אהבה בימי קורונה

Who's gonna save you and who do you love?

ככה מזדחל לו שיר, ומגיע לפסגתו בשאלה הרצוצה מעלה… וכשאתה שומע את זה אתה מבין אולי את הכל, כל החבוי נגלה, כל המוסתר שופע קרני אור שמבארים – שיר של Andrew Kidman, אומן אוסטרלי אשר עובד במדיומים רבים – ציור, כתיבה, צילום, במאי ותסריטאי, שיוף והכנת גלשנים, מוסיקה – אך חוט מקשר בין כל אלו ועובר כקשר גורדי – שבריריותו של האדם אל מול איתני הטבע, בעיקר הים בשירתו של קידמן. המוסיקה שלו, אשר עוברת איתי שנים ממצבים כאלו ואחרים, לחדשים ואף ימינו אנו, קורונה באנו… יש בה ביצירה שלו שבריריות, אבל לא תבוסתנית, חכמה, מעין קבלת החולשה נכוחה, הבנה שאנו לא שולטים בגורלנו… כמו בים… כבוד כלפי, וכן ההבנה של החשיבות של חיבוק, חום ואהבה כלפי ההבנה האקזיסטנציאליסטית הזו, אך גם גם זו לאהובנו… חום ופשטות.

מי האוקינוס נשמעים בין אבחות התוף, בין מיתרי הגיטרה הפרועים ואותם קולות רקע אקראיים שכמו תומכים בקול המוחלש, אך עם פעמי כוונה, פשטות, אלו של הקלידים… הכל מהווה מעין נוסח לימינו אלו… דילן טוען בשירו Subterranean Homesick Blues –

You don't need a weather man to know which way the wind blows…

ובכן, חשבתי רבות על המשפט הזה – זה כמו 1 ועוד 1 לגבי מה שקורה לנו פה – בתפקיד אנו "המין האנושי" ובתפקיד ה"רוח", הטבע, זה שרומז לנו, ואולי נמאס לו לחזור ולחזור על כך, אז הוא נוקט במפגיע – ״בני האנוש צריכים למצוא את מקומם הצנוע יותר בתור בעלי הבית"

חוסר השליטה על מה מישהו חושב או מרגיש, על מחלה כזו או אחרת ועל התכנונים הלא רלוונטיים שלנו… והנה פתאום מתנגש, מתרחש… משהו הביס את היומרנות שלנו כמין אנושי, נתן לנו סנוקרת, אבל לא זאת שגרם לנו לדמם הוא עומד מעלינו מיוזע ומצחקחק, מלגלג, אנחנו לא יודעים, חוסר וודאות, הנה אותו משוגע של ניטשה מהמדע העליז, חוזר ונוקש לנו על הראש – מה לא הבנתם??? בדיוק כמו ה- little hawk של ה- Windy Hills, הרכב נוסף של קידמן… מי יציל אותו מחומה של השמש?

האי ודאות ימינו אנו שוב גורמת לנו לחשוב… עד השגרה הבאה שאז נחזור למאבקים היומיומיים שלנו, ה- little hawk ישכח, הפינגולינים ימשיכו להוות מרכיב במרק, הציניות תחזור, נמשיך להתייחס לרפואה כמובן מאליו, גיבורי גרביים כאלו ואחרים ירצדו על מסכנו ונזיל דמעה כאשר נשמע סיפור נוגע, אבל לא באמת – שוב נאבד את הצניעות אל הכוחות הגדולים מאיתנו, נהפוך חוצפנים, נחזור לאכול יותר ממה שנדרש, לצרוך הרבה ממה שמותר… נזלזל במה שהוא לא אנו – נשכח שגם בעל בית עליו ליתן דין וחשבון, גם הוא אמור לדאוג ולהתנהל באופן סביר כלפי מי שמתגורר תחת גפנו ותאנתו…

כן ומוזיקה כמו של קידמן עוזרת בהבנה הזו, גורמת לך לאהוב את המקום הקטן הזה שלנו בתוך הגדול הזה, בדיוק כמו גלישה בים, להבין שאנו אמורים לחלוק ולא לעכל הכל… כן והיא עוזרת לנו להבין באיזה חלק בעצמנו אנו אמורים להילחם בדיוק בזה שגורם לנו לחשוב שאנו לא צריכים את המצפן הזה שמראה לנו לאן הרוח נושבת… כנראה זו הסיבה שאנו נדרשים לחזאים… כאלו שיעזרו לנו לחזות מה יהיה בעתיד, מה טומנת לנו הקדימה… אך קידמן יטען שבכל אחד מאיתנו יש את ההבנה הזו – זו פעולה אישית של כל אחד לנוכח ההבנה… וכן האהבה, החיבוק החם, ההימצאות ליד אלו שגרים עימנו תחת אותה קורה… ותעשו לעצמכם טובה תשמעו את הביצוע של קידמן ל- Mama, you been on my mind, שיר אהבה לאחת שכבר לא, שמתאים אף הוא לתקופתנו המוזרה.

מחשבה שקפצה עלי ומצאה עצמה על הדף כמעט באותה שניה… אז מה התשובה לשאלה של קידמן שהתחילה הכל? כנראה שלא כל כך מורכבת… האם נצלח לאתגר???

בריאות!!!

סוף שנה -2019 – השקט הרועש

שנה של שקט… הרבה הקשבה… נאמר כי "אדם הוא אדם יותר מכוח הדברים שהוא שותקם, מאשר מכוח הדברים שהוא אומרם" (אלבר קאמי).

כל זה לא אומר שלא הקשבתי, כמויות, שיניתי כיוונים, גם כאן שלט יותר גוון אינסטרומנטלי… הכלים דיברו…

עוד לפני רשימת המופלאים שלי הנה רשימת שירי Spotify שליוותה אותי השנה. להנאתכם.

הנה הצלילים שרישרשו לי ואותי השנה:

Glen Hansard – This Wild Willing

תוצאת תמונה עבור ‪Glen Hansard - This Wild Willing‬‏

אלבום נוסף לאירי הותיק, כל הארסנל הושת באלבום הזה – מילות חכמה, אקספרסיביות, כוונה, נחישות ובין השיטין, בעיגולים, בפינות של שם וכאן יש יופי מכאיב, כזה של דקירות קור, צרידות, כמו לעמוד על סף תהום גבוהה, כאשר הרוח משחקת בך, כמו תחליט האם ליתן מעוף או סתם לסתור בשיערך, אלבום שיצא לי כמו קרן שמש חמימה בין עננים בהרבה מהבקרים שנסע איתי לעבודה.

Thom Yorke – Anima

Thom Yorke - Anima.png

אני אוהב כל מה שהוא עושה החייזר האנגלי הזה. אני אוהב את זה שהוא אדם חושב, לא נגרר אחרי הזרם, אמן שחווה את האנושיות (או החייזריות שלו). יותר אלקטרוני בניצוחו של גודריץ' והכל טוב.

YĪN YĪN – The Rabbit That Hunts Tigers

תוצאת תמונה עבור ‪Yin Yin - The Rabbit That Hunts Tigers‬‏

אחד האלבומים ששמעתי הכי הרבה השנה, של ההרכב ההולנדי הזה שנמצא על הספירה שבין אפרוביט, לרוק, למוסיקה מהמזרח… גרוב שגורם לך להיות איש שמח, תמיד עדיף…

Jessica Pratt – Quiet Signs

תוצאת תמונה עבור ‪jessica pratt quiet signs‬‏

ציפור שיר, לבנת מראה, רוגע ונועם. אלבום מרוח בחום נשי… כיף לכרבול, כיף לחשיבה, אכן סימנים שקטים ברוח…

J.S Ondara – Tales of America

תוצאת תמונה עבור ‪js ondara‬‏

אלבום ראשון לקול הצלול הזה. קנייתי במוצאו בן 26. מביא את סיפור "החלום האמריקאי" שלו, עם השפעות של פולק שורשי, קאונטרי עם טוויסט של מוצאו ושוב קול של ילד שטרם התחלף קולו, צלול. אלבום של שבת בבוקר, עם הקפה המהביל…

Nick Waterhouse – Nick Waterhouse

Nick Waterhouse

איזה כיף של אלבום, ניחוחות ימים עברו, רוקנרול, וינטג' Sול, R&B. לנגן בנסיעה עם רוח בפנים, עם האישה שאתה אוהב לידך, בשקט שמפולח על ידי צלילי גיטרה וכלי נשיפה… אושר… וכשראיתי את ה- What's in my Bag שלו יצאה נפשי על טעמו המשובח, גיליתי כמה כעכים. סימנתי למעקב עתידי, רק טוב יצא מזה…

A.A Bondy – Enderness

תוצאת תמונה עבור ‪A.A Bondy - Enderness‬‏

שמעתי שיר שנשמע כמו מים, מתגלגל כמו נחש בין השיחים – WOW. בונדי מעיד על עצמו שלא למד, סיפור חיים של סמים, אלכוהול, ים והכל בתוך המוסיקה של האלבום האדיר הזה. הוא זנח משהו את הפולק שלו לעבר אלקטרוני יותר, מכונות תופים וריFים ערטיאליים. Low-Fi, ההוכחה לאמירה ש"פחות זה יותר"… ויש שם עצבות שורשית כזו שגורמת לך לנסות ולהבין…

Budos Band – V

תוצאת תמונה עבור ‪budos band v‬‏

הרכב אמריקאי שנותן כבוד ל- Afro-Soul של שנות ה-60-70 של המאה הקודמת, צלילים שמזכירים את פלה קוטי, את המערב הפרוע, קשוח, אינסטרומנטלי, והפעם יותר מתמיד צליל כהה יותר, כזה שבועט ולא מוצא מנוחה.

JJ Whitefield – Brother All Alone

תוצאת תמונה עבור ‪jj whitefield brother all alone‬‏

מפיק גרמני, גיטריסט ובעיקר עושה מוסיקה אינסטרומנטלית שהוציאה אותי מדעתי… מערב כל כך הרבה יחד והתבשיל מהביל ניחוחות והרבה עניין – ג'אז, קראווט, הודי, ועוד… שעות על גבי שעות של ניגון, וזה עובר משם לפה, תהפוכות באלבום עצמו… סיפור שלם.

Steve Gunn – The Unseen in Between

תוצאת תמונה עבור ‪Steve Gunn - The Unseen in Between‬‏

שמעתי את סטיבי לאורך שנים אבל אף פעם לא התחברתי כמו שבאלבום הזה, ששוב שרה רבות במדורי השמע שלי בשנה זו. האלבום הזה מהודק יותר, מלודי יותר, ולדעתי הטוב ביותר שלו בשנים האחרונות. כדאי גם לבדוק את האלבום האקוסטי שיצא לאחר מכן…

Rose City Band – Rose City Band

אלבום ראשון של ההרכב מפורטלנד, פרויקט חדש של ריפלי ג’ונסון (Wooden Shjips ו-Moon Duo) ולדעתי גם הטוב שבהם. המון רגעים היו לי עם האלבום הזה השנה. יש לי משיכה לאלבומים כאלו בדיוק, פשוטים, קול עורבני משהו, גיטרות סלייד מפעפעות מדי פעם, גרוב איטי… מה אדם צריך יותר? נסיעה בנתיב חד סתרי, אך הנוף נחמד והרוח מכה בדרך הנכונה…

Erik Truffaz Quartet- Lune Rouge

Picture

שלוש שנים מאז האלבום הקודם של החצוצרן הצרפתי הבלתי נדלה הזה, אשר מביא פיוז'ן לג'אז, עם נגיעות מהכל. צלילים שגם מי שאוזנו אינו מורגל בג'אז יעכז לאורם. יש הרבה נגנים טובים בעולם, אבל לעיתים ההבדל בין אלבום מעולה לטוב הוא ביכולת איסוף והרכבת פאזל הנגנים. האיש הזה מצטיין בזה. שוב נוף פתוח ומתמשך לכל הכיוונים… נשען על ה- rhythm section, היפ-הופ, ג'אז, רוק, אלקטרו-ג'ז ועושר ואושר עד עצם היום הזה.

Brad Mehldau – Finding Gabriel

תוצאת תמונה עבור ‪brad mehldau finding gabriel‬‏

אלבום שנכתב על ידי הפסנתרן המוכשר הזה, שאיך שהוא תמיד מפתיע, תמיד מפזז במחוזות לא מוכרים ומנסה… Mehldau כתב שהאלבום נכתב לאחר קריאה מאומצת בתנ"כ – התנ"כ הרגיש כמו איזו תולדה אל ההווה מבחינתו – סיוט ארוך ומסויט או דווקא תמרור אזהרה… אלבום פוליטי עם עבר והווה ותהיות על העתיד…

John Johanna – Seven Metal Mountains

תוצאת תמונה עבור ‪John Johanna - Seven Metal Mountains‬‏

האלבום השני של הבריטי ה"מוזר" הזה (ואני אומר את זה בפן החיובי). שוב אלבום קונספט המושפע מהכנסייה האתיופית והסיפור אודות Enoch, אותם שבעה הרים מטאליים מייצגים את האימפריות העולמיות שדיכאו את המין האנושי ושלטו בו. אלבום שנשמע אחרת מהתכסית ה"רגילה" של הנשמע, המון כלים, הפקה שונה, הרמוניות שונות…

Howe Gelb – Gathered

תוצאת תמונה עבור ‪Howe Gelb - Gathered‬‏

מעל 40 אלבומים יש לאיש הזה (יחד עם Giant sand כמובן), אבל האלבום הזה אהוב עלי במיוחד, אולי לאור כך שהוא מתחבר פה עם המון אמנים, עם פרשנויות שלו לשירים של אחרים כמו לאונרד כהן – והכיסוי שלו ל- Thousand kisses Deep של הכהן הגדול יחד עם M. Ward זה אחד משכיות החמדה המסתלסלות ביותר שנשמעו אצלי שנה זו. רוגע…

Floating Points – Crush

תוצאת תמונה עבור ‪Floating Points - Crush‬‏

לדעתי סם שפרד הוא אחד מהמפיקים, האלקטרונאים היצירתיים ביותר כרגע. אני חושב שכל הוצאה שלו לאורך השנים האחרונות היתה בסיכומי סוף השנה הרלוונטית שלי. אתה יושב ושומע וצורות מתגלגלות באופן סמיך במוח, מוסיקה שמאתגרת אותך, מוציאה אותך החוצה…

Greg Foat – The Mage

תוצאת תמונה עבור ‪greg foat the mage‬‏

Greg Foat עם או בלי ידידו Hampshire מנפק/ים המון אלבומים בשנים האחרונות, במנעד של ג'אז אקספירמנטלי ועד מוסיקת מעליות… אלבום אדיר שאני חושב עושה קשרים בין כל מה שנקרא British Jazz, סוגה עולה ובצדק… והג'אז ההיסטורי הבסיסי. אני אוהב שניתן לשמוע כמעט תמיד מסד של פולק בתזמור שלו, עם שליחת קרניים לעבר ולעתיד. ואם תשימו אוזניות על האוזניים תוכלו להבחין במאסטריג משובח במיוחד. אגב כתיבת שורות אלו הראו לי שהאיש הוציא עוד אלבום בסוף נובמבר שאני מניח שהיה נכנס לרשימה לו היה לי זמן להניח את אוזני עליו…

Patrick Watson – Wave

תוצאת תמונה עבור ‪patrick watson wave‬‏

פטריק ווטסון הוא אחד מהמוזיקאים שאני הכי אוהב. משהו בגישה שלו למוסיקה ואני לא יודע לשים את האצבע עליה, אבל הוא מנפק לי אושר לעילא ועילא. האלבום הקודם שלו מ- 2015 היה אלבום השנה שלי אז. האלבום הזה, 4 שנים לאחר מכן, ממשיך משהו את אותו תזמור אבל יותר שירה פנימה. האלבום עוסק באובדן והתתמודדות איתו, כמו תחת גל שמאיים למחוק את מי שאתה ומה שעימך… אובדן אימו, המתופף שלו, הפרטנר שלו… שיר אהבה שמושר אל עצמו, ביטחון עצמי בקול הפנימי ואמונה… קולות נימפה שנסחפה לחוף ומאייניה אל עבר לב ים לאחר שגועש הגלים ימוש…

Bremer/McCoy – Utopia

תוצאת תמונה עבור ‪bremer/mccoy utopia‬‏

הרכב שהכרתי השנה, שני חברי ילדות שיוצרים מוסיקה שעיקרה הוא הקלטה אנלוגית ומקורית, בס וקלידים, עם נוף של קופנהגן, הרבה חרכים של שקט בין צליל וצליל, עם הרבה קור ודרישה לשמיכה, הרבה טבע פראי. מתאים לחורף שתפס אותנו לאחרונה לא מוכנים…

Cochemea – All My Relations

ב- 15 שנה האחרונה טייל Cochemea Gastelum בעולם כסקסופוניסט בהרכב של Sharon Jones עליה השלום. באלבום הראשון שלו מציג לנו את שורשיו האינדיאנים עם הנוף הקליפורני שטוף השמש, עם נגיעות של הכל מהכל. אחד האלבומים שניגנו לי בלופים אין סופיים השנה, והוא יצא בתחילתה. אני חושב שמה שהכי נגע לי זה שהאלבום הזה אישי, מאוד אישי, עם המון על הכתפיים, סיפור… מאוד רוחני, כזה שגורם לך לצאת לאיזה ריקוד גשם מתוך אמונה שאכן ירד לאחר מכן ולמצער טפטוף…

ולהלן שלושת הכוכבים של השנה –

Allah – Las – LAHS

תוצאת תמונה עבור ‪Allah - LAS - LAHS‬‏

שוב קליפורניה, משהו שם השנה צקצק אלי… שוב מיקס מוטרף של השפעות, גיטרות מעולות, ושוב נופים, ים, חופים, חול… הם תמיד עניינו אותי החברים הללו, אך אף פעם לא הצלחתי להתחבר. השנה זה קרה עם האלבום הרביע, אבל אולי לפני – זה קרה עם הפסקול לסרט הגלישה שיצא אף הוא השנה – Self Discovery for Social Survival של הלייבל Mexican Summer המעולה. השיר שלהם (והשירים האחרים אף הם מפעמים) שם העיף אותי לתנוחה בלתי ברורה…

ואז הגיע גם האלבום אשר המשיך באותו כיוון של תנוחות מוזרות, ציורים של שמש ומים וגלים וגלשנים ואנשים יפים והמון שמש – אחלה Ride…

Alfa Mist – Structuralism

האלבום השלישי של Alfa Mist, ג'אזיזסט – קלידן בריטי (כן שוב) שמגיע לאחר ההצלחה של האלבום מ- 2017 Antiphon. את שניהם אני גיליתי השנה ושוב מצאתי את עצמי מתענג כחתול מול תנור ספירלה בלילה מושלג… שוב מדובר במשהו חדש, בליין חדש, בביצועים שיוצאים מגדר הרגיל, בפיוז'ן של R&B, היפ-הופ, הרבה אפריקה והרבה ג'אז… אני חושב שהאיש הזה יוצר אטמוספירה – אתה נכנס למקום, לאיזור, לריחות ולרשמים – פשוט ללכת לאיבוד במעטה הצלילים… אובדן במובן הטוב של המילה…

The Comet is Coming – Trust in the Lifeforce of the Deep Mystery

תוצאת תמונה עבור ‪the comet is coming trust in the lifeforce of the deep mystery‬‏

מה אומר ומה אגיד – סוף העולם רכוב על דרקון יורק אש…

In the sky will be seen a fire, dragging a tail of sparks…

הפעם הראשונה ששמעתי – ג'אז, אלקטרוניקה, Fאנק, אבל בכזאת נחישות, סתירה לפנים, אגרוף לאיזור הבטן… בראשותו של Shabaka Hutchings אחד ממובילי סצינת הג'אז הבריטי… ועם הקלידים של Dan Leavers המכונה Danalogue ותופאי משובח אף הוא Max Hallett – Betamax מוסיקה של מיסתורין… מעוף מסוכן, מדהים… בקטע Blood of the Past יחד עם קייט טמפסט, מעבר למילות המשובחות של קייט, הצלילים, ווואאוו, אין לי הרבה מה לומר – תשמעו, הכל מתרגש מהרגע הראשון, שבקה מביא מנעדים עם אלמנטים של בס בסקסופון, קלידים משוגעים ותיפוף ערטילאי… כל כך הרבה פעמים תפסתי את עצמי מחזיק את הראששששש ושואל: מה???????????????????, ועדיין… וגם יצא השנה עוד אלבום, ממשיך דרך לאותה קבוצה בשם The Afterlife, אשר טרם התעמקתי אך זאת אעשה.

זו היתה שנה מצוינת במוסיקה, לפחות לאוזני, האפשרויות של Spotify ואחיו, יחד עם האקלקטיות והפיוז'ן גרמה לי לפחות לצאת מגדר הבטוח לעבר השדות המוריקים, ווואוו ומצאתי חברים לחיים, ויש גם משהו ב"מסוכנות" של המוסיקה שאני שומע, יותר תעוזה, יותר צלילים בעולם שמתפתח מבחינה פוליטית ואקלימית לעבר אפוקליפסה, אני שומע את זה במוסיקה איך שהוא, או שאולי זה אני…

להמשך פורה ואף טוב יותר…

סוף שנה שוב – 2018

אודה ואומר שלמרות שאני שומע כ-8 שעות בממוצע מוסיקה כל יום, וה- BUZZ המוסיקלי סובב את עולמי מהקיץ ועד תנומה, לאור עיסוקים כאלו ומריעין בישין אחרים אשר אינם מהווים אמתלא ראויה, הרי שלא הקשבתי מספיק, או כמו שאני רוצה, למוסיקה השנה… הכוונה היא לא לכמות אלא לאיכות, לא נכנסתי לעובי קורתו של תו, הצלילים התרגשו וברבות המקרים לא צלחתי את חוק ה- 10, ליבי לא שקט לו לכדי שמיעה צלולה… מכל מקום, גם שהקשבתי, הרי שמשום מה העסיק אותי רבות שנה זו מושג הגעגוע, אל תשאלו האם למאן דהו, האם לחפץ מסוים, אולי לרעיון? אולי דווקא לתקופה, לריחו של עידן? אין תשובה עימדי – רק ידוע ידעתי כי מוחי התרוצץ והתדפק רבות בשם אותם ערגונות למשהו שהיה, לפיסת שקט… ומהו געגוע מעין כמיהה או תחושה נוסטלגית לעיתים של משהו שלא חווה בכלל המרגיש, אך מרגיש הוא – ואותה חוויה לא מצויה היא עימדו בעת הגעגוע… נאמר פעם כבר כי "הגעגוע אינסופי הוא"…

כאשר אני בוהה בבחירות ליבי לשנה זו אני רואה את אותו געגוע נוגע ומסתלסל לו כחוט השני בכל אחת מהבחירות… ומה שנותר לי לומר הוא רק שכל הבחירות כל אחת בדרכה עמדה לי בדרכי, באותו תהליך מאובק של חיינו, ועל כך תודות להיווצרות אותן הממברנות השומעות ומלקטות רשמי תווים וצלילים… ומכאן לשם… וכן אתם תראו ייצוג של המין היפה, יותר מבעבר, יותר ככל שניתן, כי הן באמת טובות יותר, יש להודות…

20. Lera Lynn – Plays With Others

pwwo-hires-cover

יש משהו ב- Lera Lynn ובאלבום הזה בו היא מנגנת עם רבים ומוכשרים שכאילו מפשיט את המוסיקה ומלביש אותה שוב אל מול עיני המאזין… הכל מצטמצם למעין בלדת קאנטרי, הקול של לין כמו נגיעות קרני שמש אחרונות על אדוות גלים, רחשים… היא השכילה גם להתכתב עם אמני אמריקנה שמשלימים אותה לכדי 32 דקות של געגוע לאדמה אחרת, לאחו מוריק, לחיות משוטטות, לשקט…

19. Red River Dialect – Broken Stay Distant Sky

a0554054637_10

שירי נופים אני קורא לסוגה זו של אלבומים… יופי של נוף משתקף לו באלבום הרביעי של החבורה הלונדונית הזו (עם שורשים מקורנוול), עם התכתבות לפולק של שנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, עם כינור מפעם, עם עצב שמשתפע לו בין הצלילים, תיפוף נינוח, אקוסטיקה, כזו של גיטרה אל מול הים, עם המלח בשיער, אבל כזה שנעשה באנגליה הקודרת… וניתן להיווכח שאין שום מניפולציות אולפניות – מה שנוגן זה התבשיל שמוגש, פשוט, ואמר פעם חכם אחד שכל אחד יכול להפוך את הפשוט למסובך, יצירתיות היא דווקא הפיכת המסובך לפשוט… ורק על בחירת העטיפה מגיע להם להיות ברשימה זו, לא?

18. ?Binker and Moses – Alive in the East

a0848093966_10

טוב, הכמות גרוב, יפעת מוסיקה, התרוממות הרוח, שיש בדואו הזה היא לא מוסברת, תופים ו- SAX בתמיכה של חברים נוספים מסצינת ה- Free Jazz הגואה של לונדון. האלבום הוקלט LIVE מול קהל אשר את אנחות העונג שלו ניתן לשמוע לאורך כל האלבום… אז בבואתו של ג'ון קולטריין מביטה למעלה ונראה לי שאפילו מחייכת לשמע הצלילים, אבל האווירה אנרגטית, עירונית עם מקצבים רבים, עם FUNK, שנותן נופך של טירוף חושים וכל מה שאני חושב כשאני שומע את זה שוב ושוב מתנגן הוא איפה אני הייתי שהם ניגנו את נפשם לדעת שם???

17. Unreqvited – Stars Wept to the Sea

a0245703733_10

מטאל זה לא כוס התה שלי לרוב, אבל כאשר זה נשמע כמו משהו שמעמקי הים זרקו אל החוף, כאשר יש כל כך הרבה שכבות של סאונד, כאשר סוג כזה של מוסיקה יודע לייצר עבורי רגש… כמו ענק גורר רגליים כאשר על גבו משקל עודף ומייגע של צלילים שנשמעים אחרת. ניסיתי לקרוא קצת על האיש מאחורי השם ומצאתי רק כי מדובר בקנדי מאוטווה אשר מתקרא בסימבול הזה – 鬼 אשר פירושו ינוק מן הפולקלור היפני ככזה המייצג קולות נקביים אופייניים וכן צרחות גרוניות כאחד… וכן יחד עם כל זה האלבום הינו חולמני, כזה שמאמץ את המחשבה – פיצוץ…

16. Jon Hopkins – Singularity

a2268335778_10

לא יודע מה יש לי עם הג'ון הזה, אחד מג'ונים רבים שאני אוהב, אבל הוא עושה מוסיקה אלקטרונית שגורמת לך לחשוב, גורמת לך להרגיש ולהבין מה רצה המשורר בדברו זה. אלבום חמישי של פורץ הדרך הזה, שתמיד מחדש ותמיד אחרי שהוא מוציא משהו מצטברת לה גרורה של צלילים דומים, ושוב אותו דיסוננס של איש עירוני וגעגוע לכפר, אורות ורעש לבן של כרך לעומת שקט ורחשי לילה טבעיים ביער…

15. Richard Swift – The Hex

a1410526495_10

ריצ'ארד סוויפט עזב אותנו מוקדם, השנה הלך לעולמו אחד מהמפיקים היותר מוכשרים לדעתי, אחד שידע לתת את המעטפת לאותו יוצר איתו עבד – בין היתר Damien Jurado, Kevin Morby (חסרונו של סוויפט הורגש לי מאוד באלבום משנה זו של ג׳ורדו אשר לא העפיל לרשימה זו), פוקסיג'ן, ה- Shins ועוד. שם האלבום – הכישוף – אכן כשמו כן הוא. כמו רבים וגדולים אחרים שהרגישו צורך להיפרד כך גם סוויפט באלבום זה אשר בדיעבד נשמע כמו מעין מכתב פרידה – מעין צוואה – של אקלקטיקה, של פופ ישיר אבל חכם, של שכבות ושל הרבה יצירה.  כך הוא חתם באחד משיריו –

“My name will go missing/But the songs will be here”…

14. Dirty Projectors – Lamp Lit Prose

a2451551250_10

נו מה לומר?  Dave Longstreth הוא יוצר ענק… האלבום הקודם היה חלק מאלבומי השנה שעברה עבורי כי היה מלנכולי ואמיתי, חם וקר באותה מידה, סיפור של כאב לב של היפרדות, של אהבה נכזבת, של אכזבה ממישהי שאהב אבל עדיין אוהב… אגב דייב לא היה מסוגל לצאת לסיבוב הופעות עם האלבום הזה… והנה באלבום הזה הוא הרבה יותר אופטימי, אלבום שונה לגמרי – לדעתי האלבום הכי עליז (במובן Cheerful) של הבחור… הוא תמיד נשמע לי כמו חמוש ברובה אוטמטי אשר מרסס לכל עבר, ריסוסי מוסיקה הפעם, עם אמירות שמכניסות אותך לחללית לנסיקת מחשבות – איך הוא מתאר את זה???

“There was silence in my heart/But now I’m striking up the band”…

13. Eric Bachmann – No Recover

a2325515939_10

אלבום רביעי לאיש והקול הכי חם על היקום, הוא פשוט רותך לו איפשהו קרוב לשמש, שם החום מאדים, תמיד גורם לך לרצות לחבק מישהו… ואולי זה קשור לכך שהפך להיות אבא לאחרונה אבל הקול שלו נשמע אפילו יותר טוב מבעבר, וכן הוא אומן של אטמוספירות, של אווירה ושל רגש מבעד לחלון הצלילים שנשמעים להם… אז לא אהרוס אבל תשמעו את הדרך בה הוא מתמודד עם לידת בנו, מעין סיפורת שכזו אשר בצורה עקיפה מוסרת מסר… הורס…

12. Matt Dorrien – In The Key of Grey

Matt-Dorrien

האלבום הזה שהוא כולו געגוע לפעם, לאהבה של פעם, לסרטים, הנוסטלגיה מסתלסלת מכל תו באלבום, הפסנתר, כלי הנשיפה, המקצב… האלבום הראשון של דוריאן תחת שמו (היו לו שניים תחת Snowblind Traveller). האלבום כאמור לוקח את המאזין לזמן אחר, לתקופה אחרת, לזמנים בהם רעיונות אחרים שלטו… והכי אהבתי שדוריאן לא מתעניין בכך שזהו אלבום שלא קשור לתקופה בה אנו חיים… האלבום הוא על פרידות, על בדידות… הפסנתר הוא מתנה מחברתו לשעבר עם עזיבתה אותו… בקיצור כאב לב כייפי שכזה… שוב לעיתים הפשוט הוא המשובח…

11. Mason Jennings – Songs from when we Met

1acf34-20180508-mason-jennings-songs-from-when-we-met

הכי הייתי רוצה להיכנס לרכב מאובק ולעלות על דרך צידית ומהבילה עם מייסון, עם גיטרה ופקאל קפה, איזה ויסקי טוב… להיעלם לתקופה כזו בתוך השממה… האיש הזה יוצר אצלי ויברציות של חופש עם הקול שלו, עם המלודיות הפשוטות שלו, עם השירים הלא מעובדים… האיש הולך איתי מאז שאני זוכר שהקשבתי למוסיקה, ועדיין מבחינתי אני אוחז בידו… ואם בא לכם תקראו על אמת ועל התמודדות ועל להיות נכון לעצמך כאן.

10. Khruangbin – Con Todo el Mundo

a4178091556_10

להקה מטקסס אשר מורכבת משלושה חברים – Laura Lee על הבס, Mark Speer על הגיטרה ו- (D.J.  (Donald Johnson התופאי. השם מתאית – פירושו חרק ממונע או אוירון או משהו בסגנון… אליהם התוודעתי עם האלבום הקודם והראשון שלהם… אלבום טוב אך משהו מיסגר אותם אצלי כמוסיקת מעליות כזו, מהאלבומים אשר עוברים להם כעלי שלכת על פני מים רבים, מכייפים משהו באוזן אך לא מבצעים תהליכים מורכבים של חשיבה, של רגש וכו'… בכל זאת סימנתי לי את הלהקה ואת פועלה על מנת לבחון את המשך דרכה… טוב שעשיתי כן כי האלבום השני – האלבום הנ"ל, הוא אלבום של סלסולים, של המון חום, של דבקות במטרה, של קולות שאולי לנו הישראלים מוכרים יותר, של סינתזה בין תרבויות, של כיף – הנה ההוכחה הניצחת שאלבום אינסטרומנטלי, מוזיקת רקע יעני, יכול להישמע מעולה – זה התחיל כשלישיה אשר אמורה להביא לנו Surf Rock והמשיך עם השפעות   Chill out ,Funk, Soul וכמובן גרסה מערבית ל-Molam אותה סוגת מוסיקה שבאה אלינו (באמצעותם) מתאילנד… אז מה יש לנו כאן, גיטרה קלילה ומנוהלת היטב, קווי בס גסים וכמו מעניקים עריסה לאותה התנהלות קלילה ואותו תיפוף שנע לו בין ג'אז ליותר רוק לפי הצורך ותזוזת האגן… יש פה אלבום שניתן לשמוע ברקע, ניתן ממש להאזין לו עם מלוא תשומת הלב (והוא נפתח מניסיון) ואף לענטז קלות לצלילי ה- Fאנק האוריינטלי הכבד הזה (לעיתים נשמע שיכלו להיות להקת הבית של זוהר ארגוב אי שם בשנות השבעים העליזות – עם קיסר כאורח…) – תענוג – כך כתבתי בעבר על האלבום הזה – אני מחזק את ידי לגביו, עדיין…

9. Jess Williamson – Cosmic Wink

a0048118380_10

מדובר במכשפה חברים, תקשיבו לשיפולי הקול, יש ויברציה קונסיסטנטית באלבום בין פולק נעים סטייל ג'וני מיצ'ל לבין משהו הרבה יותר פסיכדלי, אף אם הוא לא נשמע, משהו אפל טמון בבטנה של הבאר הזו – הדיסוננס בין הליריקה הקייצית לבין שמות השירים והאווירה לעיתים שממחישים עידן חורפי משהו… בדיוק סיימתי לקרוא ספר על עוצמה נשית בשם "החיים הסודיים של הדבורים" – האלבום ליוה אותי – האופל האנושי מחד ומאידך ההתמודדות היומיומית, היכולת הנשית לעבור מהמורות שלא באופן כוחני – כך מרגיש לי האלבום הזה…

והשיר הזה שבר את ליבי –

8. Gruff Rhys – Babelsberg

a0577288526_10

עוד אלבום דיסוננסי, Rhys הרכיב אלבום בו כל הלחנים הולבשו מעבר למערך המערבי הקבוע של תופים, בס, גיטרה, קלידים וכו' אף על תזמורת של 72 נגנים – ה- BBC National Orchestra of Wales, יש לזה נימה מאוד אופטימית וציוצית משהו למרות מילות השירים אשר עוסקות בעולמנו הדיסטופי, הסטירי, עד כדי בוז… אני אוהב את Rhys הרבה יותר לבד מאשר תחת כובעה של להקתו "חיות שעירות ביותר" ובאלבום הזה עוד יותר… האלבום הזה הוא מסע, אולי של Rhys, דרך נוף אמריקאי תוך רטרוספקטיה היסטורית וספקולטיבית אשר מניחה לפנינו את מצבה העגום של האומה… וואחד מסע…

7. Jorja Smith – Lost & Found

Jorja Smith_ Lost & Found

אתה לא יכול להאזין לה ולא להיות מסונוור מהביטחון העצמי שיש לגברת הצעירה הזו, ועם קול כמו שלה זה גם מובן, פופ ו- R&B במובן הטוב של המילה, עם מחשבות אימפרסיוניסטיות, כאשר שאלת המי אני עולה כמעט בכל מקום – אולי לא סתם נקרא האלבום "אבדות ומציאות"… אני מוקסם מהיכולת הווקאלית שמזכירה את איימי ווינהאוס וגדולות כאלו… האלבום כולל ארבעה שירים שיצאו לפניו וכולל שיר לגרם לי לעופף בעיכוז מסתורי אל על… והיא לא נותנת לכל ההיפ הופ השיווקי, הפופ הנמוך להשפיע עליה, יש לה קצב שלה, בוגר… בקיצור סיפור אהבה, לא קשה להתאהב אגב, תראו…

6. The Great Lake Swimmers – The Waves, The Wake

51GlZF-EdXL._SS500

טוב יש לי חולשה לחבריה הלא עליזה הזו. להקה שהולכת איתי מאז ומעז… הקול של Tonny Dekker שמחבק ובוכה איתך ביחד, עם הצלילים האלה של שילוב של כל מה שאני אוהב, של בחוץ רוגע… אכן לא האלבום הכי הגדול שלהם, אבל יפעת ערב אחת, קרן שמש שנחתה עלי בעודי מאזין לאלבום הזה מול ים פתוח וכחול, הכניסה בי אהבה רבה לכל מה שקורה פה… האלבום, ורק לאחר מכן שמתי לב, ללא מרכיב מטריאלי בסוגת מוסיקה זו – גיטרה אקוסטית – שוב לא מורגש לאור ערש הילדות שהציעו לנו דקר וחבריו – אגם גדול, המון…

5. Langhorne Slim – Lost at Last Vol.1

a0164633373_10.jpg

גילוי נאות – האלבום יצא בנובמבר 2017, אך נחת על אוזני רק בשנה זו, וזו היתה נחיתה רכה ונעימה אשר לא יכולתי להתעלם ממנה… אז הוא פה הבחור הזה שהכרתי כאמור רק בשנה זו. שוב צלילים של פעם, של חופש, של געגוע לפשטות, לתקופה אנלוגית. לנגהורן הגיע אלינו מנשוויל – בשפת אימו ואין מה להוסיף:"Everyone's searchin' for something better around every corner, but it's already right here," We're all born whole – through livin' we fall apart…" – ואידך זיל גמור…

4. Phosphorescent – C'est La Vie

a4231395474_10

שוב אדון שאני מחבב בצורה עזה… האלבום האחרון שלו היה חלק ממצעד קודם וזה פה… Matthew Houck הוא קול נדיר, השבר שיש לו בקול הוא קריעת ים סוף, הוא צעקה מהדהדת מימי הביניים, מפה זה מתחיל ורק הופך להיות טוב יותר. מאז האלבום הקודם הוק התאהב (האלבום הקודם היה בעקבות כאב לב מפרידה), התחתן, עזב את ניו-יורק לנשוויל, הפך להיות אב, כמעט איבד את חייו בתאונה ימית ובנה במו ידיו את האולפן בו הוקלט האלבום הזה. לא רע בתקופה של 5 שנים. למרות זאת עדיין אותו צליל שובבי נשמע… תענוג צרוף. בחרתי את השיר הזה אבל יש פה לפחות עוד שלושה שמככבים מבחינתי ברשימת שירי השנה… אמרתי תענוגות?

3. Cat Power – Wanderer

a3774011339_10.jpg

מאז שאני זוכר את עצמי הקשבתי למוסיקה. לאורך זמן לא מבוטל הייתי מאוהב קשות בשלוש יוצרות… האחת היא Chan Marshall הלא היא Cat Power, הלא היא זו שאלבומה כיכב לי בלב שוב השנה. שוב יש משהו בקול שלה שגורם לי לרצות לחבק, להיות אדם טוב יותר…

היא נעלמה לאחר לידת בנה ב- 2014 ואף חשבה להפסיק, לעקור לאוסטרליה ולהחליף שמה לבת'… כמה טוב שהמוסיקה חזקה ממנה והיא נותרה עימנו בוערת. עם המינמליזם שרק היא יודעת לשדר, מנקודת מבט של אישה, וואוו איזו אישה… נזכרתי מדוע כילד הייתי מאוהב. כל כך חזק וחלוש בו זמנית, כל כך נכון, גולמי ואמין. ונראה שמרשל מזכירה לעצמה באלבום זה לעצמה מי היא – השיר Woman אינו שיר העצמה נשית אלא שיר שמושר כלפי עצמה, אני ומילתי… וזה מהדהדדדדדדדד…

2. Sunny War – With the Sun

a2498792661_10.jpg

השנה התחילה עבורי עם צלילי אלבומה של הגברת האדירה זו – סידני לינדלה וורד – והאלבום הזה ילך איתי קדימה, אני רואה עצמי ישוב על כיסא נדנדה מאותגר קימה ומחויך לשמע הצלילים עוד עשרות שנים… שוב המקור הוא נשוויל, עם רגש שמסתלסל, עם סיפור חיים לא פשוט, מצולקת ושרה, וכל זה נסוך שם, מונח על מגש זהב… שוב מינימליזם הוא דבר כל כך קשה לביצוע, הבאתי פה ברשימה כמה שניסו והצליחו, אבל אף אחד לא הצליח כמו סאני… ויש פה לפחות חמש שירים שהם שירי השנה, אז תעשו לעצמכם טובה גדולה הניחו אותה על הממברנה ותתעלו…

השאלה בשיר הראשון היא שאלה שצריכה להישאל כל בוקר בהקיצנו והאנושות תהיה טובה יותר – "?How would you know you had a heart if it wasn't broken"

 

1.The Bones of J.R. Jones – Ones To Keep Close

a0276776332_10.jpg

זה האלבום שהכי דיבר אלי השנה – הטירוף השקט הזה של Jonathon Linaberry – אין לו גבול, הוא בקתה מעץ אשר נשענת על צלילים באיזור מפורז מאדם, מושלג, רוחות הן כלי נגינה, אוושת רוחות בעצים מרוחקים, מקום, ריח, רגש… מהצליל הראשון – הוויה…

אז הנה מופיע לו JR ובאבחת קול מוקמות עצמותיהם (ואין פה רמיזה חלילה למותם או למשהו קרוב לזה – אז תזרמו…) של Son House, הבוס (הלא הוא ברוס ספרינגסטין), תום וויטס עולה ממגרסת אבנים, דן אורבך (מה- Black Keys) וגם Willie Thrasher היה שם, כן וגם Koko Tylor ועוד כאלו שלא הצלחתי לזהות בערפילי אישון הליל – והכרכרה נהוגה על ידי לא אחר מ- Howlin Wolf ולידו אוחז בקבוק ויסקי דשן Blind Lemon Jefferson – כל אלו מתחילות לילל לכדי יצירה אחת שלמה של איש אחד – האמת שכל מילה שלי תשקר…

וזה –

ואחרון שיתחלק טוב –

תאזינו, כן ירבו ולשנה טובה יותר אינשאללה…

 

הודעה מהדב

אז כמו כולם נרשמתי ל- Spotify וזה כמו רצה להוכיח לי ניפק לי הנה וכהנה אלבומים, שירים ושאר ירקות… אבל לעיתים, נוחת לו תו אחד, צלילון, מצטלצל בדיוק בזמן ובמקום, עם הריח המתאים, כמו נולד לאותו רגע…

משהו בשיר הזה מכשף, הקצביות הרפטטיבית שלו, הקלילות של הגל הזה שהולך ובא, המעגליות שלו, העצובה, זו אשר כאילו בסתירה עומדת אל מול המילים – מילות של תקווה – הנה הר אחד אומר למשנהו אתה יודע שאנו יכולים לברוח מכאן, להיעלם… כמו מחזיק בשתי קצות חוט שלא יתחברו לעולם…

שהרי על מנת שיתרחש נס אמור אדם להאמין בבלתי יאמן, ללא אותה תקווה מפעמת, ללא הרצון, איך יתקבצו להם כל אינסופי ה"ישים" וייצרו יש אחד – הלא הוא נס…

ומצד שני טען כבר סופוקלס – "אמנם התקווה המשוטטת עומדת לרבים בצרה, אך דרך-כלל אין היא אלא תרמית של יצר קל-דעת, ועיני האדם נפקחות רק כשהוא חש שהרגל נכוית באש"…

והרי הגבול בין ניצוץ בעיניים לבין גיחוך לעיתים מזערי עד כדי לא מורגש…לא יודע מחשבה שכזו…

פעימות הלב וזכרונות מבית אמא

אמא רוכשת קסטה, תוחבת למגירת הטייפ דאבל קאסט, צליל ספוג קיטורי בישול, ילד חוזר מבית הספר, מקשיב לקולות הרקע, לרעשים שמסתלסלים להם ונעלמים עם צעירותו, נצמדים לעור, מחלחלים פנימה… רבים מזכרונות הילדות מלווים אותנו עד היותנו "חמורי אדם" (וגם לאחר מכן) – אצלי רשומים הרבה צלילים, ממוסיקה קלאסית ואופרות ועד הגבעתרון שפילחו לי את האוזן, אבל אלבום אחד שכנראה רשם לי גם בנפש ואני עד היום חוזר אליו – נתנאלה – "על גן אדן חלוני", משהו בקול המכשף של נתנאלה עם העיבוד בו אזני לא היו מורגלות, עם השירים והמילים הלא שגרתיות, אשר בתור ילד התאמצתי להבין – והנה הנני חמור אדם – שמעתי את האלבום שוב וקירץ לי אחד השירים היפים ממנו –

והנה אחותי שתחיה ביקשה ממני לקרוא ספר – "אמנות ההקשבה לפעימות הלב" של יאן-פיליפ סאנדקר – ואני נכנסתי לתוכו וכיליתי אותו והוא אותי תוך שעות ספורות… והכל התחבר…

נתנאלה דוקרת את מילות הסיפור – אותה ספינה ששטה ועולה, על הנודדים בין חושך לאור, על הזמן ששובר ומאחה כאחד, על הבדלי הזמן, על המצוי והנעלם, על הערגונות…

"את עדיין זוכרת את שבילי הסתיו!
עננים כיסו על דרך טרם שעזבת,
ומשחר עוברת על פני העונה!
ממתינה, לא ממהרת מחכה שנה"…

ופעימות הלב – על שניים עם מגבלות, אך עם נפש מוגדלת ואיך לא, על אחת שבקולה מנתבת פסיעה פסיעה כנתיב אל, על אהבת אמת, על אמונה באהבה, על זרע האושר שטמון בפוטנציאל האנושות הזו – על היכולת להרגיש… על היכולת של לצאת מעצמך ולתפוש את הזולת במשקפיים אובייקטיביות… על היכולת לאהוב ולהאמין מבלי לגוע…להמשיך לחקור ולאחר אותה חקירה מקיפה להגיע למקום ההתחלה ולהכיר את אותו מקום, אותו אדם מהתחלה…

וכמה ציטוטים שכנראה יגרמו לכם לקרוא ולשמוע את נתנאלה כאחד –

"מדוע אינך יכול לראות?"
"מי טוען שאינני יכול לראות?"
"סו-קאי. היא אומרת שאתה עיוור."
"אני?עיוור? לפני שנים רבות אבד לי מאור עיני, זו אמת.
אבל איני עיוור. אני רק רואה בצורה אחרת. המהותי הוא בחזקת בלתי נראה בעיניים."

על היכולת להקשיב לפעימות הלב שאינן משקרות… על היכולת לחשוב דרך הלב (בניגוד למוח)… "יש רק כוח אחד חזק מפחד. האהבה."

"את צוחקת. כמה יפה את. אני מתכוון לזה ברצינות. האם את מאמינה באהבה,יוליה?"
"מובן מאליו שאיני מדבר על אותו פרץ תשוקה שאנו חושבים של ייפסק כל ימי חיינו, זה הגורם לנו לעשות ולומר דברים שעליהם אנו מתחרטים אחר כך, זה הרוצה לגרום לנו להאמין שאנו לא יכולים לחיות בלי אדם מסוים, זה הגורם לנו לרעוד מרוב פחד מעצם המחשבה שאנו עלולים לאבד את האדם הזה. זה רגש ההופך אותנו עניים יותר ולא מעשיר אותנו, כי אנו רוצים להחזיק בזה שאין ביכולתנו להחזיק בו, כי אנו רוצים להיצמד אל זה שאין ביכולתנו להיצמד אליו. איני מתכוון גם למשיכה גופנית או לאהבה העצמית, הטפילה זה הנהנה כל כך להתחפש לאהבה אלטרואיסטית. לא, אני מדבר על האהבה ההופכת את העיוורים לרואים. על האהבה החזקה יותר מהפחד. אני מדבר על האהבה המפיחה היגיון בחיים, שאינה מצייתת לחוקי הניוון, שגורמת לנו לגדול ואינה מכירה גבולות. אני מדבר על ניצחון האדם על האנוכיות ועל המוות."

ואז שמעתי באוטו את עמירלב החדש, ההוא עם הלב המטפטף, שיודע לכתוב על דברים שרובנו, חמורי האדם, לא משכילים לראות, לחוש, לאהוב – בשיר "ירושלים" הוא זרזף בקולו המגרסתי – "איזה נצח נצחים כשהחיים קצרים"… אז הוא לא התכוון לזה כנראה אבל איך פגע?

נותר רק להזיל דמעה…

חזון העצמות של J.R

אני די בטוח ש- Jonathon Linaberry לא חשב על חזון העצמות היבשות – אותה נבואה מספר יחזקאל, כאשר הגה את שם הבמה שלו – The Bones of J.R Jones אך הוא שיחק לידי עם השם…

a0276776332_16

כמו בני ישראל אשר קרמו לעיני יחזקאל עור וגידים כמשל ליציאתם לארץ אבותיהם, כך גם האלבום הזה האחרון שניפק לנו JR הפיג לי שממה, הפיח לי תגלית ובעיקרון העשיר את רגעי האושר שלי בתקופה האחרונה…

אז הנה מופיע לו JR ובאבחת קול מוקמות עצמותיהם (ואין פה רמיזה חלילה למותם או למשהו קרוב לזה – אז תזרמו…) של Son House, הבוס (הלא הוא ברוס ספרינגסטין), תום וויטס עולה ממגרסת אבנים, דן אורבך (מה- Black Keys) וגם Willie Thrasher היה שם, כן וגם Koko Tylor ועוד כאלו שלא הצלחתי לזהות בערפילי אישון הליל – והכרכרה נהוגה על ידי לא אחר מ- Howlin Wolf ולידו אוחז בקבוק ויסקי דשן Blind Lemon Jefferson – כל אלו מתחילות לילל לכדי יצירה אחת שלמה של איש אחד.

לא הכרתי את JR והנה נפתח לי ים ושמו Spotify ובים שטה לה רפסודה עם אדם בעל קול של דרשן, מטיף, כזה שסוחף המונים, מעין חלילן אשר קולו נשמע ותו לא… עם גיטרה פשוטה בעלת פרייזים של בלוז, מחיאות כפיים מרוחקות, פסנתר מעונה מצד… והתחושה היא של משהו היולי, מוטרף בקצוות, מהוקצע, מעין אנדרלמוסיה אורגנית של צלילי דמדומים עם טעמו הרטוב של הבוקר לאחריו…

JR טען בראיון כי הוא נאבק רבות תוך יצירת האלבום בחוסר הביטחון היצירתי שלו (לא שאני מבין איך יוצר שיוצר יצירה כזו יכול להרגיש חוסר ביטחון…) והוא שלם עם האלבום הרבה יותר מאשר האחרים שלו שכן כל בחירה היתה "painfully deliberate and intentional"… ואכן לאחר מאה השמעות ויותר – יש שם אינדיאני קטן שמחולל ומגמגם קולות אשר משתכשכים בעשן המדורה ועולים השמיימה… יש שם משהו פשוט מאוד, כמו רגב אדמה, אבל עם כל הפיתוחים שיכול להגשים רגב אדמה, להכיל חרקים, שורשים, קוצים, מיני יונקים… להכיל הכל… ערש אדמה.

והוא מפתיע כי השירים אינם דומים יש משם ומפה, והנה הוא מאנפף, הנה הוא מושך, הוא מנביט, עשבי בר, ניחוחות ועוד שאר שיקויים…

והנה אני הקטן מסכית, מדמיין, מניע ראשי לצדדים, מגורה מחשבתית ומודה על יוצרים, על יצירות, על מוסיקה שיודעת לייצר כאלו רגשות אצלנו, על כך שיש חזון, שגם עצמות יבשות יכולות להתרומם אם רק נהזה, אם נצייר בעיני רוחנו, אם נמשש גוש אדמה תוך תפישת כל מה שהוא מכיל…

והנה כאן כל האלבום. וואחד חזון…

ברגע שכזה

וכך היה שמועקה זעירה ותזזיתית אחזה בי… וכמו תמיד אברח לעולם הצלילים על מנת להירפא… הנה אני מול הטיוב ופתאום צמרמורת אוחזת בי, המילים ראשוניות אך כאלו שליפפו לי את הלב בעבר, יכול להיות שזה זה?

וואוו, זה אכן זה… זה מהאלבום שאני אולי הכי אוהב של Pedro De Lion, הלא הם בעיקר David Bazan, עוד טרובדור מילים, מאלה שמילה אחת שלהם פותחת צוהר לדבר שהוא שלם הרבה יותר, אבחת מילה אחת שמשסעת לך חצי יום של מחשבות… וכך הוא השיר הזה… תאזינו למילים – כל כך הרבה עבר, כל כך הרבה עתיד לא ברור, מועקה, תחושה של אין אונים… המספר, הכבש השחרחר, עומד לו בנעלי בית סוהר, בלבוש של מכבוש ומבכה את הוריו אשר מבכים גם הם את אובדן הבן הטוב… והנה הצמרמורת… כל כך הרבה שמעתי את השיר הזה של בזן, הגיטרה המתגלגלת הזו של בזן (שניגן בכל הכלים באלבום ההוא – Winners never Quit) – והנה ביצוע אחר, הרבה פחות נחרץ, תחילה חשבתי אולי זה מאבד את הרגש של אותו אסיר כעוס שעומד אל מול תמונה שבורה  וליבו מדמם, אך לא ברור אם מכעס על עצמו, על הוריו, על האיש למעלה שצוחק ומבטו שלוח לצד אחר – אבל המנצ'סטר אורקסטרה, אשר האלבום האחרון שלהם כיכב לי בלב וברשימת אלבומי השנה שעברה אותנו מזה ביעף, אספו אליהם ציפור שבירירית בעלת כוחות על טבעיים, Julien Baker, ולפתע פסנתר נגוע הומה, קול נשי מלטף את אותה תחושה כאובה, פתאום למרות סיפור מנקודת מבט, נגלה אור מכיוון אחר, והנה Andy Hull, עם קול של קריעה ובליה, קול שכמו מקריין את סיפור בריאת העולם…

ולא יכולתי עוד…