אני לא כוכב פורנו, אני כוכב שחור…

נו, אז כמו שחשבתי, ההוא משם, זה שהיה פעם זיגי, היה אסטרונאוט שנשכח בחלל, היה דוכס לבן וכחוש, הושפע מאליסטר קרואלי, שוחח עם עכבישי מאדים, ניסה אולי אף עם השטן ובכלל הכניס כל כך הרבה סוגות לחיינו, אופנה, גלאם רוק, אמנות חזותית על הבמה, סיפורת, רפלקטיביות של העולם הסובב אותנו – לא סתם מישהו עמל על אפליקציה שמראה מה עשה בואי עד השנה בה הצופה לחץ עליה (אהבתי שבשנתו ה- 14 הציעו לו 6 בנות שונות דייט בולנטיין)… כן אז ההוא, שהיום הוא 'כוכב שחור', עשה את זה בגדול…

מהרגע שנודע לי כי האלבום דלף לרשת, לא התאפקתי, הורדתי ועף לי הקודקוד… זה מה שרציתי לקבל ממנו כל השנים… היה שווה לחכות והיה שווה להאמין שזה יגיע…

בואי המציא את עצמו מחדש…

בואי מדבר בשני רבדים באלבום הזה – הרובד האישי והרובד בו העולם מצוי – הכוכב השחור הינו מטאפורה… הקול שלו מדהים, אין לו את העוצמה הצעקנית של פעם, הקול כמו כהה יותר, מרוסק יותר, פחות עצמתי, אך נוגע, הוא מגיע עמוק בחקר העולם שלו, הוא לא מפסיק – מרגישים את התשוקה שלו בהכל – המון ידיים שנוגעות, מלטפות אך גם מעקצצות…

האלבום אפוף בתחושת אימה, מה שמוסיף על המראה של בואי, שאכן הרבה יותר מסודר מפעם ופחות חייזרי – אך כזה שעדיין תוהים האם הוא טוב או רע, זה שתוהים על קנקנו ללא יכולת אמיתית לפענוח, וכן המילים האניגמטיות שלו, המתפרשות לכל כיוון בו זמנית… אתה שומע ופעם נראה לך שהוא עוסק ב'דעאש', לפעמים סתם במצב הכלכלי, פוליטי בו שרוי העולם, לעיתים נראה שהוא בכלל עוסק באנשים הקטנים, אלו שחיים ואולי מקשיבים לו… ולעיתים דווקא בו תוך עמידה בפרוזדור העשור השביעי לחייו…

בואי מכניס אותנו לעולמו/נו ללא היסוס, ובאבחת חרב, כבר מהקטע הראשון באלבום (הכי חזק לטעמי גם לאחר שמיעה של לא פחות מ-20 פעם של האלבום המלא) – הנה לפנינו כאוס במלוא ערבוביית המילה, עולם שקורצת אליו שמש עגמומית, עייפה מכל מה שהרעפנו על הכדור שלנו לאורך השנים, בינינו מסתובבים כל מיני, הנה לפתע גברת עם זנב, מתהלכת וזה לא נראה מוזר, דחלילים בעלי נשמת קש צווחים, לאף אחד זה לא מוזר, אנשים אכולי "טיקים" שלא מסוגלים לבצע שום פעולה שכן גופם מרצד לצלילי האובך האפוקליפטי בו הם מורגלים, אפילו בואי, נותן הדרשה, בעל עיני כפתור, עומד במפתן ואינו רשאי להיכנס פנימה, אותו עולם שבו אין חזק וחלש, שכן אף החלש אוחז מאכלת ורוצח את החזק, אין כללים ברורים, הקטן הפציע וההצקה שלו הפכה להיות כזו שחייבים לתת את הדין עליה (לא סתם הרבה טענו כי השיר עוסק בעליית 'דעאש' – מה שהוכחש אגב על ידי אנשי ה- PR של בואי).

מה שבטוח הוא שביום הדין רק נשים תעלוזנה, כך חוזה מגיד העתידות – אותו כוכב שחור… פתאום אתה תופש שמדובר בעולם מורכב מאוד, מורכב מדי… אותה פילוסופיה של פעם אינה עובדת יותר…

הקונסטרוקציה באלבום כמו הפוכה, עולמו של ה'כוכב השחור' בנוי על מיתוסים והיסטוריה נורדית על אודות כפר אשר שמו המתורגם הוא "נחש". בקונסטרוקציה זו עומד במרכז נר אחד – כל כך שביר, אך נותן אור, אולי אותו אור שהשמש אינה מספקת יותר (בודהה אמר שאלפי נרות יכולים להיאחז באש מנר אחד וחיי אותו נר לא יתקצרו בכך), הוא ממשיך תחת אותה דיסציפלינה ורומז ללזרוס, אותו איש בברית החדשה שקם לתחייה בעזרתו של ישו – מרחב של מיתוסים, אמונות תפלות, חשדנות ואי קבלה של האחר – מזכיר לכם משהו?

והנה מגיע בואי לאותה תחושת אהבה בעולם זה – אותה Sue אשר נדרשת לנוח לאור כך שליבה קודח ומתלבט בין חיים ללא אהבה אך עם כסף ונוחות לבין אהבת האמת המפעמת בליבה – מה היא תחליט – בואי כמו מזייף בשיר, כמו רומז לכך שליבה יינגף מפני מוחה החושש לאהוב… בואי מבצע הומאז' לאותו מחזה מהמאה ה- 17 של ג'ון פורד אודות סורנזו ואנאבלה…

אך דווקא לקראת סופו של האלבום הוא יותר אופטימי, שלושת השירים האחרונים הם היותר POPיים ואלקטרוניים באלבום ונשמעים קולות מאלבומי עבר של בואי, הקול שלו יותר צלול לפתע, בואי אומר אני לא יכול לתת לכל מה שבראתי, כל מה שהאנושות יצרה, לרדת לטמיון, כמו רומז לנו המטיף – יהיה בסדר… או אולי משוחח עם מטיף אחר – מאיר אריאל זצ"ל ומהרהר הרי "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה"…

אבל מעבר לזה – בואי כבר לא עוסק בזוטות, הוא לא מחפש טפיחה על השכם, ההפך, הוא מאתגר – בואי כמו מתריס כלפי התעשייה – הוא לא שם בשביל להיט, הוא לא שם בשביל שטיח אדום ופסלון חסר משמעות בטקס מלא ערומים וערומות נבובים מתוכן, הוא לא שם כדי שבסוף השנה המגאזינים ידרגו אותו כך או אחרת, כשהוא צריך לשתוק הוא עושה כן (כך הרי עשה בין 2003-2013) ואתה חייב להעריך את זה – האלבום החדש יכול שיאמרו שהוא קשה להאזנה – אני אזני מורגלות בג'אז ואף יותר "דיסהרמוני" מזה ולכן אני מתרגל בקלות – שירים ארוכים (הסינגל הראשון בן 10 דק'), צלילים אחרים – בואי חוקר, מחדש – וכל השאר ירקות…

יומרה שהיא לא פיקציה, אינה גחמה, זו יומרה ששטה לה בים מלא כלום והגיעה ליבשה – היכולת שלו להיות בתוך ג'אז ואז לפלח הכל בבלדה וקול שיכווץ את האיבר ההוא בחזה, זה שכאשר הוא אומר לך משהו אתה מבין שזה אמיתי, אותנטי, נכון…

בואי שוקל ומתשאל, כל הזמן, גם כעת, נראה כי בואי הפקיד את המעטפת בידי צוות ג'אז בראשות Donny McCaslin והטריו הניו-יורקי שלו, זה נכון אבל זה לא אלבום ג'אז, בואי מאפשר ומכיל את הצליל הג'אזי אך יודע לצאת ממנו, לסטות הצידה לרוק, לבלדות POPיות כמו שרק הוא יודע – יש פה סינרגיה, יש פה אף יותר מזה – הפריה הדדית, זה יונק מזה ומכבד את השני – זו הגדולה של מוביל, לתת לאלו שאיתו להתבטא ובכל זאת שיהא מורגש – הרי אין לטעות למרות הכל זה אלבום של בואי… כאשר McCaslin וחבר מרעיו מרעישים ב- Tis Pity She Was a Whore, בואי עף באוויר הוא מריע, הוא גונח מאושר, כאילו הוא מצוי בהופעה של הרכב אחר – Woop הוא שואג – זה לא רק שהוא אוהב את הקקופוניה המהמהמת הזו אלא שהוא כמו תוקע כף ואומר, "חברים אתם הבנתם את השיר" – יש פה שוני רב שמתחבר תוך הבנת הקונספט של האלבום – בואי אמנם תורם רבות למעטפת השחורה האופפת את האלבום, עם מילותיו האניגמטיות, עם קולו הכהה יותר, אך שוב McCaslin הוא זה שבאמת יוצר את אותה אווירה כאוטית, קשה, בעלת אופי של תוכחה, כמו מכחול בידיו של היצירה…

בסוף – איך שלא תהפכו את זה – הבן אדם הזה (ויש בסיס איתן לטעון שהוא לא מפה, או לפחות מכיר דברים אחרים מאיתנו) נמצא פה כבר 50 שנה, הוא רלוונטי, הוא רעב, הוא יוצר – ואם חושבים על זה – אף אחד עדיין לא הבין אותו, אף אחד לא פיצח אותו – מזכיר משהו לא? סוד החיים הוא כזה, סוד האהבה היא כזו – דברים גדולים, אלו השגורים בחיינו ביומיום, בכל מה שאנו עושים כחוט השני, אלו הם הכי פחות מובנים, כזה הוא בואי – אמרתי כבר שאני לא מאמין בגאונות אנושית – בואי גורם לי לפקפק בזה – אמר דקארט פעם – היה ספקן ואידך זיל גמור – מה אומר ומה אגיד – גאוןןןןןןןןןןןןןןןן…. זה הכי קרוב לאל מיתולוגי שיש – אך בואי שלא כמוהם יוצר עצמו מחדש…

והכאה על חטא כלפי האיש – מודה לא פעם הדהדה לי אמירתו של מוריסי כלפי בואי לפיה הוא מעריץ את בואי, אבל לא החי, שהוא מת בעצם, אלא ההוא מאי שם – גם האלבום הקודם של בואי אשר היללו לא נתפש אצלי, גם אצלי חלחלה המחשבה ההיא, לפתע השוויתי אותו לכל מיני כאלו שהיו שם פעם אצלי והיום הם כאן אך כנפקדים חיים, אבל בואי כמו בואי נתן לי סטירת לחי, לא כואבת, כי היא לא היתה חזקה, היא באה עם חיוך וליטוף ומבט עיניים של תוכחה אבל כזו שגורמת לך להבין אותה בעצמך – הרי זו הסטירה הכי כואבת שיש – במקרה של בואי – קיבלתי אותה בברכה – מבטיח לא לפקפק יותר בישות הזו…

סוד כמוס לחמור ולסוס יצר פה הגאון – אייקרמבה איזו התחלה לשנה זו…