לא מזמן חלקתי עם עצמי בבדידות כמה לילות בחדר מלון בעיר זרה. באופן אירוני, או שלא, נפל על אוזני בעודי שם, האלבום האחרון של פסנתן, ואיש משוגע בפני עצמו, מר Chilly Gonzales אשר חבר לעוד איש מוטרף בשלו מר Jarvis Cocker – שם היצירה Room 29.
מדובר באלבום, אם בכלל אפשר לקרוא לו כך, מינימלי, מצחיק (אולי עד גיחוך), אבל בדיוק במידה, לא משהו שיבהיל או יהא חסר פשר, מי שמכיר את שני הליצנים הלז. האמת היא שגם לאחר די הרבה שמיעות לא ברור לי מה המוטיב של האלבום, מצד אחד נשמע מאוד פילוסופי – לקחת נושא כל כך חסר משמעות כמו חדר מלון מסוים ולכתוב עליו, לחקור אודותיו, והרי לא ברור כלל האם האמירות המושרות באלבום הינן עובדות, אסוציאציות בדויות, פרי דמיון, או סתם מחשבה נודדת של איש מעושן…
מדובר במדיטציה, קלילה, על אף שמכילה אמירות שגורמות לחשוב, פסנתר של צ'ילי (תמיד תענוג), קול לא סדור של קוקר, קצת מיתרים ועוד יותר מעט אפקטים כאלו ואחרים. כך גם צריך להתייחס לאלבום, אני טוען, מחוסר המשמעות נוצרת לה משמעות, אבל צריך לבוא אליו כך, יחף, חף ממחשבות, הוא ינביט אותן כבר – ללא ציפיות, הרי מדובר סך הכל בחדר מלון… כל אלו אגב מסופרים מנקודת מבט של עצם או אבסטרקט המואנשים, לעיתים קוקר מושם במכונת זמן וחוזר כעצם בחדר, אולי אפילו הפסנתר עצמו שמספר סיפור אחוד עם שירתו של קוקר – (יש לזה שם מסתבר – פרוסופופיאה) – כמו החדר או הפסנתר אשר מצוי בו מספרים מה רואים קלידיהם או וילונות חלונם…
המצחיק הוא ששמעתי את האלבום לפני הנסיעה ולא הבנתי כלל… פתע בהיותי לבד, לילה ועוד לילה, חושב, שומע, מבחין, לפתע נפתחו עיני ואולי מחשבתי לסיטואציות הקרויות המה… לפתע מדובר באלבום שמושר פנימה, מחשבה מופנמת, אשר איכשהו צייצה לה החוצה, אודות אדם או מספר אנשים, כל אחד לעצמו, בסיטואציה הקרויה לו, אינו רוצה מאומה בעצם, אפילו לפתוח את המיני בר ולראות מה יש שם, אין לו רצון, אבל מצד שני מחשבתו מתדפקת ככדור שאינו מוצא מנוח ולא מאפשרת את אותה רביצה חסרת משמעות – כך האלבום מעין מחשבה פתלתלה וחסרת משמעות שהניבה יצירה…
בדיוק כמו שקוקר שר כאשר הפסנתר של צי'לי מקשקש ברקע, מדובר באכסניא נוחה להתמוטטות עצבים, מושב בשורה ראשונה לסחיטה נפשית, ואז הוא שואל –
Is there anything sadder than a hotel room that hasn't been fucked in?
הייתי רוצה לנסות את זה, כך זה מתחיל…
עסקינן בחדר מס' 29 במלון Chateau Marmont, לוס אנג'לס – ואכן חלק מהסיפורים עוסקים בסיפורים אמיתיים, כך השיר Clara עוסק בביתו הפסנתרנית של מארק טווין אשר איבדה את בעלה והגיעה לאותו מלון ויחד עם אותו פסנתר ניסתה להחזיר את בעלה או למצער להעלותו באוב… או סיפורה של סלומה האוחזת בראשו הגדוע של יוחנן המטביל לאחר ריקוד מטלטל מול הורדוס, סיפור מצחיק ואדגי' לגבי הבל-בוי, סיפור על העבר השני, או המקום אליו אנו מנסים להגיע אליו, ולמתענניינים בכל סיפורי האלבום הנה.
והנה אותן אמירות נוקבות שכמו דוקרות כמו שמכילות אמת – לאותה סנטימנטליות בוגדנית של אותו Jerk אליו מושר השיר – You don't need a girlfriend, You need a social worker, ולאחר מכן בניגודיות מאופיין מתאר הפסנתר, המשטחים מבריקים, נראה שכל מטלית תוכל לנגב מהם הכל, המשטחים הקשים הללו, שום דבר לא יכול להשאיר עליהם סימן – ואנחנו הרי מעשינו דבקים בנו, משליכים על אחרים, קובעים עובדות שקשה לשנות…
לפתע עצמתי עיניים, הקלידים של צי'לי שכמו מציירים סיפור קלאסי שהוא פופ לאוזניים שכבר לא יודעות להקשיב לאותם כבירי עבר קלאסיים, עם הקול העלילתי של קוקר, וראיתי מחזה, על חדר, פסנתר, הרבה אנשים ואז התעופפה לה בחדר אמירה של יהודה עמיחי – "ידי החזיקה את ראשי, שהחזיק את אחרוני מחשבותיו, ומחשבותיו החזיקו את העצבות…".
משום מה האלבום המומחז הזה, מתאים גם לפסח בו אנו משימים עצמנו בעבר, כצופים המושמים אי שם בנקודת זמן שהרי "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", כך גם אנו מושמים לאותו אלמוג רוחש אשר בוהה בבני ישראל חוצים מים רבים, אותה אבן מסותתת על ידי עבד עברי וכולו וכולו… אז אם יש לכם פנאי, כי צריך פנאי, שימו אוזניות ותפליגו למלון הוליוודי, לחדר מסוים בו שמספר, מסתבר, סיפורים לרוב, אולי תפיקו הנאה, אולי תפיקו מחשבה, אולי אפילו תלמדו מזה משהו – חדר מלון אחד ואפוף…
לקרוע מיתר - הבלוג של דני 