיף אחר – מאיר אריאל זצ"ל ומהרהר הרי "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה"…

אבל מעבר לזה – בואי כבר לא עוסק בזוטות, הוא לא מחפש טפיחה על השכם, ההפך, הוא מאתגר – בואי כמו מתריס כלפי התעשייה – הוא לא שם בשביל להיט, הוא לא שם בשביל שטיח אדום ופסלון חסר משמעות בטקס מלא ערומים וערומות נבובים מתוכן, הוא לא שם כדי שבסוף השנה המגאזינים ידרגו אותו כך או אחרת, כשהוא צריך לשתוק הוא עושה כן (כך הרי עשה בין 2003-2013) ואתה חייב להעריך את זה – האלבום החדש יכול שיאמרו שהוא קשה להאזנה – אני אזני מורגלות בג'אז ואף יותר "דיסהרמוני" מזה ולכן אני מתרגל בקלות – שירים ארוכים (הסינגל הראשון בן 10 דק'), צלילים אחרים – בואי חוקר, מחדש – וכל השאר ירקות…

יומרה שהיא לא פיקציה, אינה גחמה, זו יומרה ששטה לה בים מלא כלום והגיעה ליבשה – היכולת שלו להיות בתוך ג'אז ואז לפלח הכל בבלדה וקול שיכווץ את האיבר ההוא בחזה, זה שכאשר הוא אומר לך משהו אתה מבין שזה אמיתי, אותנטי, נכון…

בואי שוקל ומתשאל, כל הזמן, גם כעת, נראה כי בואי הפקיד את המעטפת בידי צוות ג'אז בראשות Donny McCaslin והטריו הניו-יורקי שלו, זה נכון אבל זה לא אלבום ג'אז, בואי מאפשר ומכיל את הצליל הג'אזי אך יודע לצאת ממנו, לסטות הצידה לרוק, לבלדות POPיות כמו שרק הוא יודע – יש פה סינרגיה, יש פה אף יותר מזה – הפריה הדדית, זה יונק מזה ומכבד את השני – זו הגדולה של מוביל, לתת לאלו שאיתו להתבטא ובכל זאת שיהא מורגש – הרי אין לטעות למרות הכל זה אלבום של בואי… כאשר McCaslin וחבר מרעיו מרעישים ב- Tis Pity She Was a Whore, בואי עף באוויר הוא מריע, הוא גונח מאושר, כאילו הוא מצוי בהופעה של הרכב אחר – Woop הוא שואג – זה לא רק שהוא אוהב את הקקופוניה המהמהמת הזו אלא שהוא כמו תוקע כף ואומר, "חברים אתם הבנתם את השיר" – יש פה שוני רב שמתחבר תוך הבנת הקונספט של האלבום – בואי אמנם תורם רבות למעטפת השחורה האופפת את האלבום, עם מילותיו האניגמטיות, עם קולו הכהה יותר, אך שוב McCaslin הוא זה שבאמת יוצר את אותה אווירה כאוטית, קשה, בעלת אופי של תוכחה, כמו מכחול בידיו של היצירה…

בסוף – איך שלא תהפכו את זה – הבן אדם הזה (ויש בסיס איתן לטעון שהוא לא מפה, או לפחות מכיר דברים אחרים מאיתנו) נמצא פה כבר 50 שנה, הוא רלוונטי, הוא רעב, הוא יוצר – ואם חושבים על זה – אף אחד עדיין לא הבין אותו, אף אחד לא פיצח אותו – מזכיר משהו לא? סוד החיים הוא כזה, סוד האהבה היא כזו – דברים גדולים, אלו השגורים בחיינו ביומיום, בכל מה שאנו עושים כחוט השני, אלו הם הכי פחות מובנים, כזה הוא בואי – אמרתי כבר שאני לא מאמין בגאונות אנושית – בואי גורם לי לפקפק בזה – אמר דקארט פעם – היה ספקן ואידך זיל גמור – מה אומר ומה אגיד – גאוןןןןןןןןןןןןןןןן…. זה הכי קרוב לאל מיתולוגי שיש – אך בואי שלא כמוהם יוצר עצמו מחדש…

והכאה על חטא כלפי האיש – מודה לא פעם הדהדה לי אמירתו של מוריסי כלפי בואי לפיה הוא מעריץ את בואי, אבל לא החי, שהוא מת בעצם, אלא ההוא מאי שם – גם האלבום הקודם של בואי אשר היללו לא נתפש אצלי, גם אצלי חלחלה המחשבה ההיא, לפתע השוויתי אותו לכל מיני כאלו שהיו שם פעם אצלי והיום הם כאן אך כנפקדים חיים, אבל בואי כמו בואי נתן לי סטירת לחי, לא כואבת, כי היא לא היתה חזקה, היא באה עם חיוך וליטוף ומבט עיניים של תוכחה אבל כזו שגורמת לך להבין אותה בעצמך – הרי זו הסטירה הכי כואבת שיש – במקרה של בואי – קיבלתי אותה בברכה – מבטיח לא לפקפק יותר בישות הזו…

סוד כמוס לחמור ולסוס יצר פה הגאון – אייקרמבה איזו התחלה לשנה זו…

כי פה אי אפשר ליצור דברים כאלה…

אני עסוק בשמיעה די אובססיבית של מוסיקה ברזילאית חדישה לאחרונה.

edson-ike-351x34511035970_864505023599328_981896385040016774_n-611x630

הסיבה לכך לאחר מחשבה קצרה היא להלן:

ראשית, הנינוחות הזאת של המוסיקה, הכל מרוח בשמש, בצבעים חיים, גוונים בוהקים, אין הרבה מקום לאפור שם, זה ים, זה מכחול, זה הרבה חום בלב, בדיוק כמו ההרגשה של דישון בירה איכותית, הראש סחרחר במידה הנכונה, העכוז מרצד, אתה אומר לעצמך מה אדם צריך יותר…

ואולי בעיקר, אני איכשהו תמיד מופתע, כי פה, במחוזותינו, אי אפשר לעשות מוסיקה כזו… זו מוסיקה עמוסה בתרבות בת אלפי שנים, של מקום מסויים, של אנשים יחודיים, זה ספוג במטאפורות, הצלילים הללו – זה לא שאין שם בעיות, עוני, הון ושלטון, פשיעה – כל אלו גואים שם, אבל שוב, במוסיקה מציצה אלינו אופטימיות כזו, מלאה עצבובי צהוב, מלאה בפירות טרופיים, בדפיקות של תוף, בצלילים מאפריקה עם נגיעות של קאריביים, של ים (אמרתי כבר?)… יכולת של חיוך נכוחה… זו תכונה שכדאי לאמץ…

כמו הקטע מטה – כאילו נאספו אנשים, אספו גרוטאות וכל הבא ליד והחלו לנגן, הכל כל כך אינטואיטיבי, כל כך חי, אינסטינקטיבי, כל כך נון שלנטי, כל כך על הדרך כזה, אבל מהלב, אויי הלב – אותנטיות – מעין יכולת כזו של להסתכל על חצי הכוס המלאה – אדם קם בבוקר, מצחצח שיניים, יוצא לרחוב ומנגן, שר, פוצח ברינה… הקטע הבא הוא קטע חי של הרכב אקספירמנטלי ברזילאי כמובן בשם Vida Seca (חיים יבשים) בן ארבעה חברים ויחודם בנגינה על זבל… אגב הנגינה שלא כמו כלי הנגינה לא מן האשפה אלא אשפית…

והנה הכברתי במילים הרבה מעל הנדרש והרי אמרתי שאני צריך ללמוד לשתוק יותר… הנה אני שותק ומביא רשימת U טיוב שערכתי בת כעשרים ומשהו קטעים של הרכבים, זמרים וזמרות שאני שומע בלופ לאחרונה… הנאה מובטחת…

תעשו אהבה…

ועוד כמה ממש על קו הסיום

כמה מחשבות, כמה הגיגים שעלו לי עם פרסומי המוסיקה של סוף השנה הזו ובכלל –

הראשונה,

שמעתי את Spectre החדש של RH ועפה לי הפדחת – לא כי זה השיר הכי טוב שלהם; לא כי זו המלודיה הכי טובה ששמעתי; גם לא כי הקול של החייזר הכי אהוב עלי יותר בולט כאן – אלא שפתאום התגלה לי שוב העובי של הצליל של ההרכב הזה – כמה מרחב יש שם, אדם יכול להתהלך, בגובה מלא, בלא להתכופף, בין הצלילים, וואוו – כמה התגעגעתי לסאונד הזה, שהלהקה הזו המציאה, כמה זה נשמע פשוט, וכמה זה לא, כמה שאתה חושב שזה בר חיקוי, אך לא… יאללה שיוציא כבר משהו…

השנייה,

אני מודיע כאן ועכשיו שאני די בטוח ש- David Bowie עם הכוכב השחור שזרק אלינו לאחרונה הולך לשחק חזק בשנה הבאה במצעדים – ולא רק שלי… לזה חיכיתי לאורך השנים – הוא הרי הכי קרוב לגאון שיש במוסיקה, ואני אחד שחושב ש"גאון" היא מילה זרה למין האנושי – הוא כל הזמן הפריח שבלולים קטנים, אך לאחר מספר שמיעות, נו… זה לא זה – כבר המון זמן, עד כדי שמחשבה זדונית הזדחלה לראשי – אולי אין לו את זה כבר? אולי הוא כמו U2, שהיו בין מעצביי וכעת עולים על עצביי שהרי כעת שום שיר שלהם אינו יכול להתנגן בנגן שלי – הוא פשוט מקיא לפני… אולי להפסיק, לוותר???

אבל כמו שאמרתי הוא נתן לנו לאחרונה את זה –

לא יכול להיות יותר מזה – איך הוא שר? מה קורה? מאיפה הג'אז המפחיד הזה? הוא גאון…

ואז בא זה –

כן הוא גאון – אני ממתין בכיליון עיניים, מצפה….ל- 7 לינואר, מועד היציאה הזו…

אשרי המאמין…

השלישית –

קראתי שני דירוגים שפתחו לי את הראש, הרימו את הגגון והיו כמה אלבומים (ויותר) שלא הכרתי, ויש לי הרגשה שלאחר היכרות זו נהיה ידידים טובים… אחלה מוסיקה…

הראשון – הרמוניה דרומית והשני ואף יותר – אנטנות השמיימה

והנה עוד כמה אלבומים ממולדת השמש – כאלו שניגנו לי הרבה השנה אבל לא היה לי מקום ברשימה ההיא – וביננו, רשימות זה סתמי, הרי בכל רגע האלבום הזה ודווקא זה ולא ההוא הוא מספר אחד, הכל הרגשה, הכל גוון, הכל תחושה, הכל רגש, הכל…

הראשונה היא Ava Rocha –  עם צליל שנשמע כמו קרן שמש מנגנת על אדוות ים, עם ערגה לישן וחשק לחדש – והאלבום להורדה חינם

וכן Elza Soares הבלתי נגמרת עם A Mulher do Fim do Mundo – איזו קקופוניה נימוחה, כמו ג'ון קייל עם סמפלר הגיע למשכנה ויצא מגניב…

ואחד מקולומביה, אלבום שלא הצלחתי להשיג (ועוד אשיג) ושמעתי על הרשת ועפתי, רקדתי כמו שלא ידעתי שיכולתי, לבד עם האוזניות – השכן ליהק אותי לריקוד מושחת הבא… קוראים לזה El Callegüeso y su Malamaña של Lamambanegra וזה לטיני, זה חם, לוהט, נוטף מ…, סלסה של קולומביה…

ואחרונה, זו הילדה, שלא רק נראית ילדה אלא מסתבר שצעירה עד שניתן לקרוא לה ילדה, אבל איזו פעימה של לב היא ארגנה לי… אלבום של ברזיל (ועוד כמה מדינות – בארבע שפות), אלבום של שמש, של ילדות עם בגרות – קוראים לגב' Dom La Nena והאלבום Soyo… אייקרמבה = עונג…

נו ושתהיה שנה באה… מה עוד נבקש…

 

סוף שנה – חלק ב'

10. Evangelist – The Evangelist

the-evangelist

חושב ש… – מה אומר ומה אציין ל- Gavin Clarck יש קול של מאכלת אש מעל הראש, הקול שלו מתקשר לשתי עולמות בו זמנית, זה שלמטה וזה של למעלה – אינטנסיביות שברירית של אסתטיקת התמותה – כך קראתי עליו.  תשמעו את הכיסוי הזה ל- Smiths ותבינו על מה ולמה… לא ברור מי נתן לו את היכולת, את הכישרון, אם זה אלוהים נסך בו את הדבר הזה או אולי דווקא מלאך המוות, שאיתר את הגניוס הזה אצלו… האיש הזה נפטר השנה בפברואר… הוא לקח חלק בהרבה פרויקטים בין היתר Toydrum ו- UNKLE… האלבום הזה מציין את דרכו של Clarck, ותומכים בו חבריו לאותם הרכבים אשר הוציאו את האלבום לאחר מותו… Clarck הוא המטיף, אשר מספר לנו אודות מסעו הטראגי (אשר כאמור מסתיים במוות לדאבון לב) – החלטות רעות, הכרעות תועות בקשר לדרכו – אלבום על טעויות אנושיות… כמו החיים יש באלבום הזה המון, שקט, רעש, צעקות והתכנסות פנימה… האלבום יצא לאור בסוף בעזרת בנו, חבריו להרכבים המנויים מעלה, וורן אליס האדיר… כמעט נבואה שמגשימה את עצמה.

מרגיש ש… – אני לא אדם מאמין, אך מוסיקה כזו נותנת הרגשה שיש משהו מעבר… אבל לא למעלה בשמיים, אלא אצלנו בני האנוש, אותו צלצול בוקר, שאומר שיש בנו קצת יותר מהחרא שיוצא מאיתנו ביומיום… הוא הלך, אך אמר מה שיש לו לומר, הסתכל במראה וצייר את דיוקנו… אחחחח הלב… זצ"ל.

אמרת כנף

‘This is the world that I created, I created light from sweetness and darkness'

9. Casting Nets – Distance, Light & sky

DLS PIC

חושב ש… – אין פה שיר אחד שלא ראוי, זה הרכב לא רגיל – הוא מובחן מהשאר – פשוט תקשיבו…Chris Eckman יושב אצלי בפנים שנים על גבי שנים, עוד מה- Walkabouts והקול המחבק הזה של Chantal Acda שפשוט גורם לך לדמוע מאושר. מעבר אליהם אפשר למצוא את Eric Thielemans הפרקשיוניסט אשר יחד מביאים ארשת של ליקוט לכל האלבום הזה (מי שמכיר את אקמן יודע שזה מה שהוא עושה הכי טוב). מעין חזון משותף לשלושה מוסיקאים מתחומים שונים שהנביעה הרמוניה, ווואווו איזו הרמוניה. ההפקה של כל זה מאפשרת לקרני שמש להתדפק על דלתות האיבר האוהב – וזו מוסיקה…

מרגיש ש… – חורף, נגיעות זקורות של קרן שמש שמנסה דרך העננים, עבי גשם שנעקצים ומאפשרים לאור לחדור אלינו דרכם… נתפשתי ברשת…

אמרת כנף – רשת אינה לדגים…

8. Bixiga 70 – III

37da82ba04fdb1686151147e201d2634

חושב ש… – קולקטיב בן 10 נגנים, הרבה שמחת חיים שאף יותר שמחה כי באה ממדינת האהבה, החום והכדורגל – ברזיל. מדובר בסוגה שבאה מברזיל בשם 'פאוליסטה' אשר שואבת את השראתה מהאפרו-ביט, Fאנק וג'אז – ערבוב של צלילים מאפריקה עם דרום אמריקה (סלסה, סמבה, קומבייה ועוד) אשר מתבטאים בחצוצרות וכלי נשיפה שמרעידים את עצבי ההנאה בגוף ומממשים את ייעודו של העכוז…

מרגיש ש… – מי שהיה בברזיל יודע, הרבה אהבה, סקס, חום, כדורגל, מסיבה וענטוזי עכוז ככל שניתן ואף יותר – הכל בא עם נגיעות של ג'אז שמח וקופצני – שמש בלב.

אמרת כנף – חצרץ גבר חצרץ…

7. Floating Points – Elaenia

homepage_large.6af0bda1

חושב ש… – זיווג של כלים חיים לחשמליים, ג'אז בעל גוונים, הרבה ניואנסים – משהו פה אומר לי שזה הצליל שיתחדד לנו בעתיד – יש הרבה אלקטרוני אבל ברור שהמסד הוא ג'אז – Me Like. הכל מתוכנת מאוד, מהוקצע מאוד – אהבתי את המשחקים של חום וקור, של שטוח ועגול – גורם לך לחכוך דעת אודות דבר אחד או שניים… Floating Points הוא שם הבמה של Sam Shepherd אשר לפני היותו DJ היה ניאורוסינטיסט – תקשיבו ותראו שיש פה אלמנטים של ניסוייים קליניים כאלו ואחרים על מערכת העmבים של המאזין – בסוף בכל זאת מענג.

מרגיש ש… – שמעתי את זה ואמרתי זה מישהו שהקליט כדורית כספית – פשוט שחרר כדורית כזו לאוויר, עקב אחריה ואז הקליט את רשמיה ומעשיה לאורכו של יום. האלבום הזה הוא כייפי כמו שמעצבן לעיתים, צלילים שנעים בין גרגור או נהמה של מכשיר חשמלי לא מכוון כלשהו לבין צלילות של מים נוזלים – בכלל זה אלבום נוזל, כל פעם מרגישים משהו אחר, כאילו משהו אחר מתנגן לך ברקע… אהבתי שאין כאן מרכז יציב, אין אדמה באלבום הזה, הכל תזזיתי ולא בהכרח לכיוון אחד, אלא לכמה בוא זמנית… גם בשקט יש מיימד של החרשת אוזניים…

אמרת כנף

I DJ, therefore I am

6. Russo & Weinberg – Stay

a1428910638_16

חושב ש… –כמו כל שנה אולי כי זו מהותה של המוסיקה, איש ואישה אשר מתייחדים להם תחת מעטה של צלילים, אולי כי זה פשוט יפה, רוגע – הזוג של השנה שהפציע הם ההרכב הישראלי הנ"ל. איכשהו כל הקשור לבינו ובינה מתחדדים מאוד בדואטים, כך גם פה – פריטת גיטרה, שילוב יפה של קולות – הרמוניה. אין פה שום דבר חדש – אבל מי אמר שצריך בכלל???

מרגיש ש… – השתדלות לקראת משהו… כאילו האהבה מצויה אך קשייה מביטים וזוקפים צוואר – האלבום הזה ירגיע, יעשה סדר בראש – All this Love…

אמרת כנף

My heart is awake but my brain is asleep
And I don't know…All the love songs all the love songs are wrong…

5. Destroyer – Poison Season

homepage_large.6c7895a5

חושב ש… –דן באדג'ר או בשם הבימתי שלו Destroyer הוא אינטלקט מוסיקאלי. הרבה מלל גבוה, אשר לא נופל לפלצנות, הרבה רעיונות אמורפיים שמהדהדים בחלל – פעם נראה כך, פעם מתפרש אחרת, לחשוב… כמו Steely Dan נפגשים ביום גשום במנהטן עם דיוויד בואי  ולי מורגן שאיחר כי נתקעה לו החצוצרה באיזשהו נקיק ועוד מספר ברנז'אים ומשוחחים על הא ודא, כך כתבתי על זה פה.

מרגיש ש… – הכל מאובק ומהביל, אקלקטיקה של עונג, של מחשבה, של רוחב יריעה, דרמה… כמו ספר טוב, אשר אתה מסיים אותו ואומר הלוואי שהיה לי עוד כזה… בא לך למזוג את הוויסקי לכוס, להוריד מהמדף את המקטרת, לחבוש את מגבעת הבלשים שלך ולצעוד לקראת חקר כלשהו, רגע לפני, תחזור ותלגום עד לסיום את אותו דגן מולתת וסמיך…

אמרת כנף

The writing on the wall wasn't writing at all
Just forces of nature in love with a weather station

4. Brown Bird – Axis Mundi

a2053469922_10_sq-402e226a0763d5dfcac4a7c7f967ce0dd992a5c0-s400-c85

חושב ש… –מדובר בלהקה שאני עוקב אחריה די הרבה זמן, בעיקר לאחר ששמעתי את האלבום המוצלח (מאוד) שלהם- The Devil Dancing, ובעיקר איחוד הקולות של David Lamb עם אשתו MorganEve Swain. משהו בקול היחדווי עם צלילי הפולק האלה, המושפעים מהבלקן, מזרח התיכון (נשבע שלעיתים אני שומע את הגיטרה של ברי סחרוף שם), עם נגיעות רוק, כל כך כיף. האלבום הזה הוא בסימן סיום שכן Lamb נפטר בדיוק שנה לפני שיצא אלבום זה בעזרת אחיה של מורגן וחברים. Lamb נכנע ללוקמיה קשה אשר הרגה אותו תוך זמן קצר והשאיר אותנו עם מוסיקה ללא גוף. האלבום הזה קצת שונה ממה שהשניים הניבו בעבר, אולי כשמו כן הוא (נקרא על המקום בו ארץ וגן עדן פוגשים אחד בשני) – הוא מעין תהליך, הוא מעין היזכרות אחורה, הוא מעין דרך, שעל ופסע… מורגן טענה לאחר מכן שהאלבום מייצג את הנתיב האישי והמוסיקאלי בה פסעו היא ובן זוגה שניטל הימנה…

מרגיש ש… – לעיתים בא לבכות, אבל אז אתה מרים את הראש ורואה אור קטן, אותו זה שהרים את מורגן מהמיטה לאחר הליכת אהובה למקום בו נפגשים גן עדן ואדמה ארצית, אותו רצון, אותו צורך להרים את הפרויקט הזה… מאוד אנושי, מאוד נוגע…

אמרת כנף

It's Folk no doubt, but these two makes it (for the last time) ROCKKKKKKK….

3. Sufjan Stevens – Carrie & Lowell

MI0003829258

חושב ש… –סופיאן סטיבנס הוא ענק, אחד הגדולים ששמעתי, היכולת שלו לעבד מוסיקה מכל קצוות הקשת, מאלקטרוני ועד Fולק מורט לב – היכולת שלו להתמודד עם סיטואציות, עם מציאות, בצורה הכנה ביותר שאני יכול להעלות על הדעת, היצירה שלו היא הקרביים שלו, אשר מוגשות על מגש – בוא ותחווה…

מרגיש ש… – תמיד מזכיר לעצמי שאני צריך להיות שקט יותר, להקשיב יותר, לסביבה, לגלים, לטבע, לאנשים סביבי, פחות להפריח ויותר לספוג… זה סטיבנס, לוקח משהו שעבר והופך אותו ליצירה שנוגעת, מכווצת לך את הלב, ככה כתבתי על האלבום הזה בזמנו – האמת לא מצאתי מילים טובות יותר כעת – "אני לא מדבר על היכולת המוסיקלית שלו, שלא מוטלת בספק… אלא דווקא על היכולת שלו לעשות את מה שהוא עושה כאשר הלב נשבר… זהו אלבום של כאב לב, פשוט, מייסר, חורבני כזה, מאלה שאתה מרים את הראש מתוך בור פח יקוש, תחת מעטה התמוטטות, ורואה רק רע מגיח מעבר לאופק… נכון שדברים קשים מוציאים מוסיקה טובה, אך סופיאן יצא מעצמו תוך עשיית האלבום הזה…"

אמרת כנף – האלבום הזה התחבר לי מאוד לספר שירים של יהודה עמיחי שקראתי באותה עת – השיר מטה תקשר לי לשיר הזה שאני מוצא מדהים…

"בין כוכבים אולי אתה צודק,אבל לא כאן,"
באמצע הדיבור עברת לבכי שקט,
כמו שבאמצע מכתב עוברים מכחול לשחור כשהעט מתייבש,
או כמו שפעם החליפו סוסים במסע:
הדיבור התעייף,הבכי רענן.

2. D'angelo and the Vanguard – Black Messiah

MI0003820066

חושב ש… – מודה, לא מתעלף על ד'אנג'לו, גם לא על הנרטיב העכשווי של המוסיקה השחורה של היום… אבל האלבום הזה הוריד אותי אפיים ארצה, לימד אותי לסתום את הפה ולתת צ'אנס לכל דבר, לא לפסול, להאזין.  האלבום ה(כמעט) הכי מרגש, טוב, נוגע, כייפי ששמעתי השנה, אלבום של זעם ואהבה יחדיו, כזה של התפרעויות גזעיות על רקע גזענות ואלימות, כזה של חדר מיטות, של ליטוף ואגרוף… תלחצו על המשולש… וואוו. איך חבר אמר לי יש "אומה" מאחורי האיש הזה, מאחורי האלבום הזה – ככה זה מרגיש, יש שם המוני אנשים מאחורה, דוחפים והם צועדים לעבר עתיד טוב יותר, תקשיבו טוב…

מרגיש ש… – אבן אחיזה בתקופה קשה, אתה שומע והחיוך עולה, כמו בית חם כאשר מלחמה מתחוללת בחוץ, הזמן קשה אך… אם זה מה שיוצא לו לאחר עשור של שקט, שיחכה עוד עשור…

אמרת כנף –

"Black Messiah is not one man. It’s a feeling that, collectively, we are all that leader."

ובמקום הראשון… Patrick Watson – Love Songs for Robots

patrick_watson_lovesongsforrobots

באלבום הזה אני לא חושב, אני רק מרגיש… האיש הזה, האלבום הזה, הקול שלו, השירה, הנגינה, הכלים, המלודיה, המרחב, היעד, הדרך – כל מה שיש פה הוא לא מעולמנו אנו… הנה מה שכתבתי על זה בזמן אמת… חברים האיש המציא סוגה חדשה – מוסיקה שממש מרגישה – תקשיבו טוב עם אוזניות, כאשר לחץ החיים נותר במקום אפל כלשהו שאינו קרוב אליכם ותרגישו משהו נוגע בכם, מזדחל פנימה, לעיתים עגמומי, לעיתים שמח, שערותיכם יסמרו, מחשבת הלב תקדח, אולי תבכו, בטוח תחייכו, תשאלו – מה עבר על האדם הזה כאשר כתב מה שיצר, מה הביא אותו ליצור דבר כזה? האלבום ששמעתי הכי הרבה השנה, ללא הפסקה עד עכשיו, אלבום שרכש ועוד ירכוש מקום בפנתאון האישי שלי…

כל השאר ירקות…

והנה זה…

ואחרון…

ואמירת כנף שנכונה לאלבום זה ובעצם לאורך (ואורח) כל החיים אני חושב…

Welcome to the city with too many roads,

You're not gonna know where to go,

Just follow all the pretty lights

Get lost till it feels right

The places you will go

אלו הם דברי לשנה זו (או יותר נכון המוסיקה שדיברה מתוך גרוני)…

סוף שנה – חלק א'

נכון, זו לא היתה שנה של משהו שפרפר לי את מיתרי הלב, אבל עדיין שנה – הנה רשימת אלבומים שבכל זאת נכנסו, סובבו, כופפו, חוררו, והמשיכו הלאה…

20. Benjamin Clementine – At Least for Now

MI0003847397

למה אני חושב ש… – אלבום מוזר, קול מוזר (מזכיר את אנתוני האגרטי וגם את נינה סימון לעיתים), הפקה מוזרה – אמרתי שמדובר ביצירה מוזרה? אבל משהו משך אותי, למרות הכל. נגינת הפסנתר שלו מלהיבה, כואבת, מעין דריכות כזו… אותה לחיצה על קלידים… שירים עם Twist, המון גרוב לכאורי (כי רוב השירים די שקטים) – יש לו את זה לקלמנטינה הזה. כיף שיש כאלה שיוצאים מהשורות, כמו אותם ילדים שצובעים מחוץ לצורה, אבל אתה אוהב אותם הכי הרבה כי הם הכי מיוחדים…

למה אני מרגיש לאורו של זה… – דרקון מכונף ועשן לעייפה נוחת על פסנתר ומכה בו, חובט בדפנות העץ, באמצעות אצבעות עבות וכבדות ומוסיף נעירות חמור, גונח… וממשיך לנגן ולפתע מהחלון נכנסת נינה סימון, ומהארובה מזדחלת לאיטה אטה ג'יימס – והם חוגגים, מנגנים למלאכים… כל המוזרים קמים לתחייה…

אמרת כנף

Honestly i don't drink but if i did this will be my favorite punch

19. East Cameron Folkcore – Kingdom of Fear

  MI0003862071

למה אני חושב ש… – כי זה בועט, זה מעורר, זה לוחץ לך סטירה על הלחי ורומז לך תתעורר אחי היקר… אלבום קונספט, יצירה שמתקשרת להמון יצירות גדולות, צעקות שסודקות את שכבת האוזון, כאב אמיתי, חשיבה ותהיה, מה היה ומה יהיה… מסוג האלבומים שמכניסים אותך לאותה "ספינת שוטים" – אייכה? אנא תלך? והנה אני קורא שוב את דנטה אליגיירי – את אותה קומדיה אלוהית, אשר מתוזמרת כל כך באלבום זה… אני אסיר תודה על אלבומים מסוג זה… (הנה מה שכתבתי על האלבום בעבר).

למה אני מרגיש לאורו של זה… – אני אבוד בלב ים, אותה ספינת שוטים בה אני מסייר בים ללא יבשה הנראית לעין… אפוף חלומות, שדים, מחשבות, ערגונות… נע בין עצב לשמחה, בין תקווה ליאוש, בין אוטופיה לדיסטופיה… חוכך בעצמי, מתי נלמד???

אמרת כנף

 “Working more, making less, taking pills to try and smile

18. Kamasi Washington – The Epic

MI0003858870

למה אני חושב ש… – אדם קם בבוקר, אוסף את ה-Sax שלו, חולם חלום – שני מתופפים, שני נגני באס, פסנתרן, קיבורדיסט, שלוש שופרות, שני קולות, מקהלה בת 20 ציוצים, מקהלת כלי מיתר בת 32 פריטים… אלבום באורך של 3 שעות… הרמוני, מעניין, מזין… מדהים…. Need I Say More?

למה אני מרגיש לאורו של זה… –המון הרמוניה, המון חיבוק, המון חיוך, המון אהבה, צלילים יחדווה, הכל מקופל באותה קליפה – מחמם את האיבר האוהב, כמו ויסקי טוב ניגר…

אמרת כנף

What started happening was that other songs started creeping in there. After a while, I was dreaming about all 17 songs — they all had this connection to that story. It was this long, epic thing. That's why I call the album The Epic. I know it's big, but it was really The Epic in terms of the story…

17. Youth Lagoon – Savage Hills Ballroom

MI0003925338

למה אני חושב ש… – האמת אני לא מת על Trevor Powers אבל משהו באלבום הזה שתקשר את הפסיכדליה עם הפופ עשה לי את זה… אגב השיר הכי טוב באלבום, בכלל לא נכנס לאלבום אלא הועלה לרשת רק לאחר מכן כמעין B-Side ואני נותרתי לתמוה מה עוד נשאר שם בחוץ?

למה אני מרגיש לאורו של זה… –אופל מהסוג הטוב, זה שדוקר אותך לעבר הסתכלות במראה ולהכיר במגרעות ובמעלות…

אמרת כנף

Our food's diseased by altered seeds and dies
So we take a pill and trust the doctor's lie

16.Peter Brodrick – Colours of the night

MI0003890503

למה אני חושב ש… – הוא תמיד חוקר. הפעם עשה זאת עם קבוצה של מוסיקאים שוויצרים… הוקלט באולפן שמזוהה יותר עם RAP ו- Hip-Hop – הקול שלו צלול ומתחדד עם הנגינה הדקה הזו שרק הוא יודע לנצח עליה. משהו מגי מתרחש…

למה אני מרגיש לאורו של זה… – כי הוא תמיד אתנחתא למוח, שים על האוזן ותמריא – אופטימיות, ציורי חום על גבי השמיים, הצייר המוסיקאלי שלי…

אמרת כנף

I wanna smell your hair
I remember your body
But your soul
I do not dare to recall

15. Kurt Vile – B'leave I'm going down

MI0003907277

למה אני חושב ש… – הנה זה התחבר לו, לאחר שני אלבומים (הקודמים) שהיו טובים אך התפספסו לי איפשהו… המלודיה התחזקה, לאורך כל האלבום, ריFים שרוצים לחבק… זה היה כמעט שם עד כה, אבל כאן הוא נכנס מהטרקלין לחדר, סגר חלון, תפס גיטרה ולא פספס…

למה אני מרגיש לאורו של זה… –הפריטה הזו שלו, שכל כך מזוהה איתו… האלבום הזה הוא שמש, הוא לחיצה על דוושת הגז באוטו, כאשר מעונן, הוא מעלה את החיוך הנדרש, הוא חובט בעדינות… רוצה להמשיך לנסוע..

אמרת כנף

Maybe you think I’m a talking tube
Baby try playing, that’s all I really ever wanna do
You didn’t hear me right, oh yeah

14. Chilly Gonzales – Chambers

MI0003851311

למה אני חושב ש… – צ'ילי גורם לך להבין שאתה לא מבין, אני שומע ומשתאה, מה הולך כאן? הוא מגיע לקרביים של הפסנתר, מנתח את הקלידים, מפשפש בתוך העץ… המוסיקה שלו היא לא מהעידן הזה, היא משם כאשר ישב עם מוצארט, באך, עישנו איזו אבוקה, יצרו… אבל היא גם מפה וגם מאי שם הלאה…

למה אני מרגיש לאורו של זה… –אמר סוקרטס "החוכמה האמיתית והיחידה היא לדעת שאתה לא יודע כלום"… גונזאלס מנגן את זה…

אמרת כנף – לא צריך…

14. Leon Bridges – Coming home

MI0003862033

למה אני חושב ש… –לפעמים נתקלים באלבום ישן מאוד, הוא משלהב את להבת הלב הבוערת, אבל איכות ההקלטה לא נותנת מנוח… אתה טוען לעצמך אם זה היה באיכות הקלטה של היום הייתי מאושר אף יותר. אז הנה ליאון עשה זאת, הוא ניגן ושר בשנות ה- 60 (למאה הקודמת) כאשר הסתכל אל שנות ה- 20 (שוב של אותה מאה) אבל הגדיל להקליט היום… (כמובן שעשה הכל היום אך העלה באוב רוחות מאז). אני בא הביתה כשאני שומע את זה…

למה אני מרגיש לאורו של זה… –הגוספל שמקופל בג'אז שמקופל בתוך ה- R&B והSול של הבנאדם הזה… מפעפע… זו ראשית המוסיקה… אי שם כך ניגנו, אלו הצלילים שהשתרבבו… אמרתי שאני בא הביתה?

אמרת כנף

Baby, baby, baby
I'm coming home
To your tender sweet loving
You're my one and only woman
The world leaves a bitter taste in my mouth, girl
You're the only one that I want

13. Richard Thompson – Still

MI0003876357

למה אני חושב ש… –מה אומר ומה אגיד – מונוליט… האיש הזה לא מפסיק, עם הקול שלו שלא מתכהה עם השנים, הגיטרה שלו, היצירה שלו… יש לי חיבה מיוחדת לאלו שממרום גילם מגלים מה שאנחנו עוד לא יודעים – השיבה הזו של בן 66 שלא מפסיק לפעפע יצירה…

למה אני מרגיש לאורו של זה… –הרבה הוקרת תודה…

אמרת כנף – מפני שיבה תקום, כי הם נותנים בראש יותר טוב ממך…

12. Father John Misty – I Loveyou Honeybear

MI0003834125

למה אני חושב ש… –טילמן טלטל אותי, איזו עוצמה דקה יש לאלבום הזה… עוצמה במלל, עוצמה בהפקה, בנגינה… זהו אלבום אהבה, מעין תשובת נגד למיואשים, לאדישים… תאהבו.

למה אני מרגיש לאורו של זה… –עפיפונים מתעופפים ביער שחור, מכוסים בטל וצינת בוקר… הציניות (שמצויה בהרבה מהשירים) מנסה לקלקל אך האהבה גוברת… היאוש ניגף… אין לי ספק שהאיש מאוהב…

כי ששכבתי על הכביש שרוע וגוף לא זע ונע, בהיתי בשמים מלאי יפעת הבוקר… את זה שמעתי ברקע כשכל אהובי לנגד עיני חולפים להם…

אמרת כנף

Oh, I just love the kind of woman who can walk over a man
I mean like a god damn marching band
She says, like literally, music is the air she breathes
And the malaprops make me want to fucking scream
I wonder if she even knows what that word means
Well, it's literally not that

ועוד אחת מהופעה שלו –

 –"I really wanna play one more song, but first I'm gonna start drinking this beer."

11. Advance Base – Nephew in the Wild

MI0003893901

למה אני חושב ש… –כי הקול הבכייני של Owen Ashworth מנגן לי בתוף של הבפנים, עם הדיסטורשן המוחלש הזה, כי הוא מזכיר לי מאוד את דמיאן ג'ורדו, כי זה כל כך נעים, כל כך מחמם, מונוטוני טוב – ישר ובלי עיקולים… סיפור של התבגרות, מפצעי בגרות למשפחה וטיפול בילד… אלו החיים…

למה אני מרגיש לאורו של זה… –אלבום קטן מאוד, אבל כמו הרבה דברים פשוטים, הרבה אמירות קטנות נכנס ישר ללב ולא מאפשר לעזוב…

אמרת כנף

I'm not out looking for something
I haven't found
You won't see me around
I've got a family now

וחזון למועד… החלק השני…

הקשר האוסטרלי

מוזר – אני שומע הרבה מוזיקה בשבועות האחרונים – פתאום נגלה לי כי כל היריעה מגיעה מיבשת השמש…

לפתע שמתי לב שאני שומע רק אוסטרליה, לא במודע, השמש פיכתה לתוך אוזני, הרגש הזה שמתחבר לאדם כאשר הוא מצוי תחת מעטפת קרניים שחודרות, ה- Soul הזה – הכל מדבר באותה שפה, וורסיות שונות, אך מאותה אמא, מאותה אדמה, מאותה אישה…

יש משהו בגדילה שלנו אל מול כדור האש הזה – כמו שלשבת ולבהות בים, מרנין את הנפש, הרי שהשמש במידה דומה משפיעה, שולחת יפעה, גורמת לקירוצי חיוך, מנענעת את הנפש, מותירה מאחור את היום שעבר, את טרדות הראש…

היא מספרת ישירות ללב, אינה עוצרת בראש, היא מהנהנת לשלום והולכת למקום החשוב, הנכון, האמיתי, פוגעת בלב, דם וקרן שמש – אלו מייצרים תרכיב שעושה טוב… פשוט טוב… כל כך פשוט…

הכל כל כך נינוח – ויקטור הוגו טבע "שמש לעולם אינה מאפילה על שמש" – זה אכן זה, השמש לא מאפשרת לייצר משהו אחר, גם שיר עצוב, שיש בו נגיעה של שמש הרי הוא צופה את הטוב של אחרי הסערה… מעין פרוזדור שנפתח…

הכל טבוע בים, השמש מעלה צופה, מחממת, מאפשרת…

מימד הנינוחות במוסיקה הזו, מושיב אותך, מאפשר לך להנות מאותה שעורה מותססת בגרון, באופן אחר… אופן שמשי…

והנה בפתחנו שבוע שמשי, כך נראה, תחת כל מעשי האדם המפגע בכל הזז על כוכב הלכת שלנו – אפילו בעצמו – יותר שמש, יותר ים, יותר מוסיקה – יותר נינוחות – יותר אוסטרליה כנראה – כך מסתמן…

אכן נראה כי תפקידה של השמש, בין היתר, הוא לא לתת לאהבה לגווע, לא לתת לחיוך למוש…

החיים הטובים

נו אז מה יש לעשות, ישבנו, עשינו, שמענו, הקשבנו –

שיר שונה, ב- Mood שאני בו הוא ציני, הוא דוקר, הוא וולגרי –

1983, רנדי או בכינויו  Rand מביא את תורת האגוצנטריות, את הכסף הדורס, את אלה שבשם הנייר המוזר הזה שנקרא שטר, בו איש רוכש לו, ומי שיש לו, בעולמנו אנו, הרבה מנייר מיוחד זה, רוכש הרבה מעבר למה שנדרש, יותר ממה שצריך כדי להתקיים, דורס את האחרים, מגיע לשיאי גועל…

שיר מוזר, רנדי "מאבד" את אנושיותו, הוא מבריח כאילו זה לא כלום נערה ממקסיקו, על מנת שתנגב את התחת של עוללו, לאחר איזה טיול נון שלנט שעלה לו כמה עשרות אלפים, אבל מי סופר, הוא צועק על מורה של ילד שלו שבתורו מתנהג כבהמה, You old bag, הוא מקלס, מגיע לו הכל – כי חייו טובים, סינטיסייזרים ותופים מוכפלים, איפה רנדי הפולקי ? כאן הוא מסתובב במלון בל-אייר היוקרתי, הוא מסרב לברוס ספרינגטין, שמציע לו מלכות ולמה? כי הוא מלך העולם, מבלי שיכתירו אותו, לא בשם הטוב, לא בשם הערך שהוא מביא, אלא בשם הכסף… בשם הכסף הוא מרשה לעצמו לצבוט את אחוריה של אשת חברו… הכל מותר לו, כולם יסלחו לו…

רנד מרשה לעצמו להציג עצמו באורח המגוחך ביותר, מעלה חיוך לא נוח כזה על פניך… הוא מתחיל עם פסנתר וצועק My life is Good עם קקופוניה נעימה כזו, גם בעיבוד, גם בנגינה הוא מרשה לעצמו – הוא תיאטרלי… תבהו במילים ולא תבינו, ההגשה של רנדי היא שמחדדת את הגחמה, את הכלום הגלום בזה…

הוא לא מתחשב, הוא מבקר, הוא אינו נכון להכיר באחרים… אפילו הרפטטיביות של המימרה הנבובה הזו My Life is Good – כמו ככל שיאמר זאת עוד כך זה נכון יותר, כך הוא מבסס את עושרו – ההכרה שלו היא בזכותו של שטר נייר, ככל שיהיה לו עוד כך יגדיל את הכרתו בעצמו, הכרת הסביבה בו – באיזה עולם אנו חיים?

בסוף אתה עומד ומבין כמה מוזר ומפחיד כאחד השיר הזה – מגוחך – כמו העולם בו אנו חיים…

והנה עוד אחד –

והנה עם כל זה, דבר כל כך קטן כמו תאונה, כמו מחלה והנה הוא כשאר האדם, אך כזה שלא התנהג כאדם כל חייו בשם שטר, בשם נייר, בשם כסף…

טולסטוי אמר ש"הכסף מייצג צורה חדשה של עבדות במקומה של העבדות העתיקה" – משעבד את העשיר והעני כאחד… ושוב האנושות המציאה אמצעי והפכה אותו לחזות הכל… והכל חוזר חלילה…

מוסיקת היקום – מחשבה

ישבתי בים, בהיתי, חשבתי שניקיתי את הראש, אבל פתאום קול פנימי אמר לי שרחשי הים ישמעו, יאפילו אפילו על צלילים שנשמעו באוזניות… חשבתי על הצליל הזה של הים, כמה רוגע רוחש לו שם מבעד לצלילים האורבניים שאני כה מורגל בהם… ואז עלה שרעף אחד, מה לגבי קולות אשר אוזני לא שומעות, אותה אדווה דקיקה גרמה לי לחכוך בתוכי מה לגבי קולות היקום המצטלצלים להם בעוד עולמנו זע ונע, זה סובב סביב זה, מה עם רחשי היקום אשר אינם נשמעים לי? מה לגבי אותם קולות דקיקים שאבולוציית האדם לא מותירה לו סיכוי לשמוע?

ואז נזכרתי באמירה הזו – After silence, that which comes nearest to expressing the inexpressible is music
של אלדוס האקסלי… הוויסקי שנלגם ערער את בלוטות הטעם…

אמר שופנהאור כי המוסיקה איננה בשום אופן כמו האומנויות האחרות שכן אלו מהוות דימויין של האידאות, בעוד המוסיקה מהווה את דימויו של הרצון עצמו – האובייקטיביות שלו היא אותן אידאות…כך המוסיקה לדידו של איש רוגז זה, מגעת עד מהות הרעיון עצמו, בעוד יתר האומנויות הנוצרות מעצם הכרת הרעיונות, צילם של הרעיון הם, שלשורש מהותו ירדה לה המוסיקה לבדה… המוסיקה ככזו הינה חיקוי ישיר של הרצון עצמו ולא חיקוי התופעה של עצם הרעיון… אכן כל תנועה, כל שבריר של משהו יש צליל בצידו, בעצם, מצויים אנו במסיבת צלילים אחת ענקית, מעין סיר מהביל של מוסיקה, חלקה נשמעת, חלקה היא שקט לאוזנינו… שהרי כל חפץ נע יוצר תופעה כלשהי אקוסטית בעת תנועתו… פתאום הסתלסל לו פיתגורס אשר נחשב אבי "הרמוניית הספרות" (מלשון sphere). אכן בואתיוס טען כי ישנן שלוש דרגות למוסיקה… הדרגה הראשונה הינה "מוסיקת העולם" (ולא במובן השגור היום) – קרי זו המצויה בקשר שבין גורמי העולם ושינויי העונות הקיימים אי שם ברקיע – זוהי אותה מנגינה אשר אינה נשמעת באוזנינו…שתי הדרגות הנמוכות יותר הינן ה- Musica Humana – הקשורה לפנימיותו של האדם – הדגש על חלקיה של נשמת האדם המתחברים לחלקי גופו, ולבסוף מוסיקת האדם – זו אשר משמיע האדם – המצטלצלת ונשמעת לאוזנינו – לפיכך שתי דרגות מוסיקה, שניתן לחשוב לפחות אחת שמיימית היא, אינה מגעת לממברנה שלנו…

ואולי באמצעות הנגינה, ואולי לשם כיוון האקסלי, ואולי אף שופנהאור, באמצעות השמעת קולנו, הצלילים שלנו, יתחבר עולם המעלה עם זה התחתון שלנו??? ואולי משלימים הם זה את זה כי תבל יכול ותסב באופן הנכון כאשר סלסול אדם ימהל בצלילי היקום של מעלה… והנה רעיון זה עולה בתורה הסינית – יצירת מוסיקה וביצועה – יופי שרוי בה, אך רובצת לה גם אחריות המושתת על כתפיו של המנגן – באמצעותה, בכך שמשתלבת היא עם מוסיקת היקום, עם אותה מוסיקת עולם, מרפה ומחזקת את תקינות העולם… ואולי לשם כיוונה התורה, ושקט על פני תהום ואז משהו החל לזוע, צלילו ניגן במרחב, תהודתו הקסימה לאופק – בכך נכתבו סדרי בראשית – מוסיקה שמימית עם זו הארצית…

והנה אוֹרפֶאוּס, אותה דמות מהמיתולוגיה היוונית, אל למחצה – ראש למשוררים ולמוסיקאים… אותו אורפאוס הקסים בנגינתו – באמצעות אותו כלי נגינה שקיבל בשם "לירה". בנגינתו היפה על הלירה הוא הצליח להפנט את כל שומעיו. האגדה מספרת שגם עצים ואבנים הקשיבו לזמרתו, ושלשמעה סטו נהרות ממסלולם וחיות היער נאלמו דום. נודע אף כי ספנים צירפו אותו אליהם במסעם כדי שישקיט בשירתו את גלי הים ויחזק את רוחם.

אותו גיבור מוסיקה נשא לאישה את הנימפה אורידיקה, אותה אהב יותר מאשר את עצמו…זו הוכשה על ידי נחש ארסי ומתה… אורפאוס בעודו ממתין לה תחת החופה מקבל את ההודעה וליבו מתכרכם.  הוא סירב להתנחם וחדל לשיר. בהחליטו לחפשה הוא החל לנגן והאדמה שהייתה שבויה בקסם נגינתו פתחה פתח שדרכו הגיע לשאול, ושם פגש את כארון, הספן המעביר את המתים מעולם החיים לעולם המתים. הוא ריכך את לבו בשירתו הענוגה, וכארון הניח לו לעבור. הוא הרדים בנגינתו את הכלב התלת-ראשי השומר על הכניסה לשאול (כארברוס). רוחות הרפאים בשאול הוקסמו אף הן משירתו, ושליטי השאול, העניקו לו חסד חד-פעמי – הוא יוכל להחזיר את אורידיקה אל ארץ החיים בתנאי שילך לפניה ולא יסב את ראשו אליה, עד צאתם כליל מהשאול. כאשר אורפאוס עלה ויצא מן המחילה החוצה, פנה לאחור כדי לראות את אורידיקה, שהייתה עדיין בפנים. הוא ראה את דמותה מתקרבת ופשט את זרועותיו כדי לחבק אותה. בו ברגע נעלמה וכל ששמע היה לחישה 'היה שלום!'

והנה שוב האדם קטן הוא אל מול היקום, אבל איכשהו תחת צינת הים באותו רגע, אותו זרם שנגע בקצות אצבעותי, גרם לי לחשוב שהאדם מקים בידו את גורלו שלו באיך שמצטלצלים מעשיו – ככל שנגינתו הרמונית כך הוא שמח וטוב לבב שכן היקום מחזיר אליו באותו אופן, ככל שעוסק בקקופוניה, כמרבית האנושות, גלי הרס מתדפקים אצלו… ובסביבתו…