סוף שנה שוב – 2018

אודה ואומר שלמרות שאני שומע כ-8 שעות בממוצע מוסיקה כל יום, וה- BUZZ המוסיקלי סובב את עולמי מהקיץ ועד תנומה, לאור עיסוקים כאלו ומריעין בישין אחרים אשר אינם מהווים אמתלא ראויה, הרי שלא הקשבתי מספיק, או כמו שאני רוצה, למוסיקה השנה… הכוונה היא לא לכמות אלא לאיכות, לא נכנסתי לעובי קורתו של תו, הצלילים התרגשו וברבות המקרים לא צלחתי את חוק ה- 10, ליבי לא שקט לו לכדי שמיעה צלולה… מכל מקום, גם שהקשבתי, הרי שמשום מה העסיק אותי רבות שנה זו מושג הגעגוע, אל תשאלו האם למאן דהו, האם לחפץ מסוים, אולי לרעיון? אולי דווקא לתקופה, לריחו של עידן? אין תשובה עימדי – רק ידוע ידעתי כי מוחי התרוצץ והתדפק רבות בשם אותם ערגונות למשהו שהיה, לפיסת שקט… ומהו געגוע מעין כמיהה או תחושה נוסטלגית לעיתים של משהו שלא חווה בכלל המרגיש, אך מרגיש הוא – ואותה חוויה לא מצויה היא עימדו בעת הגעגוע… נאמר פעם כבר כי "הגעגוע אינסופי הוא"…

כאשר אני בוהה בבחירות ליבי לשנה זו אני רואה את אותו געגוע נוגע ומסתלסל לו כחוט השני בכל אחת מהבחירות… ומה שנותר לי לומר הוא רק שכל הבחירות כל אחת בדרכה עמדה לי בדרכי, באותו תהליך מאובק של חיינו, ועל כך תודות להיווצרות אותן הממברנות השומעות ומלקטות רשמי תווים וצלילים… ומכאן לשם… וכן אתם תראו ייצוג של המין היפה, יותר מבעבר, יותר ככל שניתן, כי הן באמת טובות יותר, יש להודות…

20. Lera Lynn – Plays With Others

pwwo-hires-cover

יש משהו ב- Lera Lynn ובאלבום הזה בו היא מנגנת עם רבים ומוכשרים שכאילו מפשיט את המוסיקה ומלביש אותה שוב אל מול עיני המאזין… הכל מצטמצם למעין בלדת קאנטרי, הקול של לין כמו נגיעות קרני שמש אחרונות על אדוות גלים, רחשים… היא השכילה גם להתכתב עם אמני אמריקנה שמשלימים אותה לכדי 32 דקות של געגוע לאדמה אחרת, לאחו מוריק, לחיות משוטטות, לשקט…

19. Red River Dialect – Broken Stay Distant Sky

a0554054637_10

שירי נופים אני קורא לסוגה זו של אלבומים… יופי של נוף משתקף לו באלבום הרביעי של החבורה הלונדונית הזו (עם שורשים מקורנוול), עם התכתבות לפולק של שנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, עם כינור מפעם, עם עצב שמשתפע לו בין הצלילים, תיפוף נינוח, אקוסטיקה, כזו של גיטרה אל מול הים, עם המלח בשיער, אבל כזה שנעשה באנגליה הקודרת… וניתן להיווכח שאין שום מניפולציות אולפניות – מה שנוגן זה התבשיל שמוגש, פשוט, ואמר פעם חכם אחד שכל אחד יכול להפוך את הפשוט למסובך, יצירתיות היא דווקא הפיכת המסובך לפשוט… ורק על בחירת העטיפה מגיע להם להיות ברשימה זו, לא?

18. ?Binker and Moses – Alive in the East

a0848093966_10

טוב, הכמות גרוב, יפעת מוסיקה, התרוממות הרוח, שיש בדואו הזה היא לא מוסברת, תופים ו- SAX בתמיכה של חברים נוספים מסצינת ה- Free Jazz הגואה של לונדון. האלבום הוקלט LIVE מול קהל אשר את אנחות העונג שלו ניתן לשמוע לאורך כל האלבום… אז בבואתו של ג'ון קולטריין מביטה למעלה ונראה לי שאפילו מחייכת לשמע הצלילים, אבל האווירה אנרגטית, עירונית עם מקצבים רבים, עם FUNK, שנותן נופך של טירוף חושים וכל מה שאני חושב כשאני שומע את זה שוב ושוב מתנגן הוא איפה אני הייתי שהם ניגנו את נפשם לדעת שם???

17. Unreqvited – Stars Wept to the Sea

a0245703733_10

מטאל זה לא כוס התה שלי לרוב, אבל כאשר זה נשמע כמו משהו שמעמקי הים זרקו אל החוף, כאשר יש כל כך הרבה שכבות של סאונד, כאשר סוג כזה של מוסיקה יודע לייצר עבורי רגש… כמו ענק גורר רגליים כאשר על גבו משקל עודף ומייגע של צלילים שנשמעים אחרת. ניסיתי לקרוא קצת על האיש מאחורי השם ומצאתי רק כי מדובר בקנדי מאוטווה אשר מתקרא בסימבול הזה – 鬼 אשר פירושו ינוק מן הפולקלור היפני ככזה המייצג קולות נקביים אופייניים וכן צרחות גרוניות כאחד… וכן יחד עם כל זה האלבום הינו חולמני, כזה שמאמץ את המחשבה – פיצוץ…

16. Jon Hopkins – Singularity

a2268335778_10

לא יודע מה יש לי עם הג'ון הזה, אחד מג'ונים רבים שאני אוהב, אבל הוא עושה מוסיקה אלקטרונית שגורמת לך לחשוב, גורמת לך להרגיש ולהבין מה רצה המשורר בדברו זה. אלבום חמישי של פורץ הדרך הזה, שתמיד מחדש ותמיד אחרי שהוא מוציא משהו מצטברת לה גרורה של צלילים דומים, ושוב אותו דיסוננס של איש עירוני וגעגוע לכפר, אורות ורעש לבן של כרך לעומת שקט ורחשי לילה טבעיים ביער…

15. Richard Swift – The Hex

a1410526495_10

ריצ'ארד סוויפט עזב אותנו מוקדם, השנה הלך לעולמו אחד מהמפיקים היותר מוכשרים לדעתי, אחד שידע לתת את המעטפת לאותו יוצר איתו עבד – בין היתר Damien Jurado, Kevin Morby (חסרונו של סוויפט הורגש לי מאוד באלבום משנה זו של ג׳ורדו אשר לא העפיל לרשימה זו), פוקסיג'ן, ה- Shins ועוד. שם האלבום – הכישוף – אכן כשמו כן הוא. כמו רבים וגדולים אחרים שהרגישו צורך להיפרד כך גם סוויפט באלבום זה אשר בדיעבד נשמע כמו מעין מכתב פרידה – מעין צוואה – של אקלקטיקה, של פופ ישיר אבל חכם, של שכבות ושל הרבה יצירה.  כך הוא חתם באחד משיריו –

“My name will go missing/But the songs will be here”…

14. Dirty Projectors – Lamp Lit Prose

a2451551250_10

נו מה לומר?  Dave Longstreth הוא יוצר ענק… האלבום הקודם היה חלק מאלבומי השנה שעברה עבורי כי היה מלנכולי ואמיתי, חם וקר באותה מידה, סיפור של כאב לב של היפרדות, של אהבה נכזבת, של אכזבה ממישהי שאהב אבל עדיין אוהב… אגב דייב לא היה מסוגל לצאת לסיבוב הופעות עם האלבום הזה… והנה באלבום הזה הוא הרבה יותר אופטימי, אלבום שונה לגמרי – לדעתי האלבום הכי עליז (במובן Cheerful) של הבחור… הוא תמיד נשמע לי כמו חמוש ברובה אוטמטי אשר מרסס לכל עבר, ריסוסי מוסיקה הפעם, עם אמירות שמכניסות אותך לחללית לנסיקת מחשבות – איך הוא מתאר את זה???

“There was silence in my heart/But now I’m striking up the band”…

13. Eric Bachmann – No Recover

a2325515939_10

אלבום רביעי לאיש והקול הכי חם על היקום, הוא פשוט רותך לו איפשהו קרוב לשמש, שם החום מאדים, תמיד גורם לך לרצות לחבק מישהו… ואולי זה קשור לכך שהפך להיות אבא לאחרונה אבל הקול שלו נשמע אפילו יותר טוב מבעבר, וכן הוא אומן של אטמוספירות, של אווירה ושל רגש מבעד לחלון הצלילים שנשמעים להם… אז לא אהרוס אבל תשמעו את הדרך בה הוא מתמודד עם לידת בנו, מעין סיפורת שכזו אשר בצורה עקיפה מוסרת מסר… הורס…

12. Matt Dorrien – In The Key of Grey

Matt-Dorrien

האלבום הזה שהוא כולו געגוע לפעם, לאהבה של פעם, לסרטים, הנוסטלגיה מסתלסלת מכל תו באלבום, הפסנתר, כלי הנשיפה, המקצב… האלבום הראשון של דוריאן תחת שמו (היו לו שניים תחת Snowblind Traveller). האלבום כאמור לוקח את המאזין לזמן אחר, לתקופה אחרת, לזמנים בהם רעיונות אחרים שלטו… והכי אהבתי שדוריאן לא מתעניין בכך שזהו אלבום שלא קשור לתקופה בה אנו חיים… האלבום הוא על פרידות, על בדידות… הפסנתר הוא מתנה מחברתו לשעבר עם עזיבתה אותו… בקיצור כאב לב כייפי שכזה… שוב לעיתים הפשוט הוא המשובח…

11. Mason Jennings – Songs from when we Met

1acf34-20180508-mason-jennings-songs-from-when-we-met

הכי הייתי רוצה להיכנס לרכב מאובק ולעלות על דרך צידית ומהבילה עם מייסון, עם גיטרה ופקאל קפה, איזה ויסקי טוב… להיעלם לתקופה כזו בתוך השממה… האיש הזה יוצר אצלי ויברציות של חופש עם הקול שלו, עם המלודיות הפשוטות שלו, עם השירים הלא מעובדים… האיש הולך איתי מאז שאני זוכר שהקשבתי למוסיקה, ועדיין מבחינתי אני אוחז בידו… ואם בא לכם תקראו על אמת ועל התמודדות ועל להיות נכון לעצמך כאן.

10. Khruangbin – Con Todo el Mundo

a4178091556_10

להקה מטקסס אשר מורכבת משלושה חברים – Laura Lee על הבס, Mark Speer על הגיטרה ו- (D.J.  (Donald Johnson התופאי. השם מתאית – פירושו חרק ממונע או אוירון או משהו בסגנון… אליהם התוודעתי עם האלבום הקודם והראשון שלהם… אלבום טוב אך משהו מיסגר אותם אצלי כמוסיקת מעליות כזו, מהאלבומים אשר עוברים להם כעלי שלכת על פני מים רבים, מכייפים משהו באוזן אך לא מבצעים תהליכים מורכבים של חשיבה, של רגש וכו'… בכל זאת סימנתי לי את הלהקה ואת פועלה על מנת לבחון את המשך דרכה… טוב שעשיתי כן כי האלבום השני – האלבום הנ"ל, הוא אלבום של סלסולים, של המון חום, של דבקות במטרה, של קולות שאולי לנו הישראלים מוכרים יותר, של סינתזה בין תרבויות, של כיף – הנה ההוכחה הניצחת שאלבום אינסטרומנטלי, מוזיקת רקע יעני, יכול להישמע מעולה – זה התחיל כשלישיה אשר אמורה להביא לנו Surf Rock והמשיך עם השפעות   Chill out ,Funk, Soul וכמובן גרסה מערבית ל-Molam אותה סוגת מוסיקה שבאה אלינו (באמצעותם) מתאילנד… אז מה יש לנו כאן, גיטרה קלילה ומנוהלת היטב, קווי בס גסים וכמו מעניקים עריסה לאותה התנהלות קלילה ואותו תיפוף שנע לו בין ג'אז ליותר רוק לפי הצורך ותזוזת האגן… יש פה אלבום שניתן לשמוע ברקע, ניתן ממש להאזין לו עם מלוא תשומת הלב (והוא נפתח מניסיון) ואף לענטז קלות לצלילי ה- Fאנק האוריינטלי הכבד הזה (לעיתים נשמע שיכלו להיות להקת הבית של זוהר ארגוב אי שם בשנות השבעים העליזות – עם קיסר כאורח…) – תענוג – כך כתבתי בעבר על האלבום הזה – אני מחזק את ידי לגביו, עדיין…

9. Jess Williamson – Cosmic Wink

a0048118380_10

מדובר במכשפה חברים, תקשיבו לשיפולי הקול, יש ויברציה קונסיסטנטית באלבום בין פולק נעים סטייל ג'וני מיצ'ל לבין משהו הרבה יותר פסיכדלי, אף אם הוא לא נשמע, משהו אפל טמון בבטנה של הבאר הזו – הדיסוננס בין הליריקה הקייצית לבין שמות השירים והאווירה לעיתים שממחישים עידן חורפי משהו… בדיוק סיימתי לקרוא ספר על עוצמה נשית בשם "החיים הסודיים של הדבורים" – האלבום ליוה אותי – האופל האנושי מחד ומאידך ההתמודדות היומיומית, היכולת הנשית לעבור מהמורות שלא באופן כוחני – כך מרגיש לי האלבום הזה…

והשיר הזה שבר את ליבי –

8. Gruff Rhys – Babelsberg

a0577288526_10

עוד אלבום דיסוננסי, Rhys הרכיב אלבום בו כל הלחנים הולבשו מעבר למערך המערבי הקבוע של תופים, בס, גיטרה, קלידים וכו' אף על תזמורת של 72 נגנים – ה- BBC National Orchestra of Wales, יש לזה נימה מאוד אופטימית וציוצית משהו למרות מילות השירים אשר עוסקות בעולמנו הדיסטופי, הסטירי, עד כדי בוז… אני אוהב את Rhys הרבה יותר לבד מאשר תחת כובעה של להקתו "חיות שעירות ביותר" ובאלבום הזה עוד יותר… האלבום הזה הוא מסע, אולי של Rhys, דרך נוף אמריקאי תוך רטרוספקטיה היסטורית וספקולטיבית אשר מניחה לפנינו את מצבה העגום של האומה… וואחד מסע…

7. Jorja Smith – Lost & Found

Jorja Smith_ Lost & Found

אתה לא יכול להאזין לה ולא להיות מסונוור מהביטחון העצמי שיש לגברת הצעירה הזו, ועם קול כמו שלה זה גם מובן, פופ ו- R&B במובן הטוב של המילה, עם מחשבות אימפרסיוניסטיות, כאשר שאלת המי אני עולה כמעט בכל מקום – אולי לא סתם נקרא האלבום "אבדות ומציאות"… אני מוקסם מהיכולת הווקאלית שמזכירה את איימי ווינהאוס וגדולות כאלו… האלבום כולל ארבעה שירים שיצאו לפניו וכולל שיר לגרם לי לעופף בעיכוז מסתורי אל על… והיא לא נותנת לכל ההיפ הופ השיווקי, הפופ הנמוך להשפיע עליה, יש לה קצב שלה, בוגר… בקיצור סיפור אהבה, לא קשה להתאהב אגב, תראו…

6. The Great Lake Swimmers – The Waves, The Wake

51GlZF-EdXL._SS500

טוב יש לי חולשה לחבריה הלא עליזה הזו. להקה שהולכת איתי מאז ומעז… הקול של Tonny Dekker שמחבק ובוכה איתך ביחד, עם הצלילים האלה של שילוב של כל מה שאני אוהב, של בחוץ רוגע… אכן לא האלבום הכי הגדול שלהם, אבל יפעת ערב אחת, קרן שמש שנחתה עלי בעודי מאזין לאלבום הזה מול ים פתוח וכחול, הכניסה בי אהבה רבה לכל מה שקורה פה… האלבום, ורק לאחר מכן שמתי לב, ללא מרכיב מטריאלי בסוגת מוסיקה זו – גיטרה אקוסטית – שוב לא מורגש לאור ערש הילדות שהציעו לנו דקר וחבריו – אגם גדול, המון…

5. Langhorne Slim – Lost at Last Vol.1

a0164633373_10.jpg

גילוי נאות – האלבום יצא בנובמבר 2017, אך נחת על אוזני רק בשנה זו, וזו היתה נחיתה רכה ונעימה אשר לא יכולתי להתעלם ממנה… אז הוא פה הבחור הזה שהכרתי כאמור רק בשנה זו. שוב צלילים של פעם, של חופש, של געגוע לפשטות, לתקופה אנלוגית. לנגהורן הגיע אלינו מנשוויל – בשפת אימו ואין מה להוסיף:"Everyone's searchin' for something better around every corner, but it's already right here," We're all born whole – through livin' we fall apart…" – ואידך זיל גמור…

4. Phosphorescent – C'est La Vie

a4231395474_10

שוב אדון שאני מחבב בצורה עזה… האלבום האחרון שלו היה חלק ממצעד קודם וזה פה… Matthew Houck הוא קול נדיר, השבר שיש לו בקול הוא קריעת ים סוף, הוא צעקה מהדהדת מימי הביניים, מפה זה מתחיל ורק הופך להיות טוב יותר. מאז האלבום הקודם הוק התאהב (האלבום הקודם היה בעקבות כאב לב מפרידה), התחתן, עזב את ניו-יורק לנשוויל, הפך להיות אב, כמעט איבד את חייו בתאונה ימית ובנה במו ידיו את האולפן בו הוקלט האלבום הזה. לא רע בתקופה של 5 שנים. למרות זאת עדיין אותו צליל שובבי נשמע… תענוג צרוף. בחרתי את השיר הזה אבל יש פה לפחות עוד שלושה שמככבים מבחינתי ברשימת שירי השנה… אמרתי תענוגות?

3. Cat Power – Wanderer

a3774011339_10.jpg

מאז שאני זוכר את עצמי הקשבתי למוסיקה. לאורך זמן לא מבוטל הייתי מאוהב קשות בשלוש יוצרות… האחת היא Chan Marshall הלא היא Cat Power, הלא היא זו שאלבומה כיכב לי בלב שוב השנה. שוב יש משהו בקול שלה שגורם לי לרצות לחבק, להיות אדם טוב יותר…

היא נעלמה לאחר לידת בנה ב- 2014 ואף חשבה להפסיק, לעקור לאוסטרליה ולהחליף שמה לבת'… כמה טוב שהמוסיקה חזקה ממנה והיא נותרה עימנו בוערת. עם המינמליזם שרק היא יודעת לשדר, מנקודת מבט של אישה, וואוו איזו אישה… נזכרתי מדוע כילד הייתי מאוהב. כל כך חזק וחלוש בו זמנית, כל כך נכון, גולמי ואמין. ונראה שמרשל מזכירה לעצמה באלבום זה לעצמה מי היא – השיר Woman אינו שיר העצמה נשית אלא שיר שמושר כלפי עצמה, אני ומילתי… וזה מהדהדדדדדדדד…

2. Sunny War – With the Sun

a2498792661_10.jpg

השנה התחילה עבורי עם צלילי אלבומה של הגברת האדירה זו – סידני לינדלה וורד – והאלבום הזה ילך איתי קדימה, אני רואה עצמי ישוב על כיסא נדנדה מאותגר קימה ומחויך לשמע הצלילים עוד עשרות שנים… שוב המקור הוא נשוויל, עם רגש שמסתלסל, עם סיפור חיים לא פשוט, מצולקת ושרה, וכל זה נסוך שם, מונח על מגש זהב… שוב מינימליזם הוא דבר כל כך קשה לביצוע, הבאתי פה ברשימה כמה שניסו והצליחו, אבל אף אחד לא הצליח כמו סאני… ויש פה לפחות חמש שירים שהם שירי השנה, אז תעשו לעצמכם טובה גדולה הניחו אותה על הממברנה ותתעלו…

השאלה בשיר הראשון היא שאלה שצריכה להישאל כל בוקר בהקיצנו והאנושות תהיה טובה יותר – "?How would you know you had a heart if it wasn't broken"

 

1.The Bones of J.R. Jones – Ones To Keep Close

a0276776332_10.jpg

זה האלבום שהכי דיבר אלי השנה – הטירוף השקט הזה של Jonathon Linaberry – אין לו גבול, הוא בקתה מעץ אשר נשענת על צלילים באיזור מפורז מאדם, מושלג, רוחות הן כלי נגינה, אוושת רוחות בעצים מרוחקים, מקום, ריח, רגש… מהצליל הראשון – הוויה…

אז הנה מופיע לו JR ובאבחת קול מוקמות עצמותיהם (ואין פה רמיזה חלילה למותם או למשהו קרוב לזה – אז תזרמו…) של Son House, הבוס (הלא הוא ברוס ספרינגסטין), תום וויטס עולה ממגרסת אבנים, דן אורבך (מה- Black Keys) וגם Willie Thrasher היה שם, כן וגם Koko Tylor ועוד כאלו שלא הצלחתי לזהות בערפילי אישון הליל – והכרכרה נהוגה על ידי לא אחר מ- Howlin Wolf ולידו אוחז בקבוק ויסקי דשן Blind Lemon Jefferson – כל אלו מתחילות לילל לכדי יצירה אחת שלמה של איש אחד – האמת שכל מילה שלי תשקר…

וזה –

ואחרון שיתחלק טוב –

תאזינו, כן ירבו ולשנה טובה יותר אינשאללה…

 

מחשבה אחת על “סוף שנה שוב – 2018

  1. פינגבק: סיכומי שנה נבחרים ושווים 2018 | אנטנות השמיימה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s