האיש והאגדה

אני יכול להעיד על עצמי כי שמעתי ועדיין שומע מוסיקה בלי סוף מאז שאני כבר לא זוכר, כל הזמן או אוזניות או משהו ברקע, בעבודה, באוטו, ליד, למעלה, בצד, בפנים ובחוץ ובכל הגוונים… אבל כמה שלא אשמע כנראה לא אשמע שום להקה או סולנ/ית יותר מ- Morrissey, כסולן או כחלק מה- Smiths. אהבתי המון, רבים היו והשמיעו ואיכשהו את הסמית'ס ואת מוריסי שמעתי יותר… זו עובדה ואני לא מנסה להסביר אותה אלא רק לחבק אותה…

gettyimages-3464817-0f3d0645-bf2b-4200-836c-6fea63a62b33

ולמה אני מספר את זה ? כי השבוע יצא אלבום ה- 11 של מוריסי כסולן, כמובן שהוא כבר מנגן באייפון שלי, ואני קצת מופתע למה? כי הוא מעולה, אחרי כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה אמירות, הוא עדיין רלוונטי, והוא מצליח שלא לגרום לך להתייחס אליו כקלישאה אלא לכבד את האמירות שלו, הגם שהן לא מחדשות לא לגביו ולא בכלל…

אני נזכר איך הקלטתי על הווקמן את השיר הזה לאורך קסטה של 90 דקות והלכתי איתה לכל  מקום… ואיך בא לי לעשות את זה עם כמה שירים חדשים מהאלבום החדש, ממש כמו אותו זב חוטם, מתהלך ברחוב ומאזין, לא באמת מבין 3/4 ממה ששומעות אוזניו… אבל מלקט מכאן ומשם.

אולי מה שהכי עושה לי את זה אצל מוריסי ואולי בכלל אצל כל אומן היא נאמנות לדרכו שלו, לאמונתיו הוא, לא להיסחף בזרם… מוריסי אחד האגדות בלהיות נאמן לדרכו מאז ומעולם. תעברו על הקישור הזה ותיווכחו לבד…

הביקורת מושחזת עם הומור, שאתה הרבה פעמים לא מבין על מי הבדיחה, אתה מקבל את שני הצדדים תוך אמירה שאינה ברורה, בדיוק כמו שבחיים – האפור בין הדפנות, שילוב שאינו חף מבעיות (וזה מה שיפה) בין ציניות חריפה, ביקורתיות חדה ומודגשת, לבין רגש מסתלסל והכל מטובל בהרבה אמת. הרבה אחרים לא מצליחים בכך… הרגש אינו מוצהב, זה לא הרגשנות חסרת הטעם על המרקע, לא לסחוט לימון על מנת לקבל תשומת לב, זה פשוט לב משוטט ומשפריץ, אז גם מקשיבים מבלי להתעייף, אחרת איך תסבירו קריירה כזו?

כן ויש אפילו אמירה פרו ישראלית-ציונית למי שמחפש גם פוליטיקה במוסיקה…

בסוף מפנה אותנו היוקד הזה לעובדה שאנחנו כולם עם ציון נמוך בלימודי החיים, לא לומדים, לא מפנימים, מצעד האיוולת כבר נאמר…

מודעות פרסומת

סוזאן

חיה מדהימה היא הלב, כשהיא פועמת משפריצה דם לכל עבר, איך זה שהאוזניים שומעות משהו שהן אוהבות, והשריר הזה מפמפם, בריצה, תוך כדי, מפזר אהבה לכל עבר, חיוך ודמע…

שמעתי שוב את האלבום האחרון של הסוזאן הכי שלי אחרי השיר ההוא של אדון המילים שנאסף לאבותיו לא מזמן, זוהי Susanne Aartun Sundfør, זו שבאבחת קול אחת תזיז הר, תפצע גאיות, זו שנשמעת בהופעה חיה כמו שהיא באולפן, זו שה(כ)(ק)ול קל לה, זו שיודעת להרים שיר פופ שיגרום לגשר משיניה של ילדה מתבגרת לנשור, ומאידך תדע ליתן לאדם בוגר להיבלע בין אצבעותיה המהדסות על קלידי העץ, זו שתדע להרקיד ומצד שני להושיבך על כס המחשבות ולפעם לך רגע של דממה… לרגע מפתה ולפתע חסודה, שמרנית ווורסטילית כאחד, זו שמשפיעה תוך תו אחד וגורמת לאותו שריר לקרוע בתוך בשרו ולהתעכז לכל עבר… זו שיודעת לצוד כראש ללביאות ויודעת להיאנח מאחור ולהותיר לאחר להוביל… זו שנשמעת קלאסית באחת ולפתע לבושה במיני אכזרי, מחפשת קורבן באישון לילה, זו שנשמעת כמו דמדומים וזו שצוללת כמו בוקר סגרירי, היא והיא והיא…

ואיך שהיא נראית כאילו הכל מתגמד לידה, אבל כמה שהיא לא מצליחה להסתיר את גודל הלב, את אותה פעימה…

אז האלבום האחרון לא דיבר אלי בשמיעות ראשונות אבל בשניות ואלו לאחר מכן לעילא ועילא… והנה אנוכי מלהג מקום שאין זה נדרש. הנה לכם 30 תופינים מוצא גרונה וקלידיה של מי שגורמת לי לפחות לחשוב שהמין הנשי הוא המין הנכון…

"את אשר תקבלו ממני, תצטרכו ללקט מן הכאוס"…

כששמעתי את האלבום הראשון של Benjamin Clementine, דמיינתי ענק מוטרף, מצועצע ולבוש נוצות, תיאטרלי, מעין מיX של נינה סימון רכובה על סינוקליאופטריקס, עם Antony Haggerty, או בשמה היום Anohni, משולב עם ז'אק ברל, כך רץ לו עירום בשדה…

האלבום החדש שלו – I tell a fly, הוא בדיוק האמירה בכותרת (אשר טבע לא אחר מאשר דונלד ויניקוט אשר היה רופא ילדים ופסיכואנלטיקאי אנגלי), האיש הוא כזה, היצירה היא כזו – הכל בוקא ומבולקה, ומהכל יצאה יצירה שהכי ריגשה אותי, הכי ביצעה בתוכי תמורות, עיגולים ושאר תנועות, צורות שקושרות, מחברות את הלב לראש, את הראש לרגש…

המדובר בילד בכסות מבוגר, מדובר במשחקי מילים, במוסיקה שמשחקת עם דביוסי מחד, דרך מחזה שיצא מברודווי, עובר לפופ, לרדיוהד, עם קול נוקב וחלוש כאחד – הילד הופך לחרק, אולי לשפירית, כפי ששמו של האלבום רומז, כך קלמנטיין, מסתבר מקבל עצמו, כך הוא יודע להסביר עצמו לעולם, כמשקיף מהצד – הוא לוקח חלק אך לא באמת… המלך הוא עירום??? אז זהו שלא…

אני חושב שצריך להתחיל עם סיפור חייו של קלמנטיין על מנת להסביר ולהתחקות אחרי הלך רוחו… גדל למשפחה דתית אשר אסרה עליו לשמוע מוסקית פופ אשר כמובן תשחיט את נפשו, לא דיברו הרבה בביתו, הוצא מהבית לגור על סבתו (והוא לא יודע מדוע דווקא הוא מארבעה אחיו), חי כהומלס בצרפת, כאשר הוא מחביא את הקיבורד עליו ניגן ליד גדות הנהר… כזה ששום דבר לא מובן מאליו לגביו, כזה שבבית הספר ולמרות הוד ענקיותו כיום, הפליאו בו מכות… ילד חריג, ילד שלא ידע להביע רגשותיו, לא ידע להגיב לרגשות של אחרים…

אז איך מתומדדים עם זה? מחברים את האישי לחיצוני – כל הקורה לו בעצם קורה באיזשהו אופן דומה בעולמנו אנו, כך עברו הנוודי מתערבב לו עם מצבם של הפליטים באירופה דהיום בשיר God save the jungle, מצבם של ילדים באיזורי מלחמה בעולמנו אנו למצבו כילד שחוטף מכות חדשות לבקרים בבית הספר בשיר Phantom of Aleppoville, לאומיות וגבולות לעומתו כאדם ללא בית בשיר Paris cor Blimey ובשיר Port of Europe אשר מבצע סינתזה בין סיפור נוח והמבול לבין סיפור המהגרים דהיום ועוד… באמצעות משחק מילים – שמו של האלבום הוא I tell a fly, כפאראפרזה על I tell a lie… קלמנטיין בוחר להתבונן על העולם דרך עיניו של חרק, של שני חרקים, אולי שפיריות, מאוהבות, באמצעות ראיית חרק, אשר רואה פרגמנטים, ראייה כימית – בתוך הגיאופוליטי המוטרף של עולמנו, ואכן לפנינו סיר מהביל של פירה כזה שהכל מתערבב בו אישי והאוניברסלי, בין זכרון למיתוס, בין פרטי לקולקטיבי…

ההגשה היא דרמטית, אך אינה מתלהמת, ניתן לומר אפילו קרה – סרקאסטית ואף קפקאית – כזו של התבוננות וקבלת כל העוולות בעולם, מעין הבנה שכך זה ולזאת יש להסכין… שינויים מהירים במקצבים, צלילי אפריקה עם טקסטורה, Soul, פסנתר, צלילי תאטרון ולפתע תיפופי רוק – וואוו. לכל זה תוסיפו את זה שכמעט על כל הכלים באלבום ניגן קלמנטיין, כתב והלחין כמובן ואף הפיק את האלבום והנה לכם האלבום הכי מאתגר ומעיז שנשמע באוזני הצנועות השנה.

ומה שיפה הוא שאין מדובר ביצירה חורכת, כזו שמאשימה, כזו שתולה את עלבונו של קמנטיין בעולם, ההיפך קלמנטיין סולח ל- Billy the Bully, זה שהרבה להכותו, הוא מחבק אותו, הכל אפוף דמיון, כמעט ללא מציאותי… בעולמנו אנו בו מובילי הדעה הם פלסטיק, מובילי מדינות הינם ליצנים, עם קונפליקטים מלובים וציניים כאשר חיי אדם שניגרים ללא הבחנה… כן ויש פה הרבה הומור שחור, כזה שגורם לנו לבד השומעים להבין כי הבדיחה הינה אודותנו – קלמנטיין כמו מחביא את הצרות הגדולות של העולם – הרי בסופו של יום לאחר יום עבודה דוחק, אתה מוצא עצמך מרייר מול מסך שמלעיט עליך מאורעות ממקומות רחוקים, עוד מטורף שירה, סתם כי הוא יכול, ליצנים שגורמים עוול, כי הושפעו משטות, אבל מה שאכפת לך באמת זו אותה צרה קטנונית משהו אותה אתה חווה, ההוא שהציק לך בבית ספר, ההיא שגרמה לך להזיע בעבודה כששאלה שאלה שלא ידעת לענות עליה – הקטנות, אלו בעלי הזוית הצרה שלך…

ויניקוט, ההוא מהאמירה מעלה טען כי זהו עונג להתחבא, אך אסון להימצא – בדיוק על המנעד הזה מצוי האלבום, בעצם כל עולמנו, לא??? ויניקוט טען כי עלינו הן הילדים והן הבוגרים (אולי בעיקר הבוגרים) למצוא את היכולת לשחק על מנת למצוא את האני האמיתי (בניגוד לאני הכוזב) – מציאתו של האני האמיתי מאפשר לנו למצוא את האחר – קלמנטיין כמו מספר משנה זו, הוא משחק עם חרקים, יוצא החוצה מעצמו על מנת להתבונן לתוך עצמו, מספר על עוולות העולם על מנת להיווכח מה עבר עליו ולמצוא באמצעות משחק זה את דרכו לקהל שלו, אל חבר מאזיניו, לפתע הוא סולח, הוא מבין – באמצעות המוסיקה הוא מוצא מזור…

איכשהו אתה חושב למשמע הצלילים – כיצד זה שאנו כולנו נולדים שווים ולאחר מכן משהו מתעוות, קורה משהו, החלוקה משתנה…ואילו החרקים, אם אתם שואלים, מה הם מבקשים, כמו כולנו מקום שקט וקט על פני האדמה בו יוכלו לשוח ללא שמגבת תתעופף לכיוונם…

אך דמעה של ילדה קטנה

שבוע כזה, בתוך כל הקיץ המהביל הזה, ענייני דיומא שאינם משתנים, לחצים כאלה ואחרים, בחזה ובמקומות אחרים… אבל תוגה קטנה קינננה בי…

אמר כבר אחד שדברי אלוהים חיים כנראה פיו הפיץ – "ארבעה דברים קשים הם: רוח סערות בלב ים, וסופת חול במדבר, וסער מתחולל בהררי שלג, ורוח זלעפות ביום מלחמה. וקשה מכולם דמעת נערה" (עגנון, לפנים מן החומה).

אז נכון ביתי שהיא כמו מנגינה ענוגה אינה נערה, עוד תגדיל ותהיה, אך כעת היא ילדה קטנה שאך הניצה והנה לגן פניה… אך המשפט של עגנון כמו ניסר את ליבי בעודי מותירה מאחורי בוכה שם… נכון אני הפכתי רגיש, אולי מדי, עם שערי שהאפיר, נכון, היא אחרי חמש דקות מתחילה לחייך את אותו חיוך משגע, נכון, היא גם חכמה הקמצוצית הזו, היא משחקת בי כמו באותה פלסטלינה שמתנחשת בין אצבעותיה הנשיקות, אבל בכל זאת…

אני נוסע וחושב, לעוד יום עמוס לעייפא, מתגלגל ועומסו של יום מתחיל לראשי משוגר, וואוו מה אני שומע?

אז מדובר ב- Luca D'Alberto, מלחין איטלקי שהנה הפציע עם האלבום הראשון שלו, הורדתי את האלבום מבלי להכירו, כי אהבתי את העטיפה – כן אני מרשה לעצמי אחד כזה בשנה (אולי קצת יותר)… אותה אצבע חלושה נשענת על חלון לא ברור, האם הוא מוגף, האם זה עצב?

lucadalberto-endless

וכשראיתי את אותה עטיפה, יום לפני חשבתי על אמרה אחרת של אותו טיטן מילים – "אותה שעה נכנסה בי עצבות גדולה. התחלתי מצטער שאני עצוב. ובשביל שנצטערתי שאני עצוב הוכפלה עצבותי" (עגנון, אורח נטה ללון).

נכון, החוכמה המסורתית טוענת כי המוסיקה הקלאסית בירידה מתמשכת, אבל לפתע כניצנים לאחר גשם, צצים להם קלאסיים מודרניים – נאו קלאסיים, כמו לוקה ד'אלברטו, ומספרים במילים של צלילים, בקומפוזיציה שנשענת על ענקי עבר, עם חוסר פחד מלנסות אלקטרוני, דברים חדשים. אני נשבע שאני שומע שם לצד מוסיקה קאמרית גם אלקטרוניקה, מוסיקת פסקול ואף נופים של רוק… גם ההפקה של האלבום היא כזו – Martyn Heyne שהפיק אמנם ל- Nils Frahm אך גם ל Peter Broderick ואפילו ה- National.

אבל זהו הבל הבלים שכן התחושה שאלבום זה נתן בי, עם אותה דמעה ילדותית, אותה הוויה שהייתי בה, כמעט עצב שרציתי להיות שרוי בו, להתגפף עימו, כי איפשהו, ותקשיבו טוב לצלילים, לאנפופים הללו של הכינור, להקשות החלושות של עץ הפסנתר, אל מחוץ לחלון, וגם לקסם העצבות של עגנון ותראו בסוף המסדרון, אי שם משתרבב לו אור של יום חדש, של צחוק של ילדה שתשמח לה בדבר פעוט שאנו המבוגרים כבר לא משכילים לראות יפעתו המפעמת…

צלילי פסנתר מודרני ודמעה של ילדה…

זחוח משהו…

האלבום הזה תמיד יזכר לי תחת אותו מעטה של זחיחות… הנה אני עומד בחנות אלבומים, מבקש את האלבום הזה וההוא מאחורי הדלפק רומז לי… אבל למה את האלבום הזה? לחבריה האלה יש יותר טוב להציע, הישנים שלהם הרבה יותר טובים… ידה ידה ידה ובלה בלה בלה… אבל אני רוצה את זה… זה לטעמי, במצב שאני מצוי בו, אני רוצה את זה ומי אתה בכלל… את כל המשפט האחרון אגב גוללתי בליבי, ואולי חבל שכך, ובמחשבה שנייה אולי לא…

MI0000761065

האלבום הזה עומד איתי המון זמן, מאז שיצא, לאחר ההתפתחות שלי לכיוונים אחרים, הצליל הפחות גיטראי, לפתע פתאום היתה נסיגה לכיוון הםולק היותר מוכר עם הצליל החדש והג'אזי שנתווסף אליו…

הוא עומד עד היום בסיפריה ומסביר לי שני דברים חשובים –

לחשוב, לפני שאני פולט מה שהאינסטינקט הניאנדרטלי שלי דוחף אותי לעשות – לפני שאני מתנפל, לפני שאני שוצף, ואולי אותו אדם בכלל רצה באופן אותנטי וכן לעזור, אולי הוא רק חשב שאני לא מכיר ורצה לסייע בידי להיות מודע? אבל למה עשה זאת בצורה מתריסה של "בוא ילד אני יגיד לך מה טוב"? ובכל זאת, לחשוב לפני מעשה…

הדבר השני, היא אותה אמירה שמתקשרת לי וקצת קשה לי להסביר ולהדק מדוע ואיך –

"אני מבקש להוסיף ולהיטיב למד, איך לראות את הכורח שבדברים כולם בחזקת יופי – אזי, אהיה אחד מאלה המעניקים יופי לדברים. Amor fati זו תהא אהבתי מעתה ואילך! איני רוצה לערוך מלחמה נגד הכיעור. איני רוצה להאשים, אף את המאשימים איני רוצה להאשים. להעלים עין, זו תהא שלילתי היחידה! ובסיכומו ובכללו של דבר: ברצוני להיות ביום מן הימים לאומר הן בלבד!" – ניטשה ידע מה הוא אומר חברים, הוא פשוט רקם במילים את הכל…

והאמירה הזו תמיד סוחפת אותי לקרוא (או לשמוע) בפעם המי יודע כמה את זה…

והנה עוד דקה בדיוק מושלמת…

זוהי מוזיקה, אלו מיים, אומר הן אנוכי, כך רוצה להיות… והכל באמצעות אלבום אחד שמאן דהו חשב שלא כדאי שיהיה בתקליטיה שלי…

לשחרר את וילי

לפעמים תוך כדי ומבלי משים על האקורד הראשון, הצליל הראשון, המנעד, הענטוז של הקול – ואתה שם. כך הורדתי לאחר שיטוט את האלבום הזה – הרי כבר ששומעים תו ראשון האמת של זה מכפכפת אותך בליטוף ובמעין מבט של "אמרתי לך" מעמידה חיוך, אשר מתרחב ומתרחב עד כאב בדפנות הלסת. אבל השיר שבאמת כישף היה זה –

אז ישר הלכתי לבדוק מי האיש ומסתבר שלפעמים דברים טובים קורים בצרורות, לעיתים רחוקות אמנם, אבל כשזה מתרחש…

a2392568489_10

אני אוהב אמנים שנשמעים לא מכוונים, שירה מהבטן, ככה הם נשמעים גם במקלחת ובאולפן – עם כל הלב, בלי מניירות, בלי תיאטראליות, כזה של מה שיש יש – האמת לא צריך יותר.

השם לא רומז כהוא זה מי האיש – מדובר ב- Singer/Songwriter אינואיטי (אסקימו בשפתנו) אשר נולד אי שם בכפר נידח בצפון מערב קנדה. כבר בגיל 5 הוגלה ממשפחתו במסגרת יוזמה של ממשלת קנדה לאסימילציה של בניה הילידים. ווילי כמו בשיריו היה אינואיט שקט, ניגן את זעקתו, פשוט שר… ווילי היה מתופף בלהקת ה- Cordells, אחת מלהקות הרוק האינואיטי הראשונות, כאשר החל לחקור את שורשיו… אחז גיטרה וסיגל לעצמו נגינה ותרבות אינואטית שמתבטאת בשירתו ונגינתו, זו שמתגברת על אובדן חלק מאצבעו האמצעית בידו השמאלית.

בשנת 81 הוציא את אלבומו הראשון בשם Spirit Child וכזה הוא האלבום הזה – מצד אחד ירוק עם הרבה פריצות ילדותיות וכייפיות ומצד שני עם תרבות ונפש מלאת שנים על הכתפיים, כזו שנחקרה במשך עשור תוך סיבוביו של ווילי במחוזות הצפון תוך שירה מתנגנת.

כמו הרבה דברים טובים – האלבום לא צלח – אני אף פעם לא יודע מה טוב יותר – לאתר פנינה חבויה או שאותה פנינה תאיר לכולם ותהיה גלויה…

Tavvauvusi (להתראות בשפתו של ווילי)…

 

וואוו רדיוהד מגיעים

רדיוהד בשבילי זה יותר ממוסיקה עילאית, זה הרבה מחשבה והרבה לב – ניתן לראות זאת הן בהתמודדות של הלהקה הזו מול גחמות ה- BDS וחרמות כאלו ואחרות – הכל נעשה לאחר חשיבה, לאחר בחינה, כך במוסיקה, כך בהנהלות מחוץ לה, הכל מתוכנן ועם זאת יש פה הרבה רגש…

אז הנה מה שכתבתי בעבר באחד מהפוסטים הראשונים פה… עדיין רלוונטי – פילוספיית חיים…

רדיוהד מגיעים… רדיוהד תכף פה…

כותרת הפוסט היתה –

Radiohead, מורבידיות ואקזיסטנציאליזם- 15 צעדים לאן?

כותרת מפוצצת הא? אנסה לזקק אותה ולטעון כי רדיוהד, אותה להקה מאוקספורד אשר נחשבת בעיני רבים כלהקה החשובה ביותר אשר מתהלכת על פני האדמה כיום (ואני נמנה עליהם) אינה להקה קודרת במהותה אלא דווקא כזו שמעמידה מראה אקזיסטנציאליסטית מול פנינו ומצד שני מציעה למרוד, לא לשקוע לניהליזם אלא לקבל את המציאות ולהמשיך קדימה – לחייך נוכח המציאות.

אם כן מהו אקזיסטנציאליזם בקליפת אגוז – תורה או פילוסופיית חיים אשר התפתחה לה איפשהו בשנות ה- 20 למאה הקודמת אשר עוסקת במהותו של האדם ותכליתו. טענתה העיקרית  היא כי האדם קיים ולאחר מכן באה המשמעות. ככזו הדיסציפלינה כאמור קוראת תיגר נגד תפישה של גורל, משמעות מטאפיזית ואוניברסאלית – דוגמת הדתות הנוצרית-יהודית ודומותיהן.

פרדריך ניטשה במובן זה ידוע כפילוסוף ש"הרג את האלוהים" – אותו משוגע אץ ורץ ברחובות וצועק כי האלוהים מת וכי האנושות הרגה אותו (בספרו  "המדע העליז") ממחיש כי האל, "מכונן המוסר" בנפש האדם אינו קיים ("האם האדם הוא פשוט טעות של אלוהים, או האם אלוהים הוא פשוט טעות של האדם?" – "כה אמר זרטוסתרא") אם כך נותרנו כילדים יתומים – ומי ידריך אותנו.

כעת,  אם אותה ישות עילאית מדריכה אינה קיימת – האם נשקע לשלילת הכל – לניהליזם? מה נכון, מה לא? מה מוסרי? מהו מוסר בכלל? האם יש משמעות לקיום? ניטשה ושלל פילוסופים אחרים עסקו בממשק זה. אני חושב שגם רדיוהד – פילוסופיה מוסיקלית???

ניטשה מציע מצידו שני מונחי מפתח שיעזרו לנו להתגבר על אותו "אובדן אלוהי" – "הרצון לעוצמה" כעיקרון מכונן לחייו של "העל-אדם" (להבדיל מאדם עליון).

ניטשה מדבר על הפילוסוף העליון, אותה עוצמה רוחנית, חופשייה מכבלים, מאזיקי ממון, אידיאולוגיה, דעת קהל, פוליטיקה (מוסר עבדים-אדונים) ועוד מריעין בישין. ככזה ה"על אדם" ביכולתו לרקד על פי התהום, לקבל את הקיום כפי שהוא על חוסר המשמעות שלו, על אי ההבנה שבו, על האבסורדיות שטמון בו, ובשפתו של ניטשה – "אני אומר לכם: האדם אשר אין בו כאוס עוד, לא יוכל להוליד כוכב רוקד. אני אומר לכם: עוד יש בכם כאוס".

האנטיתזה לאותו "על אדם" הוא "האדם האחרון" אשר על פי ניטשה – הינו אינדיבידואל חלש ועייף מחייו, לא לוקח סיכונים ומחפש רק אחר נוחות וביטחון.

הוגה וסופר אחר אשר עסק בסוגיה זו הינו אלבר קאמי, אשר בספרו "הזר" כתב אודות "מרסו", אותו גיבור אבסורדי אשר רצח אדם "בגלל השמש", ובעודו כלוא בבית הסוהר ומואשם ברצח ואף מוסרית במות אימו, מגיע למשמעות חייו.

קאמי עסק באותה סוגיה אף בספרו "המיתוס של סיזיפוס" בו מובא סיפורו של אותו גיבור טראגי מהמיתולוגיה היוונית אשר מגולל אבן לראשו של הר רק על מנת שתידרדר חזרה למקום מוצאה ולשוב ולגוללה לאותו מקום (החזרתיות האין סופית הזו נוסחה אגב על ידי ניטשה ברעיון "החזרה הנצחית").

אותם גיבורים עייפים, חסרי רגש אשר חיים במציאות עם המון "רעש לבן", טכנולוגיה,  הפצצת מידע, עם אלקטרוניקה, חשמול, פלסטיקה ומיקרוגליות של הכל – עומדים בפני חוסר הבנת העולם וחוסר ההיגיון שבו – ומצד שני עם הרצון להבין פשרו ומובנו.

מה עושים שני הגיבורים האבסורדיים הללו וכן זרתוסטרא, אותו פילוסוף – נביא – יודע כל (או שמא תמהוני מוטרף) – מורדים – הם מורדים באותם חיים, כיצד? הם חיים את אותו אבסורד ואינם נכנעים לו . כך ניטשה קורא לנו להרים ראש – ניהליזם כסימן לכוח מתגבר – אין אנו צריכים את אותם כלים פרשניים לעוסים על מנת  ליצור לעצמנו טעם – עצם  הקיום הוא הטעם.

 אז מה הקשר לרדיוהד ? לטעמי, הכל.

אני חושב שרדיוהד מצליחים כפי שהם מצליחים וזאת מעבר לגאונות המוזיקלית, לטקסטים המעולים והמשתמעים לשני פנים אשר גורמים למאזין לאמץ את הפדחת,  כי הם מדברים באופן ישיר על החיים אותם אנו חיים בזמננו ומצליחים לנסח את הרגש הקולקטיבי שלנו בעידן הזה.

רדיוהד עוסקים בחיים כפי שהם – המשקפיים שהם מבקשים מאתנו, המאזינים, לעטות הינן משקפי המציאות – אין הם מציירים תמונה עגומה של המציאות אלא תיאור מהימן שלה (לפחות לדעתם).

ניתן להבחין כי האלבומים שלהם החל מ- OK Computer עוסקים באותו ניכור הנובע מהטכנולוגיה, מהאבסורדיות, מחוסר ההבנה וההיגיון שלנו, מאובדן הדרך המותוות  (אותה "חיית ברזל" אשר מתרוממת עלינו מ"רישומי פחם" של מאיר אריאל זצ"ל).

אנו אותו חזיר בכלוב על אנטיביוטיקה ב- "Fitter Happier". אנו אותו אדם אשר צועקים עליו פקודות על ידי הטלוויזיה, הרדיו המחשב והטלפון הנייד, על ידי שדות התעופה והתחבורה המודרנית, על ידי תיבת ה- Inbox וה- Junk Mail.

אותו מוטיב חוזר אם זה לגבי הניכור החברתי ב- Kid A  ו- Amnesiac. אם לגבי פוליטיזציה בדמות "זאבים"ו"כבשים" כפי שעולה ב- Hail to the thief ואם זה כל הקשור ביחסים של "בינו לבינה" כפי שעולה ב- In Rainbows.

למרות האמור תמיד יש אור במערה העגמומית הזו של רדיוהד. גם רדיוהד מציעים לנו בסופו של יום למרוד – הבחירה היא שלנו.

אנסה להמחיש את האמור בשיר 15 Step  מהאלבום In Rainbows האהוב עלי מכל אלבומי הלהקה, אני מוכרח לציין –

השיר מתחיל עם רעיון החזרתיות – תמיד חוזרים לאותה נקודה – סיזיפוס אמרנו?

ממשיך עם הייאוש האבסורדי אשר גורם לאדם להיות Numb – "בסך הכל היית בסדר בן אדם" – מה קרה לך?

לבסוף מגיע רעיון הבחירה – האם לייאוש, האם לחיים – יורק לטעמי בוחר מילים המשתמעות לשני פנים – אותם 15 צעדים יכולים להיות אותה מידת גובה לאותה לולאה בקצה הגרדום או שמא אותם 15 צעדים – הם  אותם 15 צעדים לחירות אישית אמיתית (אגב סדר הפסח היהודי בנוי מ- 15 שלבים בסופם אותה חירות).

 הבחירה היא בידינו אומר מאסטר יורק. ההחלטה היא שלנו.

 לסיום אביא מילותיו של יורק בראיון ב- Pichfork מאוגוסט 16, 2008 –

Pitchfork: You seem happier the past few years. The music seems a little more direct; your lyrics are a little more direct; your vocals aren't as obscured.

TY: I think it's always been the same. Loads of the music on OK Computer is extremely uplifting. It's only when you read the words that you'd think otherwise. That's just kind of the way it is. The whole point of creating music for me is to give voice to things that aren't normally given voice to, and a lot of those things are extremely negative. Personally speaking, I have to remain positive otherwise I'd go fucking crazy

ואולי הכי טוב לסיים עם מילותיו של אחד שבטח יודע מה הוא אומר – הכהן הגדול – לאונרד (כהן) –

There is a crack, a crack in everything
That's how the light gets in ("Anthem")

יאללה ביי