מכירים את זה שאתם שומעים משהו, שהוא כאילו ליד, אבל אתם בתוכו, כביכול אינו מפריע, אבל ממזר… כמו צעד ריקוד בלתי רצוני כזה, אולי אפילו תימני, אשר באורח מוזר משתלט על כולך כאשר שמעת משהו שאפילו לא שמת ליבך אליו… אתה מוצא עצמך שואל, מה קרה פה עכשיו… כמו מוזיקה שמוריקה נבטוטי צלילים על אוזן, כמו עשב אחרית הגשם, אותו גשם שמתדפק לכל עבר עלינו, ולפתע כאחרית דבר מבצבצת בתוך הרגבים אותה ירוקת, מבלי משים… כמו אותה עוויתה שמשתלטת…
אז שמעו סיפור…
הנני יושב על הספה, הטלויזיה אינה אפילו אופציה, אני עייף קמעא לעלעולי ליל, אני רוצה לחבוש אוזניות וללכת לאיבוד לפני שאני מקיץ בדרכי לצחצוח שיניים, ויום חדש… חושב על אותן טיפות מתדפקות בחלון, ועל כמה בא לי לבצע איזה ריקוד בלתי רצוני, כן, ההוא שסיפרתי בו מעלה…
ואז אני נזכר שקיבלתי הודעה מאחד שבדרך כלל הודעות שלו מגלות לי טפח ולעיתים אף טפחיים… כך היה גם כאן.
זה היה לינק לזה –
נו חככתי בראשי תחילה, צלילים מאותה תקופה, עוד אומן גיטרה, צייר פולק… אבל Wizz Jones היה בדיוק מה שהייתי צריך באותו רגע.
אכן, ואז הכל התחבר לי, הרי John Renbourn הפיק לו את האלבום הזה, הוא גם מנגן יחד איתו באלבום על סיטאר ומפוחויות ועוד כלי פריטה, ואז גיליתי עוד שכאלו שאני מחזיק אותם כאבות מזון של הפולק הבריטי כגון: Pentangle, Ralph McTell, Bert Jansch, מייקל צ'פמן (שהוציא אלבום חדש שמציין 50 שנות יצירה!!!) וכמובן אותו Renbourn מחשיבים את הקוסם, תרשו לי לקרוא לו ככה הרי זה מתבקש ואולי הוא הקוסם מעוץ (או Oz בלעז והוא שמו בדאבל Z)???, כמקור השפעה…
כן ויש משהו פשוט לא מוסבר באומן אשפתות (במובן הטוב של המילה) כמו Wizz Jones, הוא בדיוק היחפן המוסיקאי של פעם, אותו אומן שמסתובב ללא בית, ללא גג, בין בר ופאב להתקהלות אחרת, עם גיטרה ועוד מספר חברים, וכל צעקת ליבו היא לנגן ולשיר… הוא עצמו בעצם אותו צעד ריקוד בלתי רצוני…
ויש פה באלבום מספר רגעי גיטרה עילאיים (שסיפק בין היתר עוד נגן גיטרה לא מוערך מספיק בשם Peter Berryman), קול עוטף אך לא מתחנף והנה אני מפליג… אני פשוט שט באוזניות בתוך ים שמתמשך ואני יודע שהולך להיות טוב, אני כמעט לא מאמין לגיטרה האדירה הזו ששומעות אוזני… כן ביצעתי את אותו ריקוד לא מוסבר, אותה עוויתה, זה קרה…
חברים, זה בהחלט היה יכול להפוך לפוסט טכני על טכניקת נגינה, שיטות גיטרה, אופן שימוש וכו', אבל ביננו את מי זה מעניין, האלבום הזה הוא הרבה יותר מאשר יכולת ביצוע ותהליך ביצוע פעולות ניגון, הוא מדבר פנימה, הוא נכנס עם הפולק הבריטי ונגיעות בלוז מהדלתה הרחוקה משם, הוא מתחיל ברגב האדמה שצייץ החוצה כשנבט, נמשך לאותו ים שהרטיב לי את האוזניות, בין אוושות גלים, המיות שחפים וזרעי אצות שמסתובבות מחוץ לרפסודה… ועד אותו צעד ריקוד תמהוני…
מה אומר ומה אגיד… תשוטו ואולי תפגשו את הקוסם שלכם, אני את שלי לעת עתה מצאתי…
לקרוע מיתר - הבלוג של דני 